newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תסתכלו על פוטין, תראו את ישראל

מלחמת הכיבוש של הנשיא הרוסי נגד אוקראינה זוכה לאהדה גלויה בימין הישראלי, ולא במקרה: הנימוקים שמספק לה פוטין, מ"צורך ביטחוני" ועד להכחשת קיומו של עם אוקראיני, דומים להבהיל לרטוריקה הישראלית מול הפלסטינים

מאת:

"היום הוא היום שבו התחיל מבצע צודק לדה־נאציפיקציה באוקראינה". כך – לפי ליזה רוזובסקי מהארץ – תיאר ולדימיר סולוביוב, מנחה טלוויזיה פופולרי רוסי, את המלחמה שמנהלת ארצו לכיבוש מדינה שכנה, על 42 מיליון תושביה. מוקדם מדי לנבא לאן המלחמה הזו תתגלגל, אבל בתור ישראלי, המשפט הזה נשמע לי מוכר להפליא. הוא אמור להיות מוכר גם לכל פלסטיני.

מלחמת הכיבוש של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין זוכה לאהדה גלויה בימין הישראלי. התמיכה הזו באה קודם כל מתוך פוזיציה פוליטית: המלחמה הזו אמורה להוכיח את "החולשה" האמריקאית תחת הנשיא הדמוקרטי ג'ו ביידן, שחטא את החטא הבל יכופר של ניצחון על חביב הימין הישראלי, דונלד טראמפ, ולהזכיר לנו כמה נחוץ שבראש הממשלה בישראל יעמוד מישהו שכל העולם מכבד, כלומר בנימין נתניהו, ולא "נוכל עם שישה מנדטים". אין כמובן שום הוכחה שאילו טראמפ ונתניהו היו ממשיכים בתפקידם, המלחמה היתה נמנעת, אבל הטענה הזו משרתת את הפוזיציה הפוליטית הנוכחית של הימין.

המלחמה הזו אמורה להזכיר לנו כמה נחוץ שבראש הממשלה בישראל יעמוד מישהו שכל העולם מכבד, כלומר בנימין נתניהו, ולא "נוכל עם ששה מנדטים". בנימין נתניהו ו-ולדימיר פוטין (אבי אוחיון, לע"מ)

המלחמה הזו אמורה להזכיר לנו כמה נחוץ שבראש הממשלה בישראל יעמוד מישהו שכל העולם מכבד, כלומר בנימין נתניהו, ולא "נוכל עם ששה מנדטים". בנימין נתניהו ו-ולדימיר פוטין (אבי אוחיון, לע"מ)

אבל מעבר לקוניוקטורה פוליטית, יש כאן משהו עמוק יותר. באופן שבו פוטין עוטף את האלימות המדינתית שהוא מפעיל, יש דמיון רב מאוד לרטוריקה שבה משתמשת ישראל במלחמות שלה נגד הפלסטינים ונגד שכניה הערבים כבר עשרות שנים. המשפט הקצר הזה של סולוביוב, שלפי רוזובסקי נחשב לאחד התועמלנים הראשיים של פוטין, מכיל כמה מהאלמנטים הדומים האלה.

מלחמת כיבוש? זה רק "מבצע"

ראש וראשון הוא השימוש במלה "מבצע" כדי לתאר מלחמה של ממש, שבה עשרות אלפי חיילים רוסים פלשו למדינה עצמאית שכנה. ותיקים כמוני זוכרים היטב את "מבצע שלום הגליל", השם שנתנה ישראל למלחמה שהיא יצאה אליה באופן יזום ב-1982 וכבשה בה כמעט מחצית ממדינה עצמאית, לבנון, כולל הבירה שלה, ביירות.

אף שהמלחמה הזו נמשכה למעשה 18 שנה עד לנסיגת הצבא מלבנון, וגבתה עשרות אלפי הרוגים פלסטינים, לבנונים וסורים, ויותר מאלף הרוגים ישראלים, היא ממשיכה להיות מתוארת במסמכים רשמיים של צה"ל עד היום כ"מבצע שלום הגליל" או אפילו בשם החיבה שלה – מבצע של"ג – אף שהיא היתה הכל חוץ מזכה, רכה ולבנה. דרך אגב, גם מלחמת סיני, שבה ישראל כבשה ב-1956 כמעט את כל חצי האי סיני מידי מדינה ריבונית, מצרים, מתוארת עד היום בחלק מהמסמכים גם בשם "מבצע סיני", או "מבצע קדש".

מאז זה רק השתכלל. המחשב הצה"לי הפך לספק השמות של המלחמות שישראל מנהלת מדי כמה שנים נגד רצועת עזה. "גשמי קיץ", חורף חם", "עופרת יצוקה", "צוק איתן" ולאחרונה "שומר חומות". כל שם אפשרי, חוץ מלהגיד לציבור הישראלי את המילים הפשוטות: יצאנו למלחמה. פוטין מוכיח את עצמו כתלמיד מצוין. במקום להגיד לאזרחי רוסיה שהוא שולח חיילים למלחמה, עם כל המשמעות הכבדה שהמלה הזו גוררת עמה, הוא מסתפק ב"מבצע". משהו קטן כזה, קומפקטי, עם התחלה אמצע וסוף.

הנאצים שמעבר לפינה

עוד טריק חביב על ישראל שפוטין אימץ בשמחה הוא לשים את עצמו בתפקיד הקורבן, עדיף תוך אזכור לשואה. במשפט הזה של סולוביוב הדברים באים לידי ביטוי במושג "דה-נאציפיקציה" כמטרה ל"מבצע" באוקראינה. בכך שפוטין משתמש במושג הזה הוא לא רק עושה דמוניזציה של האויב ומחריג את המאבק בו מהתחום המדיני-צבאי לתחום המיתי כמעט, הוא גם משדר שזו מלחמה של חלשים מול חזקים, של מתגוננים מול מתקיפים.

רוסיה, כלומר ברית המועצות שפוטין רואה את עצמו כיורש שלה (במובן הטריטוריאלי והאימפריאלי, לא במובן הפוליטי, הוא אנטי-קומוניסט מושבע), היתה קורבן של הנאצים. זו חוויית היסוד שלה. ברגע שהאוקראינים מתוארים כ"נאצים", ברור לכל רוסי מי הקורבן ומי המקרבן. התוקפנות הרוסית הברורה, יחסי הכוחות הנוטים באופן ברור לטובתה בכל תחום, נהפכים על פיהם. הרוסי הוא החלש והמתגונן, האוקראיני הוא החזק והתוקפני.

השימוש הישראלי בעולם המושגים של השואה כדי להצדיק אלימות מדינתית שהיא מפעילה הוא כמעט אין סופי. הוא כמובן הרבה יותר מופרך כי בעוד באוקראינה אכן פעלו במלחמת העולם השנייה כוחות "לאומיים" ששיתפו פעולה עם הנאצים, וגם היום פועלות באוקראינה מיליציות ניאו-נאציות קטנות, לפלסטינים לא היה שום קשר להשמדת היהודים בשואה, זה היה עניין אירופי טהור. אבל כשמדובר בתעמולה, זה לא שינה אף פעם. זכורה היטב הטענה של בנימין נתניהו שהמופתי חאג' אמין אל-חוסייני הוא ששכנע את היטלר להחליט על הפתרון הסופי.

במה שנוגע להיפוך ביחסי הכוחות, ישראל קיצונית הרבה יותר מרוסיה. מול הצבא הרוסי הפולש עומד צבא אוקראיני חלש בהרבה, אבל יש לו מטוסים, טנקים, טילים, ומאות אלפי חיילים מאומנים. ישראל יוצאת ל"מבצעים" בעזה מול אויב שאין יכולת להשוות את עוצמתו הצבאית מול עוצמתה של ישראל. ועדיין, ישראל היא תמיד החלשה, המותקפת, הזקוקה לעזרה.

"מבצע" ישראלי בעזה. ילדים בעזה משחקים ליד ביתם שנהרס במהלך צוק איתן (צילום: עאיד טאיה / פלאש 90)

עולם הדימויים של פוטין מזכיר את הישראלי גם במה שנוגע למטרת המלחמה. בנאומו ביום הראשון של המלחמה, אמר פוטין כי מטרת "המבצע" היא "פירוז" של אוקראינה. "כל החיילים האוקראינים שיניחו את נשקם, יוכלו לצאת בבטחה מאזור הלחימה", הוא אמר. על הדרישה הזו – שהאוקראינים "יניחו את נשקם" – הוא חזר גם בהזדמנויות אחרות. גם סיוע צבאי לאוקראינה המותקפת, לפי רוסיה, מעורר "אי יציבות". כלומר המתקפה הרוסית היא יציבות, מצב הדברים הטבעי, ההתנגדות לה היא "אי יציבות".

זהו היפוך ישראלי טיפוסי. ישראל כובשת את הגדה המערבית יותר מ-54 שנים וכבר יותר מ-15 שנה מטילה סגר חונק על רצועת עזה. היא הצד הכובש, היא הצד הפולש, היא התוקפן, אבל דווקא הצד הנכבש, הפלסטינים, הוא שנדרש "להניח את נשקו", לא להתנגד. כל התנגדות שלו, כל התארגנות שלו להתנגדות, נתפסת כמעשה טרור לא חוקי. כל תמיכה במאבק הפלסטיני נגד הכיבוש "מעודדת אי יציבות".

גם הנימוקים הביטחוניים לפלישה דומים להפליא. אוקראינה מותקפת לא משום שהיא תקפה את רוסיה או משום שיש מודיעין שהיא עמדה לתקוף אותה. איש לא באמת טוען את זה. הנימוק הוא שהיא עשויה להצטרף לברית נאט"ו, עצם הכוונה הזו היא "איום מידי" על רוסיה, ולכן רוסיה חייבת לפלוש כדי למנוע את הפגיעה העתידית. זה מזכיר את הנימוקים הישראליים לתקיפות בסוריה. ישראל תוקפת לא משום שהותקפה, אלא משום שהיא חושבת שתותקף בעתיד.

אין דבר כזה, עם אוקראיני

ויש כמובן את הנימוק ההיסטורי. בנאום שנשא לפני הפלישה, אמר פוטין שלאוקראינה "מעולם לא היתה מסורת של מדינה של ממש", ושאוקראינה של היום היא סוג של המצאה שבדה לנין כשהקים את ברית המועצות. במאמר שכתב בשנה שעברה הוא טען שאוקראינה המודרנית היא "פרויקט אנטי רוסי".

זה נשמע, כמובן, כמו העתק של הטיעונים הישראליים לגבי הלאומיות הפלסטינית. דוברים ישראלים לא חדלים לומר ולכתוב שמעולם לא היתה ישות כזו שנקראת פלסטין, שהפלסטינים הם עם ממוצא, שמטרתו היחידה של כל הפרויקט הלאומי הפלסטיני היא להזיק לישראל ולציונות.

לטיעונים האלה של שלילת הלאומיות של עם אחר הימין הישראלי מתחבר במיוחד. לא במקרה הציע גרשון הכהן, אלוף במילואים שהפך לפרשן ימני, שישראל תתמוך ישירות בפוטין. "קייב היא ארץ לידתה של רוסיה. קייב עבור פוטין היא כמו בית לחם וחברון", הוא אמר בראיון בכאן 11 וחיבר בין הקצוות: רוסיה משחררת את קייב, ישראל משחררת את חברון.

פוטין הוא "המנהיג המוכר של הימין הקיצוני הגלובלי, שנראה יותר ויותר כמו תנועה פשיסטית גלובלית", כתב ב"גארדיין" ג'ייסון סטנלי, מחבר הספר "איך הפשיזם עובד". לא צריך להתפלא, אם כך, מדוע הוא זוכה לאהדה בישראל, ומדוע שיטות הפעולה שלו, ובעיקר הרטוריקה שלו, מזכירה את השיטות שנוקטת ישראל. צריך רק להקשיב.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf