newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תשכחו מטראמפ. את עסקת המאה כתב מתתיהו דרובלס

טראמפ וקושנר מתגאים שהם חושבים "מחוץ לקופסה". אבל את הקופסה של ביתור הגדה המערבית ע"י התנחלויות המציא כבר לפני 40 שנה מי שעמד בראש המחלקה להתיישבות בהסתדרות הציונית. הוא היה לפחות הגון דיו כדי לא לקרוא לזה "מדינה"

מאת:

הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ ועוזריו הבכירים מתגאים שהם חושבים מחוץ לקופסה ומאתגרים את הקלישאות השגורות. "אימצנו גישה לא קונבנציונלית", התפאר ג'ראד קושנר, חתנו של טראמפ והארכיטקט של תוכנית השלום הישראלית-פלסטינית שפורסמה לפני כשבועיים. "אם אנשים יתמקדו בעמדות הישנות, המסורתיות, לעולם לא נתקדם", הוא טען.

לא הציעו שום דבר חדש מאשר קיבוע המדיניות הישראלית ב-40 השנים האחרונות. ג'ראד קושנר עם הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

אבל תוכניתו של טראמפ היא מסורתית למהדרין. למעשה, יש בה דימיון מפתיע לתוכנית שפורסמה לפני 40 שנה. ב-1979, ההסתדרות הציונית העולמית פרסמה תוכנית ששמה "תוכנית אב לפיתוח היישובים ביהודה ושומרון, 1979-1983", שכתב מתתיהו דרובלס, ח"כ לשעבר בגח"ל (המפלגה שקדמה לליכוד) וראש המחלקה להתיישבות.

התוכנית שלה היתה למעשה ניסיון מפורט לממש את התוכנית של אריאל שרון, אז שר החקלאות, להרחבת ההתנחלויות, משימה שממשלות ישראל מילאו בהתלהבות רבה בארבעת העשורים הבאים והושיבו 640 אלף מתנחלים באזורי מפתח ברחבי הגדה המערבית. החזון של טראמפ הוא למעשה דרובלס 2.0.

התוכניות של טרמאפ ושל דרובלס חולקות ביניהן את האמונה שלעולם לא צריכה לקום ריבונות פלסטינית של ממש בשטח. תוכנית טראמפ מודה כי היא "כוללת בהכרח מגבלות על סמכויות ריבוניות מסוימות בשטחים הפלסטיניים". או כפי שדרובלס ניסח זאת: "חשוב היום להדגיש, בעיקר על ידי מעשים, כי האוטונומיה (שנדונה באותם ימים כחלק מהסכמי קמפ דיוויד עם מצרים – י.ש.) איננה חלה ולא תחול על שטחים, כי אם על האוכלוסייה הערבית בלבד". במלים אחרות, טראמפ, כמו דרובלס פני 40 שנה, מתעקשים על שליטה מוחלטת של ישראל בשטח, בעוד הם מוציאים למיקור חוץ את ניהול התושבים הלא-יהודים בטריטוריה הזו. שליטה פלסטינית על השטח מעולם לא עלתה על השולחן.

מעבר לשאלת הריבונות הטריטוריאלית, שתי התוכניות מסכימות על שליטה ישראלית מתמדת על כל הגדה המערבית. כפי שטראמפ וקושנר מנסחים זאת, "מדינת ישראל תשמר אחריות ביטחונית עליונה על מדינת פלסטין". או במילותיו של דרובלס: "אסור שיווצר כל צל של ספק לגבי כוונותינו להחזיק לתמיד בשטחי יהודה ושומרון".

המפה של תוכנית טראמפ (מימין) לצד תוכנית דרובלס. מקור: הבית הלבן ושוברים שתיקה

כשהם דנים בחשיבותה של הצבת גבולה המזרחי של ישראל לאורך נהר הירדן, תוכניתם של טרמאפ וקושנר מצדיקה את השליטה הישראלית המתמדת בבקעת הירדן במלים הבאות: "בקעת הירדן מעניקה מחסום פיזי תלול, בגובה 1500 מטר, נגד התקפה חיצונית ממזרח. כוחות ישראליים הפרוסים לאורך המורדות המזרחיים של רכס הגדה המערבית יוכלו להדוף צבא עדיף מבחינה מספרית עד שמדינת ישראל תשלים את גיוס המילואים שלה".

דיון דומה לגבי גבולה המזרחי של ישראל מופיע במסמכי תכנון ישראליים כבר ביוני 1967, כאשר תוכנית אלון – תוכנית שהגה יגאל אלון, שר התחבורה דאז, שהמליצה לספח את בקעת הירדן כדי להזיז את הגבול המזרחי לנהר הירדן וליצור אזור חיץ בין הפלסטינים בגדה המערבית ובין ממלכת ירדן. דרובלס לקח הרעיון הזה, רץ קדימה והתייחס להתנחלויות בבקעת הירדן כ"חומת ההגנה הראשונה שלנו במזרח". בעוד טראמפ וקושנר מעדיפים להציג את העבודה שלהם כפורצת דרך, הדרך לסיפוח בקעת הירדן נסללה כבר עשרות שנים קודם לכן.

קווי הדימיון הבאים לידי ביטוי בשתי התוכניות מלמדים עד כמה תוכנית טראמפ היא המשכה של מדיניות ישראלית בת כמה עשורים. זה ברור יותר מכל בהבטחה של טראמפ כי ישראל "לא תיאלץ לעקור אף התנחלות". ההצהרה הזו איננה אלא העמקתו של הסטטוס קוו והפיכתו של פיצול השטחים הפלסטיניים לקבוע. המציאות שטראמפ רוצה לממש היא מדינת פלסטין מפורקת לחלוטין, רצועת איים ולא מדינה.

אבל זו תמיד היתה מטרתו של פרויקט ההתנחלויות. חשוב, כתב דרובלס ב-1979, "ליישב את השטחים שבין ריכוזי אוכלוסיית המיעוטים (כלומר הפלסטינים – י.ש.) וסביבם כאחד במגמה להקטין עד למינימום את הסכנה של התפתחות מדינה ערבית נוספת בשטחים אלה. שכן בהיותה מנותקת על ידי ישובים יהודיים, יהיה קשה לאוכלוסיית המיעוטים ליצור איחוד ורצף טריטוריאלי ומדיני". עכשיו, ארבעה עשורים מאוחר יותר, חלומו של דרובלס כמעט הפך למציאות, אם תוכניתו של טראמפ תהפוך חזון לעתיד.

המטרה היתה למנוע אפשרת של "מדינה ערבית נוספת" בגדה המערבית. מתתיהו דרובלס (במרכז) ליד ראש הממשלה יצחק שמיר (צילום: לע"מ)

אבל יש הבדל אחד בין דרובלס לטראמפ. דרובלס היה הגון דיו כדי להודות במה שהוא עושה. הוא לא הותיר ספק שהמפה שהוא מתאר היא איננה מדינה פלסטינית אלא אמצעי למנוע אותה. דרובלס טראמפ וקושנר מאמצים את אותו קו חשיבה, אבל הם קוראים לקובץ הבנטוסטנים הזה "תוכנית לשתי מדינות".

קושנר טוען שהוא רוצה רעיונות חדשים, אבל לתוכנית טראמפ אין שום דבר חדש להציע. התוכנית מבטיחה שלעולם לא תקום מדינה פלסטינית בגדה המערבית, מה שעמד ביסוד המדיניות הישראלית מאז 1967. מה שחדש הוא החוצפה להגדיר כמדינה את פירורי השטח שההתנחלויות לא תופסות.

אם הקהילה הבינלאומית לא תביט מעבר לתפאורה הזו, התוכנית חסרת הממשות שהציע קושנר וטראמפ תהפוך לבסיס למשא ומתן בעתיד. הליגה הערבית ומנהיגים אחרים, שעדיין לא ויתרו על כל תקווה לשלום שיושג במשא ומתן באזור, חייבים להתלכד, לדחות את התוכנית ולסרב להחליף את דבריו של דרובלס על "שליטה מתמדת" במלים "מדינת פלסטין".

זו הדרך היחידה לעצור את ממשל טראמפ מפני דריסת החוק הבינלאומי ומפני המאמץ של וושינגטון להעניק חותם לסיפוח המתקדם ולאפרטהייד בגדה המערבית.

יהודה שאול הוא אחד מייסדי ארגון "שוברים שתיקה". המאמר הופיע במקור באתר Foreign Policy. תרגם: מירון רפופורט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf