ההפסד באפגניסטן הוא חלק מהתפוררות האימפריה האמריקאית

בעוד ישראל מקובעת בתנוחה הבלתי אפשרית של דיכוי, כיבושים וסכסוכים בכל החזיתות, העולם הגדול שסביבנו זז. ארצות הברית, שרק לפני שלושים שנה הוכרזה כמנצחת הגדולה במלחמה הקרה וכמעצמה היחידה שמכתיבה את הסדר העולמי, הפסידה זה עתה במלחמה הארוכה בתולדותיה.

תבוסה זו באפגניסטן אינה אירוע מקומי ומבודד. היא חלק ממשבר עמוק של מערכת השליטה האמריקאית בזירה המקומית והבינלאומית: היא מתווספת למשבר הפיננסי העולמי בשנים 2007-8 שמקורו בשחיתות המערכת הבנקאית האמריקאית וחוסר הפיקוח עליה, למשבר המערכת הפוליטית שהתגלה לעיני העולם כולו במלוא גיחוכו עם הפארסה של נשיאות טראמפ, לכשלון והתחמקות המדינה מהגנה על האזרחים שנחשף במגפת הקורונה, משבר היחסים הבין-גזעיים ועוד.

כשלונה של ארצות הברית אינו נובע מחוסר באמצעים, בזמן או במאמץ, ואף לא מכוחו הרב של האוייב שפעל נגדה. בתסכולו מנסה הנשיא ג'ו ביידן להטיל את האשמה על משרתיו בממשלת אפגניסטן ובצבא האפגני. "הם מושחתים, הם לא נלחמו", הוא אומר.

אבל את המושחתים האלה השליטה ארצות הברית בכוח צבאי ברוטאלי על אפגניסטן. כמה ישרים כבר יכולים להיות פוליטיקאים, ששולטים בעמם בחסות כידוני הכובש הזר? החיילים האפגנים שנשכרו, חומשו ואומנו על ידי ארה"ב ספגו עשרות אלפי הרוגים ומאות אלפי פצועים, עשרות מונים יותר מהחיילים האמריקאים והמערבים. אבל, כרגיל, בעיניי המערב ההרוגים האפגנים – יהיו אלה אויביהם, אזרחים לא מעורבים או בני בריתם – כלל אינם נחשבים. מי שסיכן את חייו בשרות האימפריאליזם לא זכאי אפילו לכרטיס טיסה ולמעמד של פליט כדי להציל את חייו וחיי בני משפחתו.

מראות הזוועה בשדה התעופה של קאבול, והסירוב המערבי לקלוט את משתפי הפעולה שסיכנו את חייהם בשירותם, מהווים הוכחה מוחצת לגבי האופי האמיתי של המלחמה. המערב לא בא לקדם את זכויות האדם, את מעמד האישה או את הדמוקרטיה באפגניסטן. הוא בא להנציח סדר עולמי, שבו העליונות הלבנה והגזענות הם עקרונות היסוד.

אלא שבינתיים העולם זז ונמצא במקום אחר. מה שאנו רואים היום לפנינו אינו רק נפילתה של האימפריה האמריקאית, אלא פרק חשוב בסיומה של תקופה של מאות שנים, שבמהלכה מיעוט של מעצמות שלט באמצעות כוח צבאי על רוב עמי העולם – תקופת הקולוניאליזם. זו הסיבה לכישלון האמריקאי במלחמות הגדולות האחרונות שלה בוויטנאם, בעיראק ובאפגניסטן.

ארה"ב מנסה להחליף את מנוף השליטה הצבאי במנוף כלכלי. כמעט מדי יום אנו שומעים על סנקציות כלכליות חדשות שמטילה ארה"ב על מי שמתחרה עימה או שאינו סר למשמעתה. אלא שכלכלת ארה"ב מאבדת במהירות את מקומה בתור הכלכלה המרכזית בעולם, וסין הופכת שותפת הסחר המרכזית עבור יותר ויותר מדינות. זמן קצר לפני השתלטות הטליבאן על ערי אפגניסטן, הודיעה ארה"ב כי אם הטאליבן יתפוס את השלטון, היא תטיל עליו מצור כלכלי. מנהיגי הטליבאן, שהיו רגילים שיטילו עליהם פצצות מצרר, לא התרשמו. לצורך פיתוח כלכלי הם כבר פתחו ערוץ תקשורת עם סין.

לי זה לא יקרה

לא מצאתי נתונים מדויקים, אבל לא מופרך להניח שלפחות 100 מיליארד דולאר מתוך שני טריליון הדולאר שהוציאה ארה"ב על כיבוש אפגניסטן ועל תחזוק הכיבוש,  הושקעו בשירותי המודיעין. למרות זאת, לא היה לנשיא האמריקאי שמץ של מושג מה קורה בשטח. ימים ספורים לפני פינוי השגרירות בקאבול הוא הכריז, כי לא יהיה פינוי בהליקופטרים מגג השגרירות בקאבול כמו בסייגון. לבסוף כל הסצנות מסייגון שוחזרו במלואן, עם ההבדל הגדול שהפעם הכול מצולם מכל זווית אפשרית ומשודר בכל הערוצים בזמן אמת.

אנו חיים בעולם שמתיישר לפי הציפיות לעתיד. לכן, כשארה"ב הכריזה כי צבא שכירי החרב שלה באפגניסטן יחזיק מעמד לפחות 90 ימים אחרי פינוי הצבאות הזרים, היה ברור ששום חייל אפגאני הגיוני לא ימצא טעם לסכן את חייו במלחמת 90 הימים כדי להציל את כבודם של אלו שנטשו אותו.

מה כל זה קשור אלינו?

ישראל היא עמדה קדמית במערכת השליטה האמריקאית\מערבית במזרח התיכון. שליטה זו פשטה מזמן את הרגל, והיא מתקיימת רק מכוח האינרציה. האסטרטגיה הפוליטית\צבאית הישראלית מבוססת זה שנים על הניסיון לסבך את ארה"ב במלחמה נגד איראן, בעוד שארה"ב מתקשה להתאושש מהנזקים שגרמה לעצמה במלחמות באפגניסטן ובעיראק.

הבריתות שכרתה ישראל לאחרונה עם נסיכי האמירויות, מלך בחריין והגנרלים פושעי המלחמה מסודאן הן חלק ממלחמת מאסף של מי שמנסים לעצור את התקדמות האזור לכיוון של יותר דמוקרטיה ושיוויון. העמים הערביים ושאר עמי האזור החלו בתהליך של שינוי היסטורי עצום שנבלם (בינתיים) באמצעות דיכוי רצחני והצתת סכסוכים לאומיים ועדתיים על ידי מי שמעוניינים למנוע את השינוי. כדי לשמר את הפרדיגמה של "וילה בג'ונגל" יש מי שפועל בשיטתיות לשמור על "הג'ונגל" במצבו "הפראי".

"הבעיה הפלסטינית" ירדה מסדר היום הפוליטי הישראלי מתוך הנחה שלאף אחד לא אכפת מגורל הפלסטינים. ישראל עסוקה כל כולה במלאכת הדיכוי והגזל היומיומי, ואיש אינו עוסק במציאת "פתרונות". אלא שמסביב ההגמוניה האמריקאית מתפוררת והעולם הערבי נמצא בשיתוק מוחלט מול המשבר העמוק של התנועה לשינוי, המהפכה ומהפכת הנגד. בעין הסערה, בישראל, שום דבר לא זז, ומסביבה כוחות איתנים לפותים במאבק על עתיד האזור.

הגיע הזמן להתחיל לתכנן ולהתכונן לתקופה הפוסט-אמריקאית, פוסט קולוניאליסטית, של המזרח התיכון.

עבור היהודים שחיים בארץ, הגיע הזמן להבין שהשאלה העומדת לדיון אינה רק "הבעיה הפלסטינית", אלא גם שאלת קיומם הם באזור. למעשה שתי הבעיות שזורות זו בזו. התקופה הקולוניאליסטית בעולם בתהליכי סיום וגם ההרפתקה הציונית מתקרבת לסיומה.

ישראל עלולה לבחור לסיים הכל באש ובפטריות העשן של מלחמה גרעינית. מי שחייו יקרים לו, יכול לנסות להימלט מהאזור לפני שייאלץ להתחנן על מקום במטוסים האחרונים. לחילופין, מי שמאמין שהחיים כאן יכולים להתנהל גם אחרת, חייב כבר עכשיו לנסות להניח את היסוד לסדר פוליטי, חברתי וכלכלי אחר, לביטול המשטר הגזעני והעליונות הלבנה ולכינון מדינה דמוקרטית אחת לכל תושביה.

יואב חיפאווי הוא פעיל פוליטי וחברתי, חבר בתנועת אבנאא אלבלד ובחראק חיפה. הוא כותב את הבלוג חיפה החופשית בעברית, בערבית ובאנגלית.