newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תרצו או לא, הבחירות הן על הנושא הפלסטיני

ממשלת נתניהו יצאה למלחמה בעזה על שימור הסטטוס קוו, ועכשיו היא יוזמת בחירות מאותה סיבה * המהפך החלול שמבטיח גוש המרכז * שש הערות על הבחירות

מאת:

1. ממשלת נתניהו השלישית, וקצרת הימים מכולם, קמה כזכור על יסוד הברית בין נפתלי בנט ליאיר לפיד. בנט ולפיד חלקו לא מעט דברים במשותף: שניהם מאמינים בשוק חופשי מאוד, שניהם רוצים לצמצם את הכוח של החרדים (כל אחד מסיבותיו), שניהם לא סבלו את נתניהו, ושניהם רצו לשים את הסיפור הזה של הכיבוש והפלסטינים בצד.

לפני שנה בערך, כשיוזמת קרי עוד היתה על השולחן, יצא לי להיפגש עם מישהו מהחוג הכי פנימי של לפיד. דיברנו על הנושא הפלסטיני ואותו אדם ניבא שביבי ימרח את קרי ושלפיד לא יעשה מזה עניין. "הנושא הזה פשוט לא מעניין אותו כל כך, ואתה לא עוזב ממשלה או מאיים בהתפטרות על משהו שלא בוער לך בבטן", אמר אותו בן אדם. ככה באמת דברים התרחשו. אבל הבעיה עם הנושא הפלסטיני היא שהוא קיים במציאות, וזה לא משנה אם לפיד מרגיש אותו בבטן או לא.

בין הים לירדן חיים כ-5-6 מיליון פלסטינים, חלקם תחת ממשל צבאי, חלקם נצורים בעזה וחלקם דחויים בשולי החברה הישראלית. מי שחושב שהעניין הזה יירד מתישהו מסדר היום רק כי אנחנו החלטנו פשוט לא מבין איפה הוא חי. הבעיה היא לא השמאל ולא האירופאים ולא אובמה. הבעיה היא המציאות.

ההידרדרות של ממשלת נתניהו החלה ביחד עם ההידרדרות מול הפלסטינים. הדברים קשורים. לפיד ואפילו לבני אולי לא מחויבים באמת להסדר עם הפלסטינים – רק לדיבורים כלליים על "תהליך מדיני" – אבל הקהל שלהם לא מזדהה עם האג'נדה של ביבי ובנט. מצביעי לפיד אדישים להתנחלויות וחרדים למעמד של ישראל בעולם, ואילו אצל תומכי בנט, פייגלין או דנון סדר היום הפוך. כשהנושא הפלסטיני על השולחן, שני הצדדים פשוט לא יכולים לשבת ביחד יותר.

המלחמה בעזה היתה ניסיון לתחזק את הסטטוס קוו באמצעים צבאיים. לשמור על המצור ועל הכיבוש בכח. או שהפלסטינים יסכימו למצב הקיים, או שהם יחטפו. זה היה המסר. אם זו היתה מלחמה על הסטטוס קוו, עכשיו אנחנו הולכים לבחירות על הסטטוס קוו. זה המצע של נתניהו. אחרי תשע שנים איתו, ברור שהאיש הזה לא "יעשה שלום בטוח". אין ביבי חדש, וגם לא יהיה – זה ידוע גם לתומכיו וגם למתנגדיו.

נכון לשנים האחרונות, רוב מסוים בציבור היהודי בישראל חושב שהמצב הנוכחי יותר טוב מהאלטרנטיבות, ולכן הוא בוחר בביבי. לדעתי, גם הפעם עוד לא הצטברה המסה הקריטית של לחצים שתגרום לשינוי מהותי בעמדות – כמו זה שעברו הדרום אפריקאים בין הממשלה הקיצונית של פ.וו בוטה לבין השלטון של דה-קלרק שהגיע אחריו. אבל אין ספק שאנחנו בדרך.

2. בניגוד לשרון, נתניהו לא מחפש את הקולות שלו במרכז. שלושת נצחונות הבחירות שלו התבססו על קואליציה של דתיים, חרדים, יהודים עניים ומהמעמד הבינוני-נמוך, האליטה הרוויזיוניסטית הוותיקה ורובו של הקול הרוסי. זה הספיק לשלושה נצחונות דחוקים (ביבי קיבל 50.5 אחוז מהקולות ב-96', והבלוק שלו זכה ב-65 וב-61 מנדטים בבחירות 2009 ו-2013 בהתאמה).

בשנים האחרונות התרחש מהפך בימין, וכעת הדתיים-לאומיים, בעיקר מתנחלים, יושבים על כיסא הנהג (במקום הרוויזיוניסטים). הקואליציה עצמה נשארה די דומה. ביבי צריך שהיא תביא מינימום של 61 מנדטים. על פי הסקרים הסיכוי שלו טוב מאוד. אבל בניגוד לבחירות הקודמות שבהן היה ברור שביבי הולך להרכיב את הממשלה, תחושת הבטן היא שהפעם הניצחון שלו פחות מובטח. הימין חזק יותר מהמרכז-שמאל, אבל ביבי נחלש ברמה האישית ועימו הליכוד (שהופך, כמו מפאי של פעם, להיות מפלגה של אוכלוסיה מבוגרת וקבוצות אינטרס).

3. השינוי החשוב יותר התרחש לדעתי בשמאל מרכז. למעשה, אין יותר גוש כזה. לפיד לא מסוגל לברית פוליטית עם הפלסטינים ("הזועביז"), ואני גם לא רואה את כחלון או לבני עושים את זה. הגוש האלטרנטיבי מורכב מהעבודה, ליבני, כחלון, לפיד, וליברמן. אם יש להם ביחד 61 קולות הם ינסו להדיח את נתניהו. מרצ תוזמן להצטרף – נראה אם הם יפסלו את ליברמן גם אחרי הבחירות, כמו שהם עשו כשהספקולציות על קואליציות כאלו עלו בחודש שעבר.

כמובן שזו אינה ממשלת שמאל, ואני לא בטוח שהייתי קונה אותה על פני ממשלת ימין נוספת, למרות תחושת החירום במחנה הפוליטי. נסיון העבר – בעיקר ממשלות קדימה – מראה שהמרכז הישראלי הוא חלק מאותם תהליכים שעליהם רוכב אחר כך הימין. בדיעבד, ממשלות נתניהו היו ההמשך הטבעי לממשלת אולמרט, עם שתי המלחמות והחקיקה הבעייתית שהיא הובילה.

בכל מקרה, אנחנו לא בשיטה האמריקאית שבה צריך לבחור בין שתי אלטרנטיבות שלטוניות מובהקות – בישראל קיים עדיין שמאל פרלמנטרי מגובש יחסית שמהווה אלטרנטיבה גם לימין וגם למרכז. מכיוון שהאתגר הנוכחי החשוב ביותר נוגע ליחסי יהודים וערבים, זה הזמן לדעתי לחזק את הברית הפוליטית ביניהם בשמאל, מאשר להתפתות להבטחות שווא ל"מהפך" שלא הופך כלום.

4. עוד לפני שאלת הרשימות והייצוג, המאבק הראשון של השמאל יצטרך להיות נגד הפסילה המסתמנת של בל"ד או חלקים ממנה. כמו בכל מערכת בחירות, מונח על השולחן תרחיש בלהות שבו בית המשפט העליון מאפשר את הפסילה של חנין זועבי, בל"ד פורשת ואיתה רוב הציבור הערבי. זו תהיה נקודת אל-חזור בהרבה היבטים, מיחסי הכוחות בכנסת ועד לאווירה ברחוב.

חברי כנסת מהעבודה שיתפו בעבר פעולה עם הרדיפה של בל"ד, לפעמים אפילו בהתלהבות. זה חלק מהתהליך שאיפשר את הבידוד הפוליטי הנוכחי של הציבור הפלסטיני והשמאל היהודי.  כמובן שלעבודה זה לא הביא עוד קולות. נקווה שהפעם השמאל הישראלי, במיוחד באגפי מרצ-חד"ש, יהיה יותר חד משמעי בתמיכה שלו בבל"ד – בלי זה באמת אין שום תקווה וטעם.

5. תרגיל מומלץ: לספור כמה מזרחים ישובצו במקומות ריאליים בכל מפלגה (פרט לש"ס כמובן). אני מציע את זה במיוחד למי שאומרים שאין שום חשיבות לשאלות של מוצא בפוליטיקה. לפי ההיגיון שלהם, פערי הייצוג בכנסת הנוכחית, ובזו שלפניה, ובזו שלפניה, וכו' וכו' הם לא יותר מצירוף מקרים. מעניין אם הוא יתרחש שוב.

6. בחד"ש היה מאבק גדול על ייצוג הנשים, שנגמר בהסכם רוטציה שלפיו ראש הרשימה מוחמד ברכה היה אמור לפרוש ובמקומו תיכנס באמצע הקדנציה הפעילה החברתית נבילה אספניולי. בינתיים הכנסת מתפזרת: ברכה קיבל ראיון פרישה מלטף בהארץ וגם לא היה צריך לפרוש. הדבר המתבקש היחיד כרגע הוא תיקון נושא הייצוג בעת הרכבת הרשימה לכנסת הבאה, בלי קשר לשאלת האיחוד (המתבקש) עם שתי הרשימות הפלסטיניות.

 > מה צריך השמאל לעשות לקראת הבחירות?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf