"חוק הנורמליזציה" העיראקי מותקף דווקא במחנה האנטי ישראלי במדינה

ב־12 במאי האחרון, עבר בקריאה ראשונה בפרלמנט העיראקי "חוק הנורמליזציה עם ישראל". הקמת קשרים דיפלומטיים עם ישראל או קידום מסרים שמנרמלים את קיומה, קובע החוק, ייחשבו מעתה לעבירה פלילית בעיראק, ומי שיימצאו אשמים בה ייענשו בעונשים שחומרתם מגיעה עד מאסר עולם וגזר דין מוות.

ככלל, ההחלטה קצרה תשואות בכל שדרות המערכת הפוליטית העיראקית, אלא שהיו גם מי שמתחו עליה ביקורת: במפתיע, חלק מאותן ביקורות נשמעו דווקא מכיוון מי שמתנגדים נחרצות למדינת ישראל. לטענתם, כאשר מנתחים את הנסיבות שבהן עבר החוק וקוראים בו קריאה צמודה, עולה בבירור שבינו לבין הנורמליזציה עם ישראל אין הרבה מן המשותף. אדרבה, החוק הוא בסך הכל מסווה למהלכים של גורמים אינטרסנטיים במערכת הפוליטית העיראקית.

יתר על כן, ישנם בחוק רכיבים שמשרתים את לא אחרת מאשר מדינת ישראל עצמה. פירוט תזה זו מופיע בטור דעה מאת עלאא' א־לאמי, אינטלקטואל וכותב ממוצא עיראקי, שפורסם באתר היומון הלבנוני אל־אח'באר, המזוהה עם עמדה ניצית כלפי ישראל.

מסוכן יותר ממס שפתיים חלול

לדברי א־לאמי, מספיק להביט בזהותם של מציעי החוק כדי להבין שבינו לבין ההתנגדות לישראל אין הרבה קשר. מי שהביאה את החוק לאישור הפרלמנט היא קואליציית השלטון בעיראק – "מצילים את המולדת", ברית שמורכבת בין היתר ממפלגתו של איש הדת השיעי מוקתדא א־סדר ומהמפלגה הדמוקרטית הכורדית (PDK) בראשות מסעוד ברזאני. שתי מפלגות אלה ספגו בחודשים האחרונים ביקורת נוקבת בשיח הציבורי העיראקי על שהן מגלות אהדה רבה מדי לישראל, ולדעת א־לאמי מדובר בביקורת מוצדקת: א־סדר הגדיר את הסכסוך הישראלי-ערבי בתור "סכסוך גבולות בין סוריה לישראל, שמוטב לעיראקים לא לתחוב בו את אפם"; ואילו ברזאני ובעלי בריתו "ידועים בכך שהם-הם מקור נגע הנרמול, ושהם שקועים עד צווארם זה עשורים בשיתופי פעולה עם מדינת האויב הציוני". חוק הנורמליזציה נועד, אפוא, להוות משקל נגד להאשמות אלה, ועל כן יש לראות בו בראש ובראשונה סחריר תקשורתי לצרכים תדמיתיים.

בקריאה צמודה של נוסח החוק, א־לאמי מגלה שהמצב חמור יותר. עמדתו האנטי-ישראלית של החוק, עולה מנוסחו, איננה רק מס שפתיים חלול – היא אף מסווה לניסיון לקדם אינטרסים פנימיים הנוגעים לזהותה של עיראק. כך, החוק מכריז כי בין מטרותיו "לשמר את העקרונות הלאומיים, האסלאמיים והאנושיים של עיראק… את האחדות בין בני העם העיראקי ואת זהותו הלאומית והאסלאמית". כל זאת, ממשיך החוק ומכריז, נוכח "הסכנה החמורה שבה יעמדו רכיבים אלה במקרה של נרמול היחסים עם הישות הציונית". מה עניין "זהותה הלאומית והאסלאמית של עיראק" כאן, מקשה א־לאמי, ושואל: "האם יש מי שחושב שהעקרונות האידאולוגיים של עיראק מעניינים את ישראל? וגם אילו היה כן, כיצד היתה יכולה לפגוע בהם ממילא?"

הדממה המהדהדת שבה נענות שאלות אלו מראה שלא האידיאולוגיה העיראקית או הדת האסלאמית מעניינות את ישראל. אדרבה, סבור א־לאמי, ישראל מנהלת באזור סדר יום אחר לחלוטין: "היא רוצה לשדוד מעיראק את משאביה, את עושרה ואת מיקומה האסטרטגי. היא מעוניינת למחוק את הזהות הערבית של עיראק ולפורר אותה לכדי יחידות עדתיות ושבטיות". העדות הניצחת לכך, לדבריו, היא התנהלותן של ישראל ושל התנועה הציונית מאז ראשיתן: "בן־גוריון ויתר מייסדי הישות הציונית הפגינו מימים ימימה את כוונתם להפוך את המדינות הערביות הגדולות למיקרו־מדינות בעלות זהות פרטיקולארית, סוניות ושיעיות, עלאוויות ודרוזיות ומארוניות, שיכלו את כוחן במאבק זו בזו. הכול כדי שבסופו יישאר באזור רק כוח הגמוני אחד – ישראל, המעצמה הגרעינית של העם היהודי".

והנה, המזימה הישראלית לרסק את זהותן הערבית של מדינות ערב בהחלט עלולה לצאת נשכרת מנוסח החוק החדש. החזרה האובססיבית על "זהותה האסלאמית של עיראק" בגוף החוק נועדה לדעת א־לאמי להסיט הצידה את זהותה הערבית של המדינה, ליצור את הרושם שלעיראק אין כל קשר עם הלאומיות ועם התרבות הערבית, ולהוליד זהות מדינתית שהיא יציר כלאיים פרדוקסאלי – עיראקית-מוסלמית חסרת שיוך אתני.

האם, אומנם, מנסחי החוק הם "כה טיפשים, כה חסרי מודעות פוליטית ואסטרטגית וכה תמימים" כדי לעשות דבר כזה מבלי דעת? ייתכן, אולם סביר יותר שמדובר במזימה מכוונת. לכתחילה לא היתה כל סיבה לחזור על המילה "אסלאמית" פעמיים בתוך פסקה קצרצרה, ובאופן רחב יותר, אין ספק שמנהיגי הקואליציה היו יכולים להימנע מלשרבב את הזהות הלאומית העיראקית לתוך סבך המחלוקות הפוליטיות שאופף ממילא כל דיון ציבורי בעיראק. אין זאת אלא שהם שמו להם למטרה להקל בערך הרכיב הערבי בזהות העיראקית כדי להחניף לציבור הכורדים בעיראק, ולא פחות מכך – כדי לטפח את תדמיתם בתור מגיני האסלאם.

החוקה, החטא הקדמון

תזה כזו עשויה אולי להיראות לאחדים כתיאוריית קשר פרנואידית, אלא שלדברי א־לאמי היא לא כה תלושה מההקשר. למעשה, הוא סבור, זהו המשכה הישיר של מדיניות שיש לה ביטויים מובהקים בפוליטיקה העיראקית זה שני עשורים. כבר ב־2003, הוא מזכיר, עוד כשעיראק היתה נתונה תחת כיבוש אמריקאי, התכנסה במדינה מועצת חוקה זמנית שביקשה להגדיר את זהותה של עיראק באופן דומה, היינו להדגיש את הצביון האזרחי והאסלאמי של המדינה על חשבון זהותה התרבותית והאתנית הערבית.

התוצאה היתה הרסנית: סעיפי החוקה שניסחה הוועדה "קבעו בין השאר כי עיראק איננה מדינה ערבית אלא 'מדינה מרובת לאומים, דתות ועדות דתיות' – וזאת אף שיותר מ־85 אחוזים מהעיראקים הם ערבים, ומתוכם 96 אחוזים מאמינים בדת האסלאם". לדעת א־לאמי, על מחטף זה מופיעות טביעות ידיהם הברורות של האשמים בפשע: מדובר ביוזמה של מנהיגי המיעוט הלא־ערבי המרכזי במדינה – הכורדים, שזכו לסיוע מצד משתפי פעולה מבין השיעים בעיראק.

החטא הקדמון עוגן, אפוא, בחוקה העיראקית, ומאז יש מי שפועלים להעמיק את השלכותיו. בפוליטיקה העיראקית, מכריז א־שאמי, ישנם כוחות שחותרים לפורר את ערביותה של עיראק באמצעות מערכת שלמה של מצגי שווא, תכסיסים משפטיים והטעיות מכוונות. כך למשל, פוליטיקאים ומחוקקים עיראקים מסוימים טורחים במרץ לבסס תפיסה לא־נכונה של הרכב אוכלוסיית עיראק באופן שיפלה לרעה את ערבייהּ. לדברי א־לאמי, ישנה רק חלוקה לאומית-דמוגרפית נכונה אחת של אוכלוסיית עיראק: רוב ערבי וכמה קבוצות מיעוט בהן הכורדים, הטורקמנים ועוד. בפועל, בשנים האחרונות המגמה בחקיקה בעיראק בכל הקשור לסמלי לאום ולשפות שלטון היא להציג את המדינה כדו־לאומית, ערבית-כורדית ולא כמדינה ערבית בעלת מיעוט כורדי. אגב כך נמחקים גם יתר המיעוטים האתניים במדינה שאינם מיוצגים כלל.

בדומה לכך, חוגי השלטון בעיראק נוטים בשנים האחרונות לבלבל במכוון בין זהות אתנית-לאומית לבין זהות דתית-עדתית. פירוש הדבר שחלוקת היסוד ערבים/כורדים ביותר ויותר מסמכים מוחלפת בחלוקה שיעים/סונים/כורדים. מדובר לא רק בשגיאה מושגית, אלא גם בעוול פוליטי: "בשעה שהערבים מפולגים לכדי שתי עדות מתחרות, הכורדים יכולים לממש את זכויותיהם כקבוצה לאומית אחידה". אך אירוני הוא, לדברי א־לאמי, שאותו מקור כוח כורדי מופנה דווקא נגד עיראק: "הכורדים נוטים להתהדר בזהותם הלאומית הנבדלת, ובשמה הם מרשים לעצמם לתבוע עצמאות מעיראק".

נוסטלגיה לימי סדאם חוסיין

בחזרה לחוק הנורמליזציה, כעת ברור מדוע מדובר בעיני א־לאמי בחוק בעייתי במיוחד. ועם זאת, הוא סבור, לבטל אותו פירושו לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה. למרות הנסיבות שבהן נחקק החוק, ולמרות הנוסח הבעייתי שלו, "באופן עקרוני חקיקה נגד נורמליזציה היא צעד חיובי וחשוב. יש לתמוך בה ואסור לחבל בהשלמתה". בסופו של דבר, מזכיר א־לאמי, "החוק יישאר גם כאשר הפוליטיקאים האינטרסנטים ייקחו איתם את תכסיסיהם הקטנים אל פח האשפה של ההיסטוריה". הוא רואה לנגד עיניו מטרה ברורה – מאבק בישראל ותמיכה בפלסטינים – ובשמה, לחוק הנוכחי יש מקום.

כעת צריך, לדעתו, לתקן את החוק ולמנוע את הפגיעה בזהות העיראקית. מגדיל א־לאמי לעשות, ומציע נוסח משלו לחוק. הסעיפים שקובעים שנורמליזציה עם ישראל היא סכנה לעיראק, וגוזרים על מי שיואשמו בה עונש חמור, יכולים בעיניו להישאר על כנם. מנגד, אותם סעיפים שקשורים לזהותה של עיראק צריכים להיות מנוסחים מחדש בזו הלשון: "חוק זה נועד לשמור על עיראק: על ארצה, על עמה, על מעמדה האסטרטגי ועל משאביה. החוק נועד לשמור על זכויות העם הפלסטיני בארצו, ולתמוך בו בהתנגדותו לכיבוש הישראל". תיקון זה, לדעת א־לאמי, יזכיר לכל עיראקי את מטרתו האמיתית של החוק, במקום לנצל אותו להגדרה מחדש של העיראקיות.

במאמר מוסגר אפשר לציין שישנו סעיף אחד שאותו א־לאמי אינו מציע לשנות – העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירת הנורמליזציה, קרי עונש מוות. א־לאמי מציין זאת במפורש, ועוד מצהיר שבאופן כללי הוא תומך בביטול עונש המוות בעיראק. אלא שאין כל קשר בין שני הדברים, הוא מוסיף בנימה שיש בה מן ההתפתלות: אף שיש לבטל את עונש המוות בעיראק בכל מקרה, במקרה דנן הוויתור עליו "ירוקן את החוק לחלוטין מכל תוקף".

בשולי הדברים, ואם מתעלמים מהרטוריקה הלאומנית מלאת הפאתוס, נראה שהניתוח של א־לאמי קולע לכל הפחות בחלקו. התבטאויות העבר של מוקתדא א־סדר בעניין ישראל, היהודים והנורמליזציה משכו אליו ביקורת ציבורית חריפה, והברית שלו עם בראזני ועם הכורדים – מי שנתפסים כמשתפי פעולה מובהקים עם ישראל בעיראק – לא הועילה לו אף היא. לפיכך, אין ספק שראוי לראות בחוק הנורמליזציה צעד יחצ"ני שנועד להדוף את הביקורות ואין בו חידוש משפטי של ממש – בפרט ביודעין שנורמליזציה ממילא אינה עומדת על הפרק בעיראק בעת הזו. יש אפוא היגיון רב בתזה שא־סדר מבקש, במחיר פעוט יחסית, לרצות את דעת הקהל העיראקית שככלל איננה תומכת בנרמול היחסים עם ישראל. נראה שמדובר בניסיון "לאגף מימין" את האגף במערכת הפוליטית העיראקית שמזוהה באופן מסורתי עם העמדה האנטי־ישראלית, דהיינו המפלגות השיעיות הפרו־איראניות.

אלא שמציאות בסיסית זו בוודאי איננה מצדיקה את שק החרדות שתולה בה א־לאמי. לכתחילה הוא איננו מוכיח באופן משכנע את הטענה שהכורדים וא־סדר עושים יד אחת כדי לקעקע את הזהות הערבית של עיראק לרווחתה של ישראל. מה עוד שכלל לא ברור למה לדעתו דווקא הדגשת המכנה המשותף הזהותי הרחב ביותר בעיראק – דת האסלאם – היא זו שעתידה לפורר את זהותה הלאומית האחידה. דומה שהוא כמה בעיקר למציאות שבה לרוב הערבי תהיה הגמוניה תרבותית ופוליטית בעיראק, בלי קשר לישראל או לנרמול היחסים עימה. כמיהה זו, צריך לציין, מזכירה ימים אחרים בהיסטוריה של המדינה – ימי שלטונו העריץ של סדאם חוסיין, שדיכא את המיעוט הכורדי באלימות, ולאורך מרבית הקריירה שלו החזיק באידיאולוגיה לאומנית ערבית קיצונית. אומנם א־לאמי איננו מציין את סדאם באופן מפורש, ובמקומות אחרים אף התבטא באופן שלילי לגבי שלטונו של העריץ. ועם זאת, בעת האחרונה יש בעיראק הדים למגמה כללית של נוסטלגיה לימי שלטונו של סדאם. ייתכן שדבריו של א־לאמי מצביעים על כך שהחרדה מפני אובדן הזהות הערבית ההגמונית של עיראק היא סיבה נוספת לאותה מגמה.

איתי מלאך כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים,  הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.