גם כשהוכח שהילדה לא מתה, המדינה סירבה לחפש אחריה

"אני מאוד מאוכזב, זה צער גדול, לא ציפיתי שאקבל תשובה כזו. אמא שלי ידעה בתוך תוכה שרימו אותה והבת שלה בחיים, יש מסמך שמראה שאחותי היתה בריאה שיצאה מבית החולים. זו רשלנות ואף אחד לא לוקח את האחריות".

כך הגיב אבי ירושלמי, לאחר שבג"ץ דחה שלשום (יום א') את העתירה שהוא הגיש יחד עם אחותו ועמותת עמר"ם בדרישה שהמשטרה תפתח בחקירה כדי לאתר את אחותו הקטנה יפה, שמסמך רשמי של בית החולים רמב"ם מוכיח שהיא שוחררה בריאה לאחר אשפוז קצר ביולי 1950, בו בזמן שלאמה נאמר בבית החולים כי היא מתה ונקברה.

מדובר במקרה יוצא דופן יחסית בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן, שבו קיים תיעוד ברור שתינוקת ש"נעלמה" כביכול לא מתה וגם לא נפלה טעות בתיעוד לגביה, אלא שוחררה בריאה מבית החולים אבל לא הגיעה חזרה להוריה. עדות ברורה לחטיפה, כפי שנכתב בעתירה שהגיש עו"ד ישי שריד.

יפה מאלאירי נולדה בתחילת שנת 1950 להורים שהגיעו מאיראן וחיו במעברת פרדס חנה. ביולי אותה שנה היא חלתה ואושפזה בבית החולים הממשלתי בחיפה, לימים בית החולים רמב"ם, במצב של התייבשות קשה. אמה ביקרה אותה למחרת בבית החולים, וכעבור כמה ימים נמסר למשפחה כי יפה נפטרה ונקברה. למשפחה לא נמסרה גופה או מקום קבורה.

המקרה הזה דומה למקרים רבים של ילדי תימן, המזרח והבלקן ש"נעלמו" בלי שנמסרה להוריהם גופה או מקום קבורה. אולם המקרה הזה שונה משום שבשנת 2000 הצליח חוקר פרטי שהפעילה המשפחה לשים את ידו על תיעוד מבית החולים המלמד כי האמירה כאילו יפה מתה היתה שקר. המסמך, שעליו חתום דר שבלוב ממחלקת ילדים א', מספר כי תינוקת בשם "מליוארי יפה" התקבלה לבית החולים ב-3.71950 והשתחררה ממנו 13 ימים מאוחר יותר, ב-16.7.

המסמך מספר כי כשהתקבלה למחלקה "מצב התזונה" של מאלאירי "היה ירוד ביותר", היה לה חום של 38 מעלות, עור מיובש ועיניים שקועות. אולם "אחרי כמה ימים היציאות הסתדרו, התחילה לעלות במשקל, עוזבת את המחלקה במצב טוב וקיבלה במשקל 800 ג'. מקבלת כלכלה מתאימה לגילה".

"אמא שלי תמיד ידעה שהיא בחיים", סיפר ירושלמי, "היא ביקרה אותה בבית חולים ומצבה היה טוב. אחרי זה פתאום אמרו שהיא מתה וקברו אותה". ירושלמי אומר שהוריו ידעו מעט מאוד עברית, והתקשורת לא היתה טובה והם לא הצליחו לקבל תשובות היכן היא נקברה ומה היתה סיבת המוות.

אמו של ירושלמי עוד הספיקה לראות את המסמך בטרם מותה לפני חמש שנים. "היא מאוד שמחה לראות את המסמך כי היא ידעה שהבת שלה בחיים", מספר ירושלמי. "כל השנים היא היתה מאוד טרודה, תמיד שאלה אותי מה עשיתי כדי למצוא אותה, איפה חיפשתי אחריה".

ירושלמי אכן חיפש אחרי אחותו, שהיתה צעירה ממנו בשש שנים, במשך שנים ארוכות. "פניתי למשרד הפנים, לא רצו לתת לי פרטים", הוא מספר. דווקא ההתחמקויות של הרשויות השונות שכנעו אותו עוד יותר שאחותו בחיים. עד שבסופו של דבר הוא הצליח להגיע למסמך מבית החולים רמב"ם דרך חוקר פרטי שהוכיח לו סופית: אחותו היתה בחיים כשיצאה מבית החולים, וכל השנים האלה שיקרו לו ולמשפחה.

בהמשך קיבלו ירושלמי ואחותו מרים גבאי אישורים נוספים לכך שאחותה יפה נעלמה באופן לא חוקי. בשירות למען הילד לא נמצא כל תיק אימוץ על שמה, וברשות האוכלוסין לא נמצאה כל הודעת פטירה. יפה מאלאירי חדלה להיות תושבת ב-1963, כנראה לאחר שלא נפקדה במפקד האוכלוסין שנערך ב-1961.

בדצמבר 2019 הוגשה לבג"ץ בקשה לצו על תנאי נגד היועץ המשפטי לממשלה ומשטרת ישראל בבקשה שיסבירו מדוע אינם פותחים בחקירה לאיתורה של יפה מאלאירי, שהיתה אמורה להיות בת כ-69 בזמן הגשת העתירה. "יפה נחטפה ופרטיה שונו על ידי חוטפיה", נכתב בעתירה, "… לא מדובר בתקלה בתיעוד אלא במקרה של היעלמות תינוקת ששוחררה בריאה מבית החולים".

בעתירה צוין כי בוועדת כהן-קדמי, ועדת החקירה השלישית לעניין חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן, נמצא כי 69 ילדים נשארו "עלומים", כלומר לא נמצא שום רישום לגבי פטירתם, "אבל זה המקרה היחיד שיש הוכחות חד משמעיות לחטיפה".

העותרים סירבו לקבל את החלטת המשטרה לא לפתוח בחקירה לאיתורה של מאלאירי ולהתייחס אליה בתור נעדרת, בגלל הזמן הרבה שחלף מאז. "המשטרה מודעת שאין תחליף לסמכויות החקירה שלה", נכתב בעתירה. "אם אני הצלחתי להגיע למסמך באמצעות חוקר פרטי, המשטרה היתה יכולה לגלות הרבה יותר", אומר ירושלמי.

"יפה מאלאירי נעלמה בהיותה בחזקת המדינה ובהשגחתה בבית חולים ממשלתי", נכתב בעתירה, "המעט שיכולה המדינה לעשות הוא להשתמש בסמכויותיה כדי לנסות לאתר את יפה… זו הפרת החובות היסודיות ביותר של המדינה כלפי אזרחיה".

בתגובתה לבג"ץ גילתה המדינה "הבנה" לכאבה של המשפחה, אולם טענה שאחרי "70 שנה אין היתכנות לביצוע פעולות חקירה", שכן סביר להניח שכל מי שהיה מעורב בפרשה כבר אינו בין החיים. בתגובת המדינה גם צוין כי שלוש ועדות חקירה דנו בפרשה, אולם המשפחה לא פנתה אליהן ולכן יהיה קשה לפתוח בחקירה מיוחדת בעניינה. לגבי הדרישה של המשפחה להתייחס ליפה מאלאירי כנעדרת שיש לחפשה, נאחזה המשטרה בטיעון טכני ולפיו לקצין משטרה יש "שיקול דעת" האם לחקור מקרה של היעדרות והאם לסגור תיק כזה, ולכן לא ראוי שבג"ץ יתערב בהחלטה כזו.

בהחלטתם מראשית השבוע קיבלו השופטים עופר גרוסקופף, יצחק עמית ודפנה ברק-ארז את עמדתה של המדינה. "עם כל ההבנה לכאבם של העותרים ולספקות שעדיין מלווים אותם ביחס לאחותם, לא ניתן לומר כי החלטת המשטרה שלא לפתוח בחקירה לאיתור נעדר היא החלטה בלתי סבירה", נכתב בהחלטה שציינה את שאלת ההתיישנות, הסיכוי הנמוך להגיע לתוצאות והעובדה ששלוש ועדות חקירה כבר עסקו בנושא כנימוקים לדחות את העתירה. "הלוואי ויכולנו לספק נחמה לעותרים, אולם לא נותר לנו אלא לדחות את העתירה".

"אני חושב שיש הוראה מהממשלה לא לתת כלום", אומר ירושלמי, "הם פוחדים מתקדים. אני לא חושב שהיו עוד מקרים שלמשפחות היו מסמכים כמו שלנו. הם נתנו הוראה שהמסמכים (בנוגע לחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן – מ"ר) יהיו חסויים עוד עשרים שנה. הם תמיד ימצאו כל מיני סיפורים. הם לא רוצים לשמוע".

"ההחלטה לא הפתיעה אותי אבל היא מאוד מאכזבת", אומר עו"ד שריד. "בעצם השאירו את המשפחה ללא מענה, שללו מהם אפילו את האפשרות הקלושה שימצאו את אחותם. החמיצו כאן הזדמנות לעשות תיקון. הרי המשטרה היא של כולנו, ואחד מתפקידיה הוא לחפש נעדרים, וכאן המשטרה החליטה לא לחפש ילדה שהמדינה 'איבדה', במקרה הטוב".

מעמותת עמר"ם נמסר בתגובה כי "דחיית העתירה מוכיחה את הצורך בהכרה ולקיחת אחריות מצד המדינה לפשע הגזעני שבוצע נגד קהילות תימן, מזרח ובלקן. למרות שהעובדות מלמדות כי יפה מאלאירי שוחררה מבית החולים במצב טוב וכי נציגי המדינה שיקרו למשפחה כאשר מסרו שהיא נפטרה, עד היום המדינה וגורמיה השונים – משטרת ישראל, פרקליטות המדינה ובג"ץ –  אינם מסוגלים לתת סעד ומענה למשפחה אשר דורשת לדעת מה עולה בגורל בתה. ההיאחזות בוועדות החקירה והבדיקה השונות מעלה תמיהה, שכן גם ועדות אלו מעולם לא סיפקו תשובות ראויות ומניחות את הדעת למשפחות. לו היתה הכרה ממסדית בעוול שנעשה למשפחות, והיו ממוסדים מנגנונים הולמים לתיקון וריפוי, ייתכן כי המדינה היתה מוצאת לנכון לפעול למציאתה של יפה מאלאירי ובכך לנסות, גם אם באיחור רב, לתקן את העוול הקשה מנשוא שנעשה למשפחה".