newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תצביעו למי שיוציאו את החיילים מהשטחים

גדלתי בהתנחלות. יצא לי לפגוש בחיי יותר פלסטינים מישראלי ממוצע. אבל רק בזמן השירות שלי בדרום הר חברון, כשמצאתי את עצמי רודף עם נשק אחרי ילד בן חמש, עירום ומפוחד, ומגן על פלסטינים מפני מתנחלים, הבנתי שצריך לסיים עם זה. אל תצביעו למי שישאירו אותנו שם

מאת:

כותב אורח: שי דוידוביץ'

הבחירות היו עבורי מאז ומתמיד אירוע מסקרן. כבר כשהייתי ילד, הייתי מתעקש להישאר ער עד מאוחר כש"תוצאות האמת מתחילות להתבהר", ואז מגיעות התגובות הראשונות של ראשי המפלגות ששמחים לבשר על "שחר של יום חדש", וקולות החיילים שנראה כי אף פעם אינם מצליחים להטות את התוצאות, מקסימום מנדט לפה, מנדט לשם. ילד מוזר כזה שמגיל מאוד צעיר מתעניין בפוליטיקה.

גדלתי בהתנחלות אריאל, התבגרתי בתקופת האינתיפאדה השנייה. בזמן שאוטובוסים התפוצצו בתל אביב, עבורנו כל נסיעה פנימה והחוצה מההתנחלות הייתה עניין שצריך לשקול בכובד ראש. כמו רבים מבני גילי, יותר מכל, תקופה זו עיצבה את תודעתי הפוליטית. אבל אני מודה, לא הבנתי למה כל זה קורה. מה שכן היה לי ברור, היה שבגיל 18 יגיע תורי לעמוד על המשמר, להחזיק נשק ולהגן על הקהילה שלי, על המדינה שלי.

בפעם הראשונה בה לקחתי חלק במשחק הדמוקרטי הייתי בשטחים, על מדים. בסוף הטירונות נשלחנו למשימה המבצעית הראשונה שלנו, אבט"שים (אבטחת ישובים) באזור שנקרא דרום הר-חברון. לא באמת ידעתי איפה זה, אבל זה לא באמת שינה לי. זהו, הגיע תורנו להילחם. המפקדים עשו הכל כדי להבהיר לנו שנגמרה תקופת האימונים ומעתה ואילך הכל קורה "על אמת".

> ועדת הבחירות בב"ש: הקלפיות לא יונגשו לבדואים בגלל "מגבלות מסורתיות"

דרום הר חברון (אורן זיו/אקטיבסטילס)

דרום הר חברון (אורן זיו/אקטיבסטילס)

חיילים נגד ילדים

הצוות שלי נשלח להתנחלות "סוסיא", הממוקמת מול כפר פלסטיני הנושא את אותו השם. הסתבר לי מהר מאוד שלא רק אני לא באמת ידעתי איפה דרום הר-חברון נמצא. מי שפיקד עלינו במהלך השירות שם היה אחד המתנחלים, הרבש"ץ, רכז הביטחון האזרחי של ההתנחלות. אחרי תדריך קצר התפרסנו בעמדות ואני התנדבתי לתפוס משמרת ראשונה של כמה שעות בעמדה שהייתה ממוקמת ממש מול הכפר הפלסטיני. את האמת, התאכזבתי. כל ההכנות שעשו לנו התנפצו לגמרי מול השקט והיופי שראיתי סביבי.

כמה שעות אל תוך המשמרת הגיע אל העמדה שלי הרבש"ץ עם רכבו וקרא לי להיכנס אליו בזריזות. כמו חייל טוב נכנסתי אל הרכב שפתח בנסיעה החוצה מההתנחלות. בתוך דקות פרקנו מהרכב והתחלנו במרדף אחרי מטרה, שבשניות הראשונות לא זיהיתי. הרבש"ץ רץ במעלה הגבעה ואני אחריו. להפתעתי, במקום מחבל חמוש מצאתי את עצמי במרדף אחרי ילד קטן, אולי בן חמש, ערום לגמרי, לבוש במגפי חורף כחולות, שבורח מאיתנו בהיסטריה. התגובה הראשונה שלי הייתה לקפוא במקום ולנסות להבין מה לעזאזל קורה פה? אבל לא באמת היה לי מושג. הרבש"ץ המשיך במרדף ואני אחריו. בשלב כלשהו הילד נעלם בקפל קרקע.

הרבש"ץ התחיל לחזור לכיוון הרכב ואני אחריו, מבולבל מנסה להסדיר את הנשימה ולברר איתו מה קורה. הוא החזיר אותי לעמדה בה עמדנו לפני כן ושיבח אותי. ואני, עומד שוב במקום השקט והיפה הזה לבדי. זו לא הפעם הראשונה שההתנהלות הצבאית נראתה לי לא הגיונית. אבל משהו בסיטואציה הזו נראה לי קצת פחות הגיוני מהפקודות של הרס"ר. משהו בלרדוף אחרי ילד ערום עם נשק נראה לי נוגד לחלוטין את ההגיון של המקום ממנו אני בא.

השהות בסוסיא הציבה אותי לראשונה בחיי מול מציאות שלא הכרתי לפני כן. גדלתי בשטחים, יצא לי לראות יותר פלסטינים בחיי יותר מישראלי ממוצע. אבל בתקופה ששירתתי שם הבנתי לראשונה שאין לי מושג מה באמת קורה שם. כבר בימים הראשונים היה לנו ברור שאנחנו לא שם כדי להגן על המתנחלים מהפלסטינים. אנחנו שם כדי להגן על הפלסטינים מפני המתנחלים. זה ממש לא מה שהוגדר לנו על ידי הרבש"ץ. אבל זה מה שעשינו בפועל.

באחד הימים הראשונים אני עומד באותה העמדה כשלפתע אני שומע קריאות "חייל!" "חייל!". לקח לי כמה שניות להבין שהקריאות מגיעות מהכפר הפלסטיני בזמן שחבורת מתנחלים צעירים יורדת אל עבר הכפר עם אבנים בידיים. אני ננזפתי לאחר מכן על ידי אחד הקצינים בגיזרה שלא הייתי עירני ולא התרעתי על כך לפני כן. איך יכולתי לדעת שהחברה שהעבירו לי את המשמרת ונעלמו לפתע, תיכננו להיכנס לכפר ולהכות פלסטינים?

> שקופים מכולם: הח"כים הערבים באמת צריכים לדאוג לפלסטינים בשטחים

חייל מנסה לחטוף מילד דגל פלסטין. דרום הר חברון, מרץ 2013. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

חייל מנסה לחטוף מילד דגל פלסטין. דרום הר חברון, מרץ 2013. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

הכיבוש נעלם בבחירות

התקופה הייתה תקופת בחירות ולהתנחלות הגיעה הקלפי הנודדת של צה"ל. אחד החברה מהצוות החליף אותי בעמדה כדי שאוכל ללכת להצביע. עבורי זה היה הרגע לעשות מעשה. הכנסתי למעטפה פתק של מפלגת השמאל היחידה שהכרתי, מפלגת העבודה. ומיד לאחר מכן התקשרתי לאמא שלי שהייתה עבורי הדמות הפוליטית ביותר שהכרתי. הייתי חייב לספר לה על מה שעשיתי. להסביר לה שאין לה מושג מה אנחנו עושים פה. ההצבעה עבורי הייתה הרבה יותר ממילוי חובתי האזרחית. הרגשתי חובה לנקוט עמדה מול החברה שממנה באתי. לראשונה בחיי האמנתי שאולי אותם "שמאלנים" מבינים באמת מה קורה פה והם יעשו הכל כדי לסיים את זה. לא יכולתי להשלים עם מה שאני עושה שם.

שכחתם אותי, שכחתם את הילדים שלכם. אני מדבר על מי שלא מבין שאי אפשר להשלים עם הכיבוש, אי אפשר להשלים עם המציאות בה אנחנו החיילים נשלחים לשטחים לשלוט על האוכלוסייה הפלסטינית ב-47 שנים האחרונות.

בשנתיים האחרונות אני פעיל בארגון "שוברים שתיקה" לצד חיילות וחיילים לשעבר ששירתו שם כמוני ומבינים היטב מהו המחיר המוסרי שאנחנו משלמים על הכיבוש. אני נוסע בארץ ומנסה לשתף צעירים בחוויות שלי מהשירות בשטחים ולוקח ישראלים לשטחים, לחברון ולדרום הר חברון, כדי שיראו בעיניים שלהם. אני רואה את החיילים הצעירים שמשרתים שם היום ואני רואה אותי, ילד בן 18, חדור מוטיבציה, מאמין בכל ליבי בערך הביטחוני של מה שאני עושה אבל בעיקר ילד שעושה כל מה שפוקדים עליו לעשות.

לפני שבוע ניהלתי שיחה בחברון עם גולנצ'יק אדיב מאוד שניסה להסביר לי שפה זה לא תל אביב – פה הגיוני לחלוטין שיהיו רחובות סטרילים לפלסטינים, בהם אסור להם ללכת אפילו אם הדלת הראשית שלהם פונה לרחובות הללו. זו הבעיה שלנו החיילים, אנחנו מקבלים בהכנעה את ההיגיון ההפוך של הכיבוש.

גם בבחירות אלו סיום ה"כיבוש" אינו נמצא באג'נדה של המפלגות הגדולות. זה לא סקסי, זה מעורר אנטיגוניזם, זה מבריח מצביעים. בבחירות הקודומות התחמקה שלי יחימוביץ' מלדבר על הנושא כמו מאש. אנחנו בשוברים שתיקה נהיה כאן גם אחרי סבב הבחירות הנוכחי, נמשיך לשבור את השתיקה סביב המציאות בשטחים הכבושים. מכם אנחנו יכולים לבקש רק דבר אחד – אל תצביעו בבחירות לאלו שידאגו להשאיר אותנו שם.

> הבחירות בישראל בתקשורת הפלסטינית: מהגרזנים של ליברמן ועד המשותפת

שי דוידוביץ' הוא פעיל בארגון "שוברים שתיקה". שירת במודיעין שדה בין השנים 2005 ל-2008. 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf