"אנחנו כל השנים חלק מדימונה, אבל מנסים להוציא אותנו"

אם חוצים את דימונה, בסוף שכונת השחר, אחרי שעוברים רחוב עם וילות ומגרש משחקים, נגמר כביש האספלט ומתחיל שביל עפר. בתחילתו ניצב פח גדול ועליו לוגו של עיריית דימונה, ונקודת מים, שממנה יוצאים עשרות צינורות שחורים המונחים מעל הקרקע.

ברוכים הבאים, הגעתם לכפר הכפר הבדואי הלא מוכר ראס ג'ראבה, הנמצא במזרח שטח השיפוט של העיר, אך אינו מקבל שירותים בסיסיים מהמדינה. אין שלט שמציין את קיומו, אך הפחונים שלו נראים היטב מהעיר.

ל-500 תושבי הכפר הלא מוכר בקשה אחת: לקבל הכרה כשכונה רשמית של דימונה, מה שימנע את הריסת בתיהם ואת גירושם. בשבוע שעבר, החל בבית משפט השלום בבאר שבע שלב ההוכחות בדיון בתביעות הפינוי נגדם. תושבי הכפר העידו בזה אחר זה כי הם יושבים במקום עוד לפני קום המדינה.

הכפר יושב על אדמותיו ההיסטורית של שבט אלהואשלה, שדימונה הוקמה על שטחו. על פי כתבי התביעה, התושבים מתגוררים "בשטח שנמצא בתכנון להרחבת העיר דימונה, והמשך ישיבתם של הנתבעים פוגעת בהרחבת העיר".

המדינה רוצה לפנות את התושבים הבדואים ממנו כדי ליישב תושבים יהודים במקומם. ככל הנראה, מבקשים להקים במקום שכונה בשם "רותם", שתשתרע על פני 10,000 דונם ותכלול כ-11 אלף יחידות דיור.

עד כמה הכפר אינו מוכר? גם מרשות הבדואים וגם מעיריית דימונה נמסר ל"שיחה מקומית" שאינם מכירים כפר בשם ראס ג'ראבה. אבל את העובדה שמתגוררים אנשים בשטח הם מכירים היטב. בפועל, הכפר הוא חלק מדימונה. הדרך היחידה להיכנס אליו היא מהעיר. חלק מתושביו עובדים בה, ומלבד בית ספר, הם מקבלים את כל השירותים – בנק, קופת חולים וקניות – בדימונה.

"היינו כאן לפני דימונה", אומר שייח' פריג' אלהואשלה, בן 85. הוא זוכר את הקמת העיר, שכיום הבתים האחרונים שלה נמצאים כ-200 מטר מהפחונים של הכפר. "כשהמדינה הגיעה אלינו (אחרי 1948; א"ז), נתנו לנו תעודות זהות, והמפקד הצבאי אמר שלא יפגעו בבעלות שלנו. מאז, אף אחד לא דיבר איתנו".

פריג' נזכר כי כשבנו את הכביש שיורד מדימונה לכיוון ים המלח, תושבי הכפר התגייסו לעבודה ביחד עם תושבי העיר. "לא היו טרקטורים, בנינו אותו ביחד בידיים". הוא העיד כי נתנו סיוע במים ובמזון לתושבים הראשונים של דימונה. שמה של העיר דומה לשמה של הבאר של תושבי הכפר, "אום דימנא".

"אנחנו בעצם דימונאים, רק שאין לנו כתובת רשמית", מוסיף מוסא אלהואשלה, בן 56, יו"ר הוועדה של הכפר.

"ראינו איך דימונה מתפתחת, ואותנו מפקירים"

בעשרות השנים שעברו מאז קום המדינה, איש לא התעניין בכפר, ולא פותחו בו תשתיות מים וביוב, לא חשמל, לא כבישים, לא גני משחקים או מבני ציבור. עד שב-2017 הגיש פקח רשות מקרקעי ישראל תלונה במשטרה נגד התושבים על "הסגת גבול ופלישה", וב-2019 קיבלו כל התושבים תביעות פינוי.

בהליך המשפטי מייצג את התושבים ארגון עדאלה. מאז הגשת התביעות, בוצעו בכפר כמה הריסות נקודתיות של בתים שבנו זוגות שעמדו להתחתן.

מוסא אלהואשלה מספר על ההליך המשפטי: "זה לא קל שכל תושבי הכפר צריכים להגיע לבית המשפט להעיד על זה שאנחנו חיים פה. אני מרגיש שהצלחנו להעביר את המסר שאנחנו פה לפני דימונה, הבעיה היא שהם לא רוצים להכיר בזה. שייח' א-פריג' עבד בדימונה 23 שנה, וגם אבא שלי חפר עם טוריה בידיים כדי להכין קרקע לבניינים. לא היה טרקטורים, הבדואים עבדו שם.

"כל דימונה בנויה על אדמה של הואשלה. במהלך השנים ראינו איך דימונה מתפתחת, ומה אנחנו מקבלים? אנחנו גרים בצריפים. בקיץ חם, בחורף קר, אין חשמל, התחברנו למים רק בשנות ה-80. הילדים הקטנים לא הולכים לחינוך בגלל המרחק, אין פה מגרשי משחקים, המדינה מפקירה אותנו".

מהמבנים של הכפר שבראש הגבעה, ניתן לראות היטב את השכונות החדשות של דימונה – בתים צמודי קרקע, בניינים, מגרשי משחקים וקניון. בשנים האחרונות העיר נמצאת בתנופת בנייה.

מוחמד אלהואשלה, תושב הכפר בן 55, מוסיף: "במקום להביא אנשים מבחוץ, שייתנו לנו לגור פה. אבא שלי היה עובד בעירייה משנות ה-70. אני נולדתי פה, גדלתי פה ונהייתי סבא פה. אנחנו כל השנים חלק מדימונה, אבל מנסים להוציא אותנו. כשהייתי ילד בכלל לא ראינו את העיר מהבתים שלנו, אבל מאז היא התרחבה".

"למה שיעבירו אותנו ויביאו במקומנו יהודים?"

בחוות דעת מקצועית שהגישה האדריכלית דפנה ספורטה מעמותת "במקום" לבית המשפט, נכתב כי סקירת תוכניות המתאר ברמה הארצית והמחוזית מלמדת כי אין מניעה לשימוש בשטח הכפר לצורכי מגורים, וכי "עצם קידומה של תוכנית לייעוד השכונה למגורים (להרחבת דימונה; א"ז) מעיד בצורה ברורה שאין מניעה לתת מענה תכנוני לתושבים הבדואים המתגוררים בראס ג'ראבה".

אך רשות הבדואים, האחראית על הסדרת הכפרים הלא מוכרים, וגם רשות מקרקעי ישראל, שהגישה את תביעות הפינוי, טענו בפני "שיחה מקומית" כי אין אפשרות לקיים הסדרה בשטח שבו חיים כיום תושבי הכפר, הנמצא בשטח השיפוטי של דימונה.

מנכ"ל רשות הבדואים, יאיר מעיין, מסר ל"שיחה מקומית": "לא מוכר כפר בשם הזה. יש שם כמה עשרות משפחות שגרות בשטח המיועד לשכונת מגורים בדימונה. כולם יכולים לרכוש דירות או מגרשים בדימונה, המדינה לא מגבילה מי הרוכש. המדינה מתכננת פתרון מוסדר לתושבים בכפר קאסר א-סייר או בערוער שכונה 10".

מעיין הוסיף כי "במקרה של תושבים בדואים שגרים בתחום שיפוט של עיר או מועצה מקומית יהודית, אנחנו לא יכולים להסדיר אותם במקום בתחום השיפוט של העיר".

גם מרשות מקרקעי ישראל נמסר כי אין באפשרותם לפעול להסדרה: "שינוי בתחומי השיפוט של דימונה איננו בסמכות הרשות" (התגובה המלאה בסוף הכתבה).

"זה לא נכון", אומרת ספורטה. "יש המון קהילות בדואית שחיות בתחום שיפוט של ערים, שרשות הבדואים ממונה עליהן, הדוגמה הכי חזקה היא רח'מה, כפר שעכשיו הוכר. רשות הבדואים היתה היוזמת והמתכננת, והם ברובם בתוך שטח השיפוט של ירוחם.

"דוגמה נוספת היא אל פורה, שנמצא כולו בתחום השיפוט של ערד, ומי שממונה על התכנון שלו היא רשות הבדואים. גם במסגרת התכנון של היישוב הקהילתי עיר אבות נכללה הכרה בתושבים הבדואים, ותוקם עבורם שכונה שמתאימה לאורח החיים שלהם".

"אנחנו רוצים שיכירו בנו פה, או בתור שכונה של דימונה או בתור יישוב עצמאי. למה שיעבירו אותנו ויביאו במקומנו יהודים? אנחנו חיים פה", אומר מוסא אלהואשלה. "מבחינתנו, האופציה העדיפה היא להיות שכונה חקלאית של דימונה, שלא יפזרו אותנו. היינו בישיבה עם ראש העירייה. הוא הפנה אותנו לרשות הבדואים, אבל אני לא יודע מה הוא חושב בלב שלו. רשות הבדואים אומרים שאנחנו חייבים לזוז".

לדברי ספורטה, "נפגשנו עם ראש עיריית דימונה כמה פעמים. הצגנו את המתווה להסדרה, את הרצון שלהם להישאר, והצעה לתכנון. ראש העירייה אמר שרשות הבדואים היא הממונה. הוא מפיל את האחריות עליהם. אבל בשורה התחתונה, אם העירייה וראש העירייה היו רוצים שהתושבים הבדואים יישארו, הם היו יכולים לממש את זה.

"יש לו את הכוח להגיד, 'אני רוצה שהתושבים האלה יישארו בעיר שלי ויהיו חלק ממנה'. משם אפשר לתכנן עבורם שכונה או שטח אחר בתוך תחום השיפוט של העיר. אבל הוא תמיד הציע פתרונות מחוץ לעיר. למה ערבים ויהודים לא יכולים לגור ביחד?"

לגבי הפגישות של תושבי הכפר עם ראש העירייה, בני ביטון, מסר דובר עיריית דימונה: "לא היתה התקדמות. המדיניות שלנו היא לא לתת פרס לפולשים. אנחנו עיר, לא שכונה. מי שיש לו תעודת זהות כחולה רשאי לרכוש בית בעיר ולהתגורר בה. אנחנו לא מקימים שכונה חדשה ספציפית לבדואים או לכל אוכלוסייה אחרת".

"מה, דימונה היא בבושקה?"

לגבי אחת ההצעות של רשות הבדואים להעביר את הקהילה לשטח בכפר קסר א-סיר, שהוכר רשמית ונבנתה בו טיילת, אך בפועל אין בו תשתיות מסודרות, מבהיר מוחמד אלהואשלה: "אלה אדמות של אנשים אחרים, לא נעבור לשם. אבל הם לא חושבים על זה, במקום שנהיה דוגמה לאיך אפשר להסתדר".

התושבים שאיתם שוחחתי מזכירים שוב ושוב את הכפר רח'מה, שליד ירוחם, בתור דוגמה מוצלחת ליחסים בין עיר יהודית לכפר בדואי לא מוכר. תושבים בירוחם, וגם חברי מועצה, התגייסו למען הקמת בתי ספר בכפר, והממשלה הכירה בו בשנה שעברה – בתוך תחומי השיפוט של העיר ירוחם.

"יש לנו יחסים עם אנשים בדימונה, אנחנו יושבים במרכז (המסחרי; א"ז) עם חברים. אבל אתה יודע, בזמן האחרון המצב לא משהו, הכל פוליטיקה", אומר מוסא אלהואשלה.

"ההתעלמות העקבית של מדינת ישראל מהבדואים בנגב, והמדיניות שהיא מנהיגה נגדם, שרואה בהם פולשים שיש לפנותם כדי ליישב במקומם יהודים – זהו המימוש האולטימטיבי של החזון של חוק הלאום", אומר מרואן אבו פריח מעדאלה.

לדבריו, "במשך שנים מסרבת ישראל להכיר בכפרים הבלתי מוכרים ולספק להם שירותים בסיסיים, כדי לאלץ את התושבים לעבור ליישובים המוכרים. במקביל, רשויות המדינה ממשיכות לתכנן את ייהוד הנגב, במקום לפעול לחלוקת משאבים באופן צודק ולצמצם את הפערים האדירים בין הקהילות המתגוררות במרחב המשותף הזה".

"כולנו כאן לפני שהקימו את דימונה, על האדמה שלנו", מסכם שייח׳ פריג'. "בשבילנו האזור הזה הוא גן עדן. אנחנו אנשים עם אורח חיים בדואי. אם ישימו אותנו במקום אחר, נמות".

מרשות מקרקעי ישראל נמסר: "לא מדובר בצווי פינוי, אלא בתביעות שהוגשו על ידי הרשות ונידונות בבית המשפט. כחלק מהסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, הוצעו לתושבים פתרונות חלופיים ראויים על ידי הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב".

פנינו לראש עיריית דימונה ביטון כדי לקבל את תגובתו, אך הוא בחר לא להגיב.

דובר עיריית דימונה מסר ל"שיחה מקומית": "אין לנו שום כפר בתוך דימונה. מה, דימונה היא בבושקה, שבתוך עיר יש כפר ואולי בתוך הכפר יש מושב? לא מוכר לנו הנושא, ואנחנו לא מכירים בדואים משבט ראס ג'ראבה שמתגוררים בשטח השיפוט שלנו.

"לפני כ-15 שנה, כאשר שכונת השחר בעיר היתה בתכנון, נעשתה פנייה מצד עיריית דימונה לממשלת ישראל על מנת שזו תפנה את הבדואים השוהים שם באופן לא חוקי – ומרביתם אכן פונו. ברמת העיקרון, העירייה לא סבורה כי פולשים אמורים לקבל פרס בדמות תושבות, ולכן היא תפעל בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה כדי שהחוק ייאכף".