מבואסים מביבי? אנחנו תקועים עם עבאס אפילו בלי בחירות

כותב אורח: טלאל אל-ג׳עברי

מאז הבחירות יצא לי לדבר עם לא מעט ישראלים שסיפרו לי על אכזבתם מניצחונו של בנימין נתניהו. אני בטוח שאנשים רבים שהיו פעילים בקמפיינים של מפלגות אחרות, ושהאמינו לרגע שיתכן שלבית ברחוב בלפור יגיע דייר חדש, באמת לקחו את זה קשה. הרי לאורך המרוץ נראה היה שבאמת יש סיכוי כזה. יש ישראלים שאפילו מדברים עכשיו על לעזוב את הארץ נוכח הממשלה החדשה שצפויה לקום.

עם האנשים האלה אני פשוט לא יכול להזדהות. אני מבין את העמדה שלהם, והתלונות שלהם על המצב באמת מאוד הגיוניות. אבל אני לא מצליח איך מישהו חושב לעזוב את הבית שלו רק בגלל שראש הממשלה הוא לא מי שהצביע בשבילו.

אולי קשה לי להזדהות איתם כי אם אנחנו, מעבר לקו הירוק, היינו מאמצים את אותה גישה כלפי מחמוד עבאס – אז הימין הישראלי כבר לא היה צריך לדאוג משום איום דמוגרפי. מה גם שכל בעיית הפקקים בגדה המערבית הייתה נפתרת. אם כבר, אני חושב שמה שמחזיק אותנו כאן הוא דווקא הגאווה מכך שאנחנו לא הצבענו לו.

אתם מבינים, יש פה אדם שנאחז בתואר "נשיא פלסטין" בניגוד לחוק הפלסטיני. אדם שהצהיר פעם אחר פעם שהוא לא רוצה להיות נשיא, שהוא עומד לעזוב, אבל לא מוכן ללכת לבחירות. אבו מאזן הוא הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת, כולם באריזה אחת מושחתת, ואנחנו תקועים איתו.

באמת שלא היה אכפת לי אם כל מה שהוא היה עושה זה להעסיק ולפטר מחוקקים, ראשי ממשלות ובעלי תפקידים אחרים בממלכתו הקטנה, שבקושי משתרעת על מעבר לחומות המתחם הנשיאותי ששופץ לאחרונה ברמאללה (המוקטעה). אבל הוא מתעקש לעשות דברים גם מעבר לזה.

> חיילים עצרו חברת פרלמנט פלסטינית בביתה

אתמול, האחד באפריל, 2015, היה יום היסטורי מבחינת הפלסטינים, יום שחיכינו לו זמן רב: פלסטין מצטרפת רשמית לבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג. חיכינו לרגע הזה בנשימה עצורה, כי אנחנו מאמינים שזה הכלי הממשי היחיד שלנו נגד העבירות שמבצעת ישראל במסגרת הכיבוש, ואולי אפילו נגד העבירה הגדולה מכולן – הכיבוש עצמו.

במהלך הקיץ האחרון הצבא הישראלי הרג מאות אזרחים פלסטינים והטיל מומים באלפים. זהו פשע מלחמה שבית הדין צריך לחקור. עצם הקמת ההתנחלויות הישראליות מהווה הפרה של החוק הבינלאומי, ומהיום אנחנו יכולים לפנות להאג ולתבוע את זכויותינו. חופש התנועה שלנו, החופש שלא להכלא במעצר מנהלי ללא משפט וחירויות רבות נוספות – את כולן נוכל לדרוש עכשיו. אנחנו לא יכולים ולא רוצים להלחם באמצעים צבאיים. בית הדין הבינלאומי נותן לנו סיכוי לנצח במאבק בדרך אחרת.

רק בעיה אחת: מחמוד עבאס, האיש שלא הצבענו עבורו, החליט שלא לדרוש חקירה של בית הדין נגד ההתנחלויות – בניגוד לרצונם של כל בני העם הפלסטיני, ומבלי שערך שום משאל עם. אותו נשיא, שלפי החוק כבר מזמן לא היה צריך לכהן בתפקידו, גם בוחר שלא לדרוש צדק מישראל בגין הפשעים נגד האנושות שביצעה במבצע הצבאי האחרון בעזה.

וכל זאת בתמורה למה? 500 מיליון דולר של כספי המסים של הפלסטינים, שישראל גבתה והחזיקה אצלה זה כמה חודשים ולא העבירה לרשות, בניגוד לחוק. כספי מסים שיחולקו עכשיו כמשכורות שנועדו להמשיך לתחזק את שלטונו הבלתי חוקי, בעוד תקוותיהם של בני העם נגוזות לנגד עיניהם.

הישראלים יכולים לדרוש הצבעת אי אמון בכנסת ולהעיף את נתניהו. גם אם יכשלו, תוך כמה שנים ודאי שיהיו בחירות נוספות. הפלסטינים, לעומת זאת, תקועים עם מחמוד עבאס, ויכולים רק להביט בחוסר אונים על עוד מהלך אומלל שהוא נוקט בניגוד לרצון העם.

אז תסלחו לי, ישראלים, אם אני לא מזדהה עם המצוקה שלכם. אנחנו תקועים בבית סוהר, ועורך הדין שלנו עושה להטוטים אוויליים כדי לקבל דמי כיס מהסוהרים.

טלאל אל-ג׳עברי הוא יוצר דוקומנטרי ועיתונאי פלסטיני זוכה פרסים ממזרח ירושלים. הוא מצייץ כאן: TalalJabari@. הפוסט התפרסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי חגי מטר.

> מדינה פלסטינית טובה לביטחון הישראלי