הצלחה במבחנים בינלאומיים בחינוך מנבאת צמיחה כלכלית? ממש לא

מחקר חדש של מרכז טאוב מגלה כי הציונים של תלמידות ותלמידים במבחנים בינלאומיים כגון פיזה וטימ"ס אינם מנבאים צמיחה כלכלית. כלומר: שיפור בציוני התלמידים לא יתבטא בהכרח בהצלחה כלכלית בעתיד. למעשה, סדר הדברים הוא הפוך: צמיחה כלכלית עשויה לשפר את הציונים אצל מי שנהנה מהפירות שלה.

מי שעוסקים ומתמחים בחינוך ודאי אינם מופתעים. לאורך השנים התבטאו מומחי חינוך נגד השתלטות המבחנים הסטנדרטיים על מערכות החינוך. המבחנים האלה מודדים רק את מה שניתן למדידה, והשפעתם על בתי הספר רעה: המורות והמורים נאלצים להתמקד בשיפור הציונים, והם מקריבים לשם כך את כל מעשה החינוך.

את המחקר החדש צריך להפנות לפוליטיקאים, שרוקדים על כל עלייה בשבריר האחוז בתוצאות המבחנים, ומשעבדים את בתי הספר לטובת האדרת שמם; לאמצעי התקשורת המבליטים את התוצאות בזעקות שבר על כישלונו של החינוך בישראל; לדעת הקהל, שהורגלה לפרש את תוצאות המבחנים כעדות לטיבה של מערכת החינוך; ובעיקר לפקידי משרד האוצר (למשל כאן, עמוד 3), שבטוחים שיש קשר בין ציונים במבחנים סטנדרטיים לבין עתיד המשק.

מצד שני, אין אמת בטענה שהמבחנים לא רלוונטיים משום שהם בודקים רק ידע ויכולת שינון. המבחנים בהחלט בוחנים ומעודדים יכולות חשיבה גבוהות ביותר, כפי שאדגים בהמשך.

המסקנה המתבקשת היא שהמבחנים משקפים יכולות חשובות, אולם לא את כל מגוון התכונות והיכולות האנושיות הרלוונטיות. ואי אפשר לראות בהם עדות לאיכות מערכת החינוך, ואף לא לאיכות העתידית של המשק.

>> השיח העסקי-ניהולי בחינוך נכשל: בחינות הן לא פדגוגיה

ראוי שכל הגורמים, ממשרד האוצר ועד עמותות שמעורבות בעיצוב מדיניות החינוך, יעזבו את החינוך במנוחה. עליהם לסייע לכך שהמורות והמורים יקבלו את התנאים הנאותים לעבודתם (מה שטרם בוצע), ולא להפריע בציפיות לא מקצועיות.

המבחנים אינם מנבאים צמיחה כלכלית

המחקר נערך על ידי חוקרי מרכז טאוב, נחום בלס, מיכאל דבאוי ואלכס וינרב. לצורך המחקר, הם בודדו תקופה של שלוש שנים או ארבע שנים, וחישבו מה הציון הממוצע שקיבלו תלמידות ותלמידים במדינות שונות בעשרה מבחנים בינלאומיים: מבחני פיז"ה בקריאה, מתמטיקה ומדעים מהשנים 2000 ו-2003, ומבחני טימ"ס במתמטיקה ומדעים מהשנים 1999 ו-2003.

לאחר מכן הם לקחו שלושה מדדים כלכליים-חברתיים – קצב השינוי בתמ"ג לנפש, השקעה במחקר ופיתוח כאחוז מהתוצר ותוחלת החיים – וחישבו מה היה השינוי במדדים האלה בעשרים השנים שקדמו לתקופת המבחנים שנבדקו, ומה היה השינוי בממדים בעשר שנים מאוחרות יותר. לשם כך הם בחנו את המדדים האלה במדינות השונות בשנים 1980 עד 2000 (לפני הבחינות) ובין 2010 ל-2019 (כלומר אחרי הבחינות)

באופן כזה הם יכלו לראות האם מדינה, שנרשמה בה עלייה בציונים בבחינות, רשמה גם עלייה במדדים החברתיים-כלכליים בשנים מאוחרות יותר. הם גם יכלו לראות את הכיוון ההפוך: האם צמיחה כלכלית בעשרים שנים קודמות ניבאה שיפור בהישגים בבחינות. בקיצור, האם הצטיינות בבחינות קודמת לצמיחה כלכלית, או שצמיחה כלכלית קודמת להצטיינות בבחינות.

מידע מלא על המתודולוגיה הסטטיסטית ועל הממצאים ניתן למצוא בדו"ח המחקר. אציג כאן רק תרשים אחד מתוך הדו"ח, המבטא את הקשר בין הציון הממוצע במבחנים לבין הצמיחה הכלכלית.

בתרשים הימני, כל נקודה מייצגת מדינה, לפי מיקומה בקשר בין הציון הממוצע במבחנים לבין הצמיחה הכלכלית בעשר השנים שלאחר המבחנים. הפיזור של הנקודות הוא גדול, ולא ניכר קשר בין הציון לצמיחה, קשר שהיה מתבטא, לדוגמה, בקו ישר בגרף.

למשל, מקסיקו מציגה שיעור צמיחה דומה לזה של יפן, כאחוז וחצי, אף שציוני התלמידים שלה היו נמוכים בהרבה מהציונים של תלמידי יפן. קו המגמה, בקו מקווקו שחור, נמצא בירידה, כלומר הוא מרמז על כך שהצמיחה יורדת במקביל לעלייה בציונים.

תופעה מעניינת נוספת מתגלית בחלק השמאלי של התרשים, המציג את הקשר בין הציונים לבין הצמיחה הכללית בעשרים השנים שלפני בחינות. גם כאן פיזור הנקודות הוא רב, אולם קו המגמה נמצא במגמת עלייה. כלומר, מדינות שהשיגו צמיחה כלכלית גבוהה יותר עד שנת 1999, רשמו הישגים טובים יותר בבחינות בתקופה שבאה אחריה.

במילים אחרות, לא רק שהמבחנים הבינלאומיים לא יכולים להעיד על צמיחה כלכלית עתידית, אלא שהקשר הוא כנראה הפוך: ככל שהכלכלה חזקה יותר, כך הציונים לעתיד עשויים להיות טובים יותר.

ובלשון החוקרים: "העבר וההווה הכלכליים של מדינה מנבאים את מידת ההצלחה של תלמידיה במבחנים בינלאומיים הרבה יותר טוב מאשר ההישגים במבחנים מנבאים את עתידה הכלכלי".

המבחנים אינם מודדים שינון ידע

בהזדמנות זאת ראוי להפריך טענה נפוצה נוספת כלפי המבחנים: שהם מודדים יכולת שינון של ידע, ולכן הם אינם רלוונטיים למיומנויות הלמידה הנדרשות במאה ה-21. זה פשוט לא נכון.

הנה, כדוגמה, מקבץ שאלות מתוך מבחני פיז"ה האחרונים, שנערכו בשנת 2022 (התוצאות יתפרסמו בדצמבר 2023). השאלה עוסקת בהבנת ההבדל בין המונחים "תמיד", "לפעמים" ו"אף פעם". בשאלה הראשונה נדרשים הנבחנים לקבוע איזה מונח מתאים לכל היגד. למשל, האם ההיגד: "נערה בת 14 היא גבוהה יותר מנער בן 10" הוא תמיד נכון, לפעמים נכון או אף פעם לא נכון?

בשאלה השנייה מוצגים היגדים מתמטיים. למשל האם ההיגד: "חלוקה בשתיים של מספר שלם אי זוגי תניב מספר שלם" הוא תמיד נכון, לפעמים או אף פעם לא נכון?

בשאלה השלישית מוצגים היגדים מתמטיים, והנבחן מתבקש לכתוב דוגמה מתי ההיגד נכון ומתי ההיגד שגוי. למשל דוגמה מתי המשוואה A-B = B-A היא נכונה ומתי שגויה?

שלוש השאלות מחייבות יכולות חשיבה בדרגה גבוהה ביותר של פרשנות מידע, הערכה, שיקול דעת ויכולת הנמקה (reasoning). השאלה הראשונה מוחשית (מהעולם המוכר לנבחנים), השאלה השנייה קשה יותר משום שהיא מופשטת מתוכן קונקרטי, והשאלה השלישית מחייבת יכולת יישום ויצירתיות: הפקה של מידע חדש התואם את החוקיות המוצגת.

לא רק שהמבחן אינו מחייב שינון של ידע כלשהו, אלא גם אי אפשר להתכונן אליו בדרך של שינון. המורות והמורים לא יכולים לעזור לתלמידים באמצעות הרצאה פרונטלית של "החומר למבחן", אלא רק על ידי הוראה ולמידה סדורות, לפי תוכנית הלימודים, אשר משכללת ומטפחת את יכולות החשיבה של התלמידות והתלמידים.

דרושה מדיניות חינוך מקצועית

הערכה של איכות מערכת החינוך היא מורכבת, מהטעם הפשוט שהתפתחותם של כל ילד וילדה תלויה באין ספור משתנים: הטיפול שהוא מקבל בבית הוריו בשנות חייו הראשונות, החוויות שהוא צובר בסביבת מגוריו, והליווי החינוכי המקצועי שהוא מקבל בגנים ובבתי הספר.

אלא שמדיניות החינוך בישראל אינה נקבעת רק על ידי אנשי המקצוע בתחום החינוך, המודעים למורכבות. מדיניות החינוך בישראל נקבעת על ידי משרד האוצר, וכן על ידי עמותות פרטיות בעלות עניין, כגון פורום קהלת או קרן טראמפ.

מי שאינם מומחים או מנוסים בחינוך אימצו לעצמם מדדים פשוטים ובהירים, שיעידו על איכות החינוך. על כן הם תולים את כל יהבם על הציונים של התלמידות והתלמידים במבחנים הבינלאומיים: הם מקבלים נתון ממוצע פשוט, שלכאורה מכיל בתוכו את כל עולם החינוך.

אלא שהמבחנים האלה מודדים רק את מה שהם מודדים. הם אינם מודדים שינון, ולכן הם בהחלט ראויים כעדות לטיפוח יכולות חשיבה גבוהות. ועם זאת, הם לא מודדים את מכלול התכונות והיכולות האנושיות הרלוונטיות לאיכות מערכת החינוך או לשגשוג כלכלי.