newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"מי שגדל במחנה בג'נין, יכול להיות אסיר, שהיד או נכה"

הבריחה של זכריא זבידי וחבריו, ילידי מחנה הפליטים ג'נין, הפיחה שם קצת תקווה. התפיסה של ארבעה מהם היתה מכה לפנים. "הלוואי שישראלים היו ישנים פה שני לילות, הם היו מבינים", אומרים במחנה

מאת:
"העבר יהיה נוכח בעתיד". ציור קיר בתיאטרון החירות בג'נין (צילום: יובל אברהם)

"העבר יהיה נוכח בעתיד". ציור קיר בתיאטרון החירות בג'נין (צילום: יובל אברהם)

אני עומד על הר, מביט על מחנה הפליטים ג'נין מלמעלה, ורואה רק צבע אפור. אי אפשר להבחין בטיפת ירוק או גרגר חום אחד של אדמה. גוש בטון צפוף שהולך וגדל, מתמזג לתוך העיר ג'נין הסמוכה.

זכריא זביידי, המוכר מבין ששת האסירים הפלסטינים שנמלטו, נולד כאן, כמו גם יתר הבורחים. הוא נתפס אתמול לאחר מאמצי חיפוש נרחבים של הצבא והמשטרה. מוטב היה אם היינו מחפשים בקדחתנות כזו אחר סיבות עומק. שואלים, למשל: באיזו מציאות חיים תושבי המחנה? ולמה רבים כל כך מתושביו יושבים בכלא הישראלי?

רק 11 קילומטרים מפרידים בין מחנה ג'נין הדחוס לקיבוץ יזרעאל. מההר רואים גם אותו, את הקיבוץ, בוהק בעמק הירוק והרחב מעבר למחסום. הקיבוץ קם על חורבות הכפר זרעין, ממנו גורשו כ-1,400 פלסטינים ב-1948. אחת מהן היתה סבתא של אחמד אל-טובאסי, איש תיאטרון נמרץ וחייכן, שלקח אותי להר הזה, המשקיף אל המחנה שבו נולד.

"אם הייתי נולד בצד השני של העמק", הוא מצביע אל עבר עמק יזרעאל, מארג' אבן עאמר בערבית, "הכל היה נראה אחרת. זה מרחב אחד. אותו עמק. אבל זכויות שונות, תלוי מאיזה צד של הקו נולדת".

סיפור חייו עובד לאחרונה להצגה שבה הוא מגלם את עצמו: פליט שגדל במחנה תחת כיבוש צבאי, התבגר בצל האינתיפאדה השנייה, ישב בכלא הישראלי, ובסופו של דבר הפך לשחקן תיאטרון, איש חינוך ואקטיביסט.

את זכריא הכיר היטב. "הבריחה נתנה קצת תקווה לתושבים, ניצחון קטן להיאחז בו", אמר, "והנה חזרנו למציאות המרירה. כמו מכה לפנים. אתה כבוש, והכיבוש חזק יותר ממך".

מההר שעליו אנחנו עומדים אפשר לראות את עפולה, חיפה ונצרת. הכל קרוב כל כך, וגם רחוק. רוב התושבים במחנה גרים קילומטרים ספורים מהאזורים שמהם גורשו קרובי משפחתם. בניגוד למרחב הישראלי, הרציף, זה הפלסטיני פוצל על ידי ישראל לחמש: גדה, ירושלים, עזה, 1948, וגולה. תנועה כרוכה בהיתר. כל הצעירים שפגשתי במהלך היום, בלי יוצא מן הכלל, לא מקבלים היתרי כניסה מהצבא. רובם מעולם לא ראו ים.

"אין במחנה משפחה בלי אסיר או הרוג, והשב"כ מונע היתרים מכל בני המשפחה כענישה קולקטיבית", אחמד מסביר. "חלק מהצעירים נכנסים לא חוקי לישראל פשוט כדי לעבוד, כי אין במחנה פרנסה".

אנחנו נכנסים יחד אל תיאטרון החופש, בתוך מחנה הפליטים. אחמד עובד שם כמנהל אמנותי. הקירות בחוץ צבעוניים, ועל אחד מהם כתוב: "העבר יהיה נוכח גם בעתיד". אחמד מספר שזה מרכז חינוכי. ילדים במחנה עוברים סדנאות משחק, צופים בהצגות, "טיפול באמצעות דרמה, כולנו כאן בטראומה, זקוקים לזה".

"מרגיזה אותי הדרישה מתושבי המחנה 'לרצות שלום', כל הזמן. איזה שלום? על מה אתם מדברים? אנחנו חיים בתוך גיהנום"

"כשאתה גדל פה, כילד, בבועה הזאת שנקראת מחנה הפליטים של ג'נין, המסלול שלך נקבע: או אסיר, או שהיד, או נכה", הוא אומר, "ואנחנו עובדים עם הילדים נגד זה. אומרים להם שיש להם סיכוי לפרוץ את זה, להיות משהו אחר".

ואז הוא מהסס. "מרגיזה אותי הדרישה מתושבי המחנה 'לרצות שלום', כל הזמן. איזה שלום? על מה אתם מדברים? אנחנו חיים בתוך גיהנום".

זכריא זבידי נתן לי הזדמנות להיות מישהו אחר. אחמד אל-טובאסי בתיאטרון החירות בג'נין (צילום: יובל אברהם)

זכריא זבידי נתן לי הזדמנות להיות מישהו אחר. אחמד אל-טובאסי בתיאטרון החירות בג'נין (צילום: יובל אברהם)

אני שואל: "ילד בוחר במסלול הזה כי הוא לא רואה משהו אחר סביבו?" ואחמד צוחק. "הילד לא בוחר! זה העניין. אין לו בחירה".

"מאז שנולדתי, אני רואה את הצבא נכנס למחנה בכל לילה. עוצר אנשים, יורה. דמיין שאבא שלך בכלא, אח שלך שהיד, לשכן שלך הרסו את הבית. צבא זר שולט עלייך. אין בגדה אפילו שדה תעופה! הגבולות סגורים. אז איך מצופה ממך לעשות משהו אחר? הלוואי שישראלים היו מעבירים שני לילות במחנה, לראות איך זה מרגיש".

על הקיר בתיאטרון תלויות תמונות ישנות, בשחור ולבן, מתקופת האינתיפאדה הראשונה. באחת מהן קבוצת ילדים מקפצת על במה. אחד מחופש לנמר, אחר לתרנגול, והם עובדים על הצגה. זכריא זביידי, אז בן 12, נמצא שם גם כן.

"שבעה מתוך שמונה ילדים בקבוצה שלו מתו", אחמד אמר ביחס לתמונה של הילדים, "כולם חוץ מזכריא נהרגו באינתיפאדה השנייה".

ואז הוא מתחיל למנות אותם, אחד אחרי השני. "יוסף", אחמד מצביע על אחד מהילדים, "עשה פיגוע בחדרה, וירו בו. הוא עבר טלטלה רגשית אחרי שילדה קטנה, שנורתה על ידי חייל, מתה לו בין הידיים. אשרף לחם בקרב בג'נין, ב-2002, ונורה כשחיילים כבשו מחדש את המחנה". וככה הוא ממשיך. כולם מתו. גם כל החברים שלו מתו. תושב אחר במחנה, שמקשיב לנו, ממלמל: "הם מחקו דור שלם".

הסיפור של קבוצת הילדים שהפכו ללוחמים ונהרגו, מתועד בסרט המטלטל "הילדים של ארנה", שביים ג'וליאנו מר-חמיס. אמא שלו ארנה מר-חמיס, אישה יהודייה, הקימה את תיאטרון החופש באינתיפאדה הראשונה. לאחר מכן התיאטרון נסגר, ואחד מהאנשים שהקימו אותו מחדש ב-2006, היה זכריא זביידי. "הוא המייסד שלנו", אחמד אומר.

אחרי שדוכאה האינתיפאדה השנייה, עם אלפי הרוגים ישראלים ופלסטינים, מחנה הפליטים דימם ושקט. גם הרשות הפלסטינית, בהנהגתו של אבו מאזן, עצרה תושבים מהמחנה. הכיבוש הצבאי והנישול, לעומת זאת, רק התעצמו במהלך שנים אלו.

בחודשים האחרונים, מאז מאי, צעירים חמושים יוצאים עם נשק ומתעמתים עם חיילים שמבצעים מעצרים כמעט מדי לילה במחנה. מדובר בהתנגדות אלימה, חריגה גם ביחס למחנה וגם ביחס לכפרים אחרים בגדה. מאז אוגוסט, חמישה תושבים במחנה נורו למוות כך במהלך עימותי ירי עם הצבא. עשרה מאז תחילת השנה.

"זה אותו סיפור, הכל חוזר", אחמד אומר, עושה תנועה מעגלית עם היד, "הדיכוי משיג שקט רק לפרק זמן קצר". אמין, בחור בגילו שעובד בתיאטרון גם כן, אומר: "זה התחיל מאז מאי. רוב מי שמתעמת עם החיילים מתחת לגיל 18, ואין להם שייכות ארגונית. הם חוסכים כסף בעצמם, קונים נשק, ויוצאים למות". אחמד אומר שהם פועלים ממקום "רגשי", מתוך זעם וייאוש, בלי שיש להם דרישה פוליטית ברורה או מטרה מארגנת. הם היו ילדים באינתיפאדה השנייה. דור חדש.

ג'נין העיר רותחת מרוב שמש, אבל קירות מחנה הפליטים קרובים כל כך זה לזה, שאנחנו כל הזמן בצל. השעה שתיים בצהריים, וילדים חוזרים כעת מבית הספר היסודי. גוררים את גלגלי התיקים שלהם על הכביש.

רק כלא ומוות

כל המחנה מלא בפוסטרים של הרוגים או אסירים, מודבקים לקירות בדבק לבן. דף מלבני, מקושט, עם תמונה של נער או גבר צעיר, שבדרך כלל אוחז בנשק. אחמד אומר שגם אם מישהו מת בנסיבות אחרות, מצמידים את ראשו בפוטושופ לגוף של אדם חמוש. בחלק מהקירות הפוסטר נתלש, הוסר כדי לפנות מקום להרוג אחר, ונותרו רק סימני דבק. פסים לבנים שהתייבשו בשמש.

"איפה שאתה לא הולך, רואים את זה", אחמד אומר, "כלא ומוות". חלק מהבתים במחנה חדשים יותר מאחרים. אזורים שלמים כאן נהרסו ונבנו מחדש ב-2002, אחרי הקרב בג'נין שארך עשרה ימים ובו כבשו חיילים את המחנה. יותר מ-400 בתים נחרבו. אחמד היה נער, וגם לו הרסו את הבית.

"כף של דחפור ריסקה לנו את המטבח בזמן שדודה שלי היתה בו. משכתי אותה אחורה. מרוב ירי והפגזות לא הצלחנו לישון. בסופו של דבר רצינו להיכנע. לא היה אוכל או מים. יצאנו החוצה עם דגלים לבנים. החיילים חילקו את הנשים הילדים והגברים לקבוצות שונות".

במשפט הצבאי שנערך לו לאחר מכן, הוא נידון לארבע שנים בכלא הישראלי. האשמות נגדו היו סודיות, מעולם לא ראה אותן, לדבריו. נאמר לו רק כי הוא מהווה סכנה לביטחון ישראל. "לא היה לי שיוך ארגוני", אחמד מספר, "ובכלא אתה חייב לבחור ארגון. האסירים מחולקים לפי זה. אמרתי להם ג'יהאד, למרות שאין לי קשר".

כשיצא, אחרי ארבע שנים, לא ידע מה לעשות. "הייתי בן 21, בלי שקל. כל החברים שלי נהרגו. החיים היו גיהנום. כאסיר משוחרר, אנשים לא רצו להעסיק אותי. ואז שמעתי שזכריא פתח שוב את התיאטרון. ואני לא רציתי למות, אחרי שיצאתי, וחשבתי שאני רוצה להתנגד, אבל באופן אחר".

לצבא מותר להיכנס ולנו אסור לעשות כלום? הלוויה של פלסטיני שנהרג מאש צה"ל במחנה הפליטים ג'נין באוגוסט 2021 (צילום: נאסר אשתאיה / פלאש 90)

לצבא מותר להיכנס ולנו אסור לעשות כלום? הלוויה של פלסטיני שנהרג מאש צה"ל במחנה הפליטים ג'נין באוגוסט 2021 (צילום: נאסר אשתאיה / פלאש 90)

אנחנו ממשיכים ללכת. ילד עם שיער קצוץ לוחץ לאחמד את היד, ומספר לחבריו על הקוסם שראה בתיאטרון. "הוא הוציא ניירות מהפה! מתי יגיע שוב?" הוא שאל, ואחמד ענה משהו, ואז ליטף לו את הראש. כשהלך, סיפר אמר לי: "רואה את זה? אבא שלו בכלא".

בסמוך למאפייה מקומית, שנמצאת ליד תחנת רכבת בריטית ישנה, עמדו כמה צעירים. חלקם יוצאים בלילות בחודשים האחרונים, לעמוד מול הצבא שנכנס למחנה. "הכיבוש מדבר ומבין רק שפה של כוח", אמר אחד מהם, וחבריו הנהנו. "למה לצבא מותר להיכנס מתי שהוא רוצה לערים ומחנות בגדה? להרוג? לעצור? אנשים לא ישבו בלי לעשות כלום", אמר אחר.

מחנה הפליטים הוא אחת מהנקודות הכי צפוניות בגדה המערבית. נסעתי לכאן בבוקר מדרום הגדה, עם חבר פלסטיני, ויצאנו מהנקודה הכי דרומית. ספרתי, בדרך, 14 מחסומים של הצבא ביציאה מכפרים שונים. שניים או שלושה חיילים, שעומדים ובודקים תעודות זהות באקראי. יש מחסום אחד גדול, קבוע, של מג"ב, ליד ירושלים, שמפקח על תנועה של פלסטינים מצפון לדרום הגדה. ישראל אוסרת על פלסטינים לנסוע דרך ירושלים, או לסלול כבישים חדשים בין-עירוניים בגדה, ולחצות אותה זה סיוט של ארבע שעות.

"באופן כללי, תאמין לי, לפלסטינים נמאס", אחמד אמר לי לקראת סוף הסיור, "הם רוצים שינוי. שיהיה אפשר לזוז. ללכת לים. למצוא עבודה ופרנסה. אני מנסה להגיע למצב שלכולם יש את אותן זכויות, בלי אלימות.

"15 שנה אני עובד עם ילדים במחנה על אי-אלימות, מודעות פוליטית, על איך אפשר לבנות עתיד, לשנות אותו בידיים שלנו, וכניסה אחת של הצבא הישראלי למחנה הורסת הכל. זה גורם להם להבין ברגע: לא משנה מה תעשו, אתם תחת כיבוש. וזה לא עומד להשתנות, המנהיגים בישראל אומרים את זה בגלוי. לפעמים אפילו אני נכנס לדיכאון מזה. שואל את עצמי, אולי הדרך שלי היא טעות".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf