newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הימין רצה הפיכה, הוא מקבל הפיכת נגד

כשההמונים בקפלן צעקו "חוקה, חוקה, חוקה", היה ברור לחלוטין שהסיפור הוא כבר מזמן לא רפורמה משפטית כזו או אחרת, אלא דרישה שמהווה סכנה קיומית לימין

מאת:
מפגינים באיילון במחאה נגד ההפיכה המשטרית, ב-11 במרץ 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

מהפכת נגד. מפגינים באיילון במחאה נגד ההפיכה המשטרית, ב-11 במרץ 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

כששקמה ברסלר נתנה את הטון, ו-150 או 250 אלף מפגינים ברחוב קפלן קראו במוצאי שבת האחרונה בקול אחד "חוקה, חוקה, חוקה", היה ברור לחלוטין שהסיפור הוא כבר מזמן אינו רפורמה משפטית כזו או אחרת, כמה פוליטיקאים יישבו בוועדה למינוי שופטים או מה הרוב הנדרש לפסילת חוקים בבג"ץ או לפסילת הפסילה בכנסת. המחאה הזו שחררה כוחות ששואפים הרבה יותר גבוה. אם המהלכים של יריב לוין ושמחה רוטמן ראויים לתואר "מהפכה משטרית", ייתכן שהגיע הזמן לכנות את ההפגנות נגדם כמהפכת נגד.

אחת הטענות המרכזיות נגד המפגינים נגד ההפיכה המשטרית היא שהם מייצגים בעצם שמרנות, רצון לשמור את המצב כמות שהוא, על הפנטזיה של ישראל "יהודית ודמוקרטית". הזהות של חלק גדול מהדוברים על הבמות מחזקת את הטענה הזו: בכירים לשעבר בצבא, בשב"כ, במוסד ובמשטרה, שרים לשעבר, בכירים בהייטק. גם חלק גדול מהקהל נראה שייך ל"ארץ ישראל הישנה והטובה", והרבה פעמים גם הלבנה. אבל גם אם הדחף הראשון היה שמרני באופיו, הדינמיקה של ההפגנות הולידה קריאת תיגר רחבה הרבה יותר, שמאיימת לא רק על ממשלת הימין, אלא על ההגמוניה של הימין על החשיבה הפוליטית של הציבור היהודי-ישראלי.

לוין ורוטמן העדיפו כל הזמן לדבר על פרוצדורה. "אני לא רוצה להנדס חברה, אני לא רואה בעצמי ארכיטקט של השינוי החברתי", אמר רוטמן בראיון ל"הארץ". "אני טכנאי, אינסטלטור, פותח סתימות… אני בכלל לא בתוכן, אני בפרוצדורה". אבל זה מעולם לא היה על פרוצדורה. יותר מעשרים שנה שולט הימין ברציפות, ומערכת המשפט לא בלמה שום מהלך משמעותי של הימין בשנים האלה.

כשבנימין נתניהו החליט לרסק את קצבאות הבטחת ההכנסה בעת שהיה שר האוצר, בג"ץ דחה את העתירה נגד קיצוצן. כשאריאל שרון יזם את הנסיגה החד צדדית מעזה, מתוך אמונה שהיא תספק "את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים", כפי שהעיד בזמנו יועצו דב וייסגלס, בג"ץ לא התערב. חוק הלאום אושר ברוב מוחץ בבג"ץ. למעט חוק גניבת האדמות הפלסטיניות, המוכר גם כחוק ההסדרה, קשה לחשוב על מהלך ימני משמעותי שבג"ץ הכשיל.

לכן את ההיגיון מאחורי המהלכים של רוטמן ולוין צריך לחפש במקום אחר. הוא מייצג משבר של ממש אצל הימין בנוגע לנוסחה של "יהודית ודמוקרטית", שליוותה את ישראל מהקמתה. עם התרחבות פרויקט ההתנחלות מצד אחד וההצלחה (הזמנית בעיני, אבל לא בעיני רוב הציבור בישראל) בפרויקט הכשלת הקמתה של מדינה פלסטינית מצד שני, הימין נאלץ להציג פתרון משלו לעתיד השליטה הישראלית בגדה המערבית. בימין קראו לפתרונות שלהם בשמות שונים, "תנועת הריבונות", "תוכנית ההכרעה", "עסקת המאה" – אבל השורה התחתונה היתה זהה. זכויות מלאות ליהודים, זכויות מופחתות או אפס זכויות לפלסטינים, כלומר אפרטהייד.

נכון שהיועצים המשפטיים ובג"ץ לא בלמו את יצירתו של אפרטהייד בפועל בגדה, מ-1967 ועד היום. אבל הרוטמנים והלוינים הבינו שזה לא מספיק. הם הבינו שבגלל המחויבות שלו ל"יהודית ודמוקרטית", בג"ץ יתקשה, ואולי לא יוכל, לאשר את הפיכת האפרטהייד למשטר קבוע ורשמי, כפי שמבקשים סמוטריץ' ואחרים. לכן מבחינתם הגיע הזמן להיפטר מה"דמוקרטית", ולהישאר רק עם ה"יהודית".

ה"פרוצדורה" שהם מקדמים, שתחסל כל אפשרות לביקורת שיפוטית על הכנסת והממשלה, נועדה בדיוק לכך. בזכות הרוב ה"יהודי" – חרדים, מתנחלים, מסורתיים – אפשר יהיה לכונן בגדה אפרטהייד על מלא, ללא כל התנגדות מצד בג"ץ או הייעוץ המשפטי.

ח"כ שמחה רוטמן, ב-23 בינואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

עכשיו או לעולם לא. ח"כ שמחה רוטמן (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אלא שריסוק ה"דמוקרטית" נחוץ לרוטמן ולוין לא רק בזירה החיצונית, מול הפלסטינים בשטחים הכבושים. בעיניהם הוא הכרחי גם בזירה הפנימית. עליית כוחם הכלכלי וההשכלתי של הפלסטינים בישראל וכניסתם למשחק הפוליטי; עלייתה של "מדינת תל אביב" עם ערכיה הליברליים והקשר ההדוק שלה למערב; עליית כוחה של תעשיית ההייטק, שלכאורה תלויה הרבה פחות בממשלה, והלקוחות שלה בחו"ל – כל הדברים נתפסו כאיומים פוטנציאליים על המשך הפרויקט הציוני כפי שהימין תפס אותו. לפי התפיסה הזו, מי שאיננו "יהודי" במובן שגוש הימין שהתגבש בשנים האחרונות תופס אותו, אינו יכול לשרת את המטרה גדולה של ייהוד המרחב, שהוא-הוא המימוש של הפרויקט הציוני בעיני הימין של היום.

יותר מכך, ניצחון בזירה הפנימית נתפס בשלב הזה אפילו כחשוב יותר מניצחון בזירה החיצונית, זירת הכיבוש בגדה, שכן רק ברגע שהפלסטינים בישראל יוצאו מהמשחק הפוליטי והחברתי, ורק ברגע שהכוחות הליברליים בתוך החברה היהודית יורחקו ממוקדי הכוח – מערכת המשפט, האקדמיה, התקשורת וכולי – אפשר יהיה לגשת למימוש השלב הבא, שלב מיסוד העליונות היהודית במרחב כולו. שלא במקרה, את עיקר האש מפנים מוביליה של "רפורמה" כלפי "אשכנזים, שמאלנים, תל אביבים", כפי שאמר רוטמן בראיון שלו. את הערבים-פלסטינים הם כמעט לא מזכירים. הם יבואו אחר כך.

ציפו למבצע בזק, והכל השתבש

זה הרקע לרפורמה של לוין ורוטמן. זה היה אמור להיות קל ופשוט. לא רק שהימין זכה לרוב מוצק של 64 ח"כים בכנסת, הוא גם היה משוכנע שהפרשנות שלו למושג "יהודית ודמוקרטית", כלומר קודם כל יהודית, היא התפיסה ההגמונית בחברה היהודית. הרי "חוק הלאום", המתמצת את תפיסת העליונות היהודית כפי שרואה אותה הימין, עבר כמעט ללא קושי, למעט כמה מאמרים נוקבים ב"הארץ" ושתיים-שלוש הפגנות. סביר להניח שלוין ורוטמן היו בטוחים שזה מה שיקרה הפעם. מבצע בזק, והופ, מוקדי הכוח הליברליים מחוסלים ואפשר ללכת לשלב הבא.

אלא שאיכשהו הכל השתבש, ומול ה"רפורמה" של יריב ולוין קמה ההתנגדות הציבורית הרחבה ביותר שישראל ידעה אי פעם, והיא רושמת מדי שבוע שיאים של מספרים, של נכונות להתעמת –ובעיקר של ביטחון עצמי.

תרמה לכך קודם כך ה"רפורמה" עצמה, שנוסחה בחיפזון, בכוחניות ובלי להשאיר שום אמצעים לבקרה על השלטון. תרם לכך אופיים המתנצח של לוין ורוטמן עצמם. תרמו לכך מהלכים אחרים של אישים ומפלגות בקואליציה, שלא היו קשורים ישירות ל"רפורמה", אבל נתפסו כאיום ישיר על הציבור היהודי-ליברלי או כהתגרות בו – מהענקת סמכויות במשרד החינוך להומופוב אבי מעוז, דרך איומים על מצעד הגאווה, עונשים לנשים שלא יתלבשו צנוע בכותל המערבי, חיפוש אחרי חמץ בתיקים של מבקרים בבתי חולים בפסח, המאמץ הפתטי להכשיר את כהונתו של שר שהורשע בשוחד ועוד.

מבול ההצעות האלה התאפשר גם בגלל חולשתו הפוליטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבאופן ניכר לא שולט במצב, אבל גם משום שמפלגות הקואליציה – ש"ס, יהדות התורה, הציונות הדתית, עוצמה יהודית וגם חלקים בליכוד – ראו גם הן בסיטואציה הנוכחית הזדמנות נדירה לחסל את הכיסים הליברליים בחברה הישראלית. גם הן הרגישו שהגיעה הזמן להיפטר מה"דמוקרטית" ולהישאר רק עם ה"יהודית". ארבע מערכות הבחירות הרצופות שבהן הן כשלו בהשגת רוב העניקו להן תחושה של דחיפות. זה עכשיו או לעולם לא.

המחאה התחילה קודם כל כמהלך של התנגדות. בכך היא המשיכה את מחאת בלפור, שהיתה בראש ובראשונה תנועה של התנגדות. אבל באופן שעוד צריך יהיה לחקור אותו, היא התרחבה במהירות, גרפה אחריה חלקים ניכרים ממעמד הביניים הישראלי-יהודי, נתחים משמעותיים מתעשיית ההייטק והקהילה העסקית, הקהילה המשפטית, ואפילו הגיעה למשרתי המילואים בכמות ובאיכות שאיש לא היה יכול להאמין, כולל יוזמי המחאה עצמם.

הממשלה משקשקת. לוין ורוטמן לא היו חולמים לחפש נוסחאות פשרה אלמלא היו רואים את העוצמה והנחישות של מאות אלפי המפגינים. למעשה, עצם החיפוש אחרי מתווים – ממתווה הנשיא הרצוג ועד מתווה פרידמן-אלבשן – נראה כמו ניסיון נואש להחזיר את השד לתוך הבקבוק.

במחאה שצמחה כל כך מהר ושאין לה הנהגה מוגדרת, כל ניסיון להגדיר "מה המפגינים רוצים" הוא בגדר השערה או ניחוש. אבל נדמה שאחרי עשרה שבועות אפשר לומר שהמחאה הזו דוחה את הבחירה של הימין להשיל את ה"דמוקרטית" ולהישאר רק עם ה"יהודית". יותר מכך: אף שרוב הדוברים, בוודאי אלה שבאו מהממסד הביטחוני או הפוליטי, מדגישים את ההכרח לשמור על ישראל "יהודית ודמוקרטית", ברור שההעדפה של המפגינים היא למושג "דמוקרטיה". מאות האלפים צועקים "דמוקרטיה או מרד", לא "יהדות או מרד". מי שנמצא בסכנה בעיני המפגינים היא לא ה"יהדות" של המדינה (יש גם ביטויים לא מעטים של עוינות ושנאה של ממש לכל מה שמריח מ"יהודי") אלא ה"דמוקרטיה" שלה. עליה הם מגינים.

הדרישה ל"חוקה" היא המשך ישיר של המהלך הזה. מרגע שהמחאה צברה תנופה וביטחון עצמי, נראה שהמפגינים כבר לא מוכנים לחזור לסטטוס קוו של לפני ה-3 בינואר 2023, כלומר לפני שלוין הציג את הרפורמה. העובדה שהימין מתגלה בחולשתו, גם משום שאינו מצליח להוציא אנשים לרחוב ובעיקר משום שאינו מצליח לספר סיפור קוהרנטי, דוחפת את המחאה לדרוש לכונן כללי משחק חדשים.

המחאה התרחבה במהירות. הפגנה נגד ההפיכה המשטרית בתל אביב, ב-26 בפברואר 2023 (צילום: אורן זיו)

"חוקה" או חוקי יסוד כמו חוק יסוד: זכויות האדם, כפי שמציע יאיר לפיד, מייצגים את השינוי הזה בכללי המשחק, מייצגים את "מהפכת הנגד". בין אם הדבר נעשה במודע או לא, דרישה כזו מערערת את יסודות הקונספציה של הימין של עליונות ה"יהודית" על ה"דמוקרטית", גם בתוך ישראל, וכמובן גם במרחב כולו בין הירדן לים. אם הימין יקבל אותה, הדבק המחבר בין החלקים השונים המנוגדים של הימין – חרדים, דתיים-לאומים, מזרחים, מסורתיים וחילונים – עשוי להתמוסס. זוהי סכנה קיומית לימין, לא פחות.

כמובן, לא הימין המציא את הצירוף הזה "יהודית ודמוקרטית". הוא מלווה את ישראל מרגע הקמתה, ושימש כהצדקה לאפליה שיטתית של הפלסטינים ולנישולם המתמשך. המחאה לא מתעסקת עם ההיבט הזה, ולא משגרת כרגע רמז שבכוונתה לשנותו במטרה להפוך את ישראל לדמוקרטיה של ממש, ללא עליונות אתנית יהודית. כמעט להפך. דגלי ישראל, והעובדה שבבמה המרכזית בתל אביב הופיעו רק שני פלסטינים מתחילת גל ההפגנות, מסמנות את הכיוון הזה. הציבור הפלסטיני בתוך ישראל נשאר בחוץ, וכמובן גם שאלת הכיבוש והאפרטהייד. כאילו יכולה להתקיים דמוקרטיה עם כיבוש, או דמוקרטיה שמראש נועדה לשרת רק עם אחד.

אבל גם כאן הדברים אינם חד משמעיים. הפוגרום בחווארה יצר, ולו לכמה ימים, חיבור ישיר בין מפרקי הדמוקרטיה בישראל ובין מכונני הכיבוש והאפרטהייד בשטחים. עצם הדימוי של חווארה עולה באש בידי מתנחלים התחבר עם התחושה שהממשלה הנוכחית "מעלה באש" את הדמוקרטיה בתוך ישראל. הקריאות "איפה הייתם בחווארה?", על כל הבעייתיות שלהן, מייצגות את הקשר הזה. לא במקרה, כמה מהמילואמניקים שהודיעו שאינם מוכנים לשרת את ה"דיקטטורה", ציינו את חווארה כנקודת משבר.

חוקה או חוקי יסוד שיבטיחו זכויות אדם עשויים לצמצם את המשמעות של המושג "יהודית ודמוקרטית". ה"יהדות" של המדינה עשויה להצטמצם להיבטים תרבותיים בלבד (שפה, שבת, חגים וכולי), ולא לשמש יסוד לעליונות יהודית ממוסדת, הקיימת בישראל מאז 1948. חוקה או חוקי יסוד משמעותיים עשויים לסלול את הדרך לעליית ה"ישראליות" על חשבון ה"יהודיות", לעליית מכנה משנה משותף אזרחי על חשבון מכנה משותף אתני-דתי. אם זה יקרה, אירועי השבועות האחרונים אכן יוכלו להיחשב מהפכה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf