newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תנועות הנוער חזרו לפעילות, וזה הזמן שיעלו לבלפור

אף שחלק מהתנועות הנוער הוקמו ממניעים של מרדנות, עם השנים הן הפכו לתנועות המחנכות לשמרנות. העובדה שהן ממומנות על ידי המדינה רק מחזקת את הנטייה הזו. עכשיו, אחרי שהמדינה ייבשה אותן ארבעה חודשים, יש להן הזדמנות לחזור להיות רלוונטיות

מאת:

השבוע הותר לתנועות ולארגוני הנוער בישראל לשוב לפעילות, לאחר ארבעה חודשים של השבתת קורונה. זאת ההזדמנות לקרוא לבני הנוער להשתחרר מחיבוק הדוב של משרד החינוך, ולהצטרף למאבק אקטיבי על דמותה של המדינה.

המדינה מתנה את התמיכה בתנועות הנוער בכך שיחנכו באופן מסוים. הפגנה של חניכי השומר הצעיר מול הכנסת (צילום: מיכל פתאל / פלאש 90)

המדינה מתנה את התמיכה בתנועות הנוער בכך שיחנכו באופן מסוים. הפגנה של חניכי השומר הצעיר מול הכנסת (צילום: מיכל פתאל / פלאש 90)

תנועות הנוער לא היו אף פעם תנועות של מרד נעורים, אלא דווקא מסלול חינוך שמרני לילדי המעמדות הגבוהים. רובן ככולן נוסדו ביוזמה של מבוגרים כדי לגייס את הצעירים לשורות החברה הבוגרת.

המיוחד בתנועות הנוער לא היה התוכן או בהמטרות, אלא השיטה. מי שהיה חניך ומדריך בתנועות זוכר אותן (בדרך כלל) בהתלהבות, משום שהחינוך בהן נעשה באמצעות השתייכות לקבוצה נבחרת, שהתמודדה עם אתגרים בחיים עצמם. על פי שיטה זו, התנועות מהוות מקום מוגן, המאפשר את הנעורים. כלומר מקום שבו בני הנוער יכולים להיות הם עצמם, כהבנתם, להתנסות בחיים (כבמשחק), בטרם יתבגרו ויצטרפו לחברה הבוגרת.

אבל אם החינוך בתנועות צריך להיעשות באמצעות פעולה אקטיבית של קבוצה חברתית בחיים האמיתיים, הרי שעצם היכולת של הממשלה להשבית את הפעילות בתנועות למשך ארבעה חודשים מרוקנת אותן מכל מהות. אין הפסקה בחיים עצמם, ולכן כל "מצב" היה אמור להיות הזדמנות חינוכית עבור תנועות הנוער.

סגירת התנועות מעידה על כך שהממשלה תופסת אותן באופן שגוי. משהו שנחמד שיש, אולם ניתן לעצור בכל רגע, ולהמשיך בהזדמנות אחרת. זה נכון לחוגי העשרה, זה נכון גם ללימודים פורמליים בבתי הספר, אבל זה לחלוטין לא נכון למהות תנועות וארגוני הנוער.

הממשלה עושה זאת באמצעות כסף: היא קנתה את השליטה בתנועות ובארגוני הנוער באמצעות תקציבי תמיכה. מה שהשרה מירי רגב חלמה לעשות בעולם התרבות, קיים הלכה למעשה בחינוך הבלתי הפורמלי שנים רבות: התניה של תמיכה תקציבית בנאמנות לאומית (פירוט בהמשך). כך, מרגע שהתנועות נתונות לפיקוח של משרד החינוך, ומרבית המנהלים בהן מקבלים את שכרם מתקציב המדינה, יש גבול ליכולתן של התנועות לאתגר את מדיניות הממשלה. היחידים שיכולים להניע שינוי כלשהו במציאות הזאת הם בני הנוער עצמם.

בית ספר לאזרחות

כל תנועות וארגוני הנוער אימצו את השיטה החינוכית הצופית. השיטה נוסחה בשנת 1907 בידי רוברט באדן פאול, גנרל אנגלי בדימוס, שהיה אז בן 50. הוא לא הסתיר את כוונתו, כאשר כתב כי הצופיות היא "בית הספר לאזרחות" ומטרתה "להחליף את העצמי (self) בשירות החברתי (service)", כלומר: "להפוך את כל אחד מהנערים ליעיל מבחינה פיזית ונפשית, עם המטרה של שימוש ביעילות זו לשירות הקהילה".

הקסם היה כאמור בשיטה: ארגון הילדים בקבוצות קטנות (במקור, רב גילי), אשר ביצעו משימות שונות: חלקן משימות משחק (כמו מעקב אחר סימני דרך) וחלקן משימות מתוך צורך אמיתי (כמו בישול בתנאי שדה). כל תנועות הנוער, ולא רק תנועת הצופים, פועלות בדרך זאת.

לתבנית הצופית של מבוגרים המחנכים צעירים שמרנים היו כמה יוצאים מן הכלל. הנוער העובד היא התנועה היחידה שנוסדה על ידי בני נוער ממש. בשנת 1924 נפגשו בפתח תקווה 21 נציגים של נוער עובד מרחבי הארץ, שאיש מהם לא היה מעל גיל 17. מוביל ההתארגנות, ישראל גלילי (לימים שר בממשלות ישראל) היה אז בן 14 בלבד. ההתארגנות נועדה לשמש מגן לזכויות הנוער העובד, ורק מאוחר יותר היא הפכה לתנועה מחנכת באמצעות קבוצות והדרכה.

במידה מסוימת גם המחנות העולים החלה ביוזמה של נוער: בשנת 1926 יזמה חיה ריים, בוגרת הגימנסיה הרצליה בתל אביב, קבוצה מבין תלמידי כיתה י"א בגימנסיה כדי לדון בסוגיית ההגשמה הציונית. ריים יצאה כנגד בני הנוער הלומד אשר "שואפים לעזוב את הארץ ועוזבים אותה בהזדמנות הראשונה" וקיוותה שאם התלמידים "יתרגלו לשמוע על אודות […] שאלת בניין הארץ, נזכה אולי לראות את 90 אחוז מבוגרינו נשארים בארץ לעבודה ולבניין".

מבין התנועות הקיימות כיום, שתי הוותיקות ביותר הן השומר הצעיר ועזרא. שתיהן נוסדו באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה, ואף על פי שלא נוסדו על ידי "נוער", הן היו שתיהן "מרדניות" לתקופתן. בשומר הצעיר ביקשו לחנך "דור צעיר זקוף קומה, עברי ברוחו ובלשונו". בעזרא חינכו בהתאם למשנתו של הרש"ר הירש למה שהם קראו "היהודי החדש": יהודי משכיל בתחומי המדע והרוח, בריא בגופו, ובעל תודעה יהודית עמוקה ולא "דקדקנות שטחית".

הוקמה על ידי בני נוער. חניכים של הנוער העובד והלומד בירושלים (צילום: מרק ניימן / לע"מ)

הוקמה על ידי בני נוער. חניכים של הנוער העובד והלומד בירושלים (צילום: מרק ניימן / לע"מ)

השתלבות קונפורמיות במרד המבוגרים

גם בשני המקרים שבהם הנוער ייסד את התנועות, וגם בשני המקרים שבהם הייתה מידה של מרדנות, הרי כעבור זמן התפוגגו מאפיינים אלה. הסיבה פשוטה והגיונית: המייסדים בגרו, וביקשו לחנך את בני השנתונים הבאים ללכת בנתיב שהם עצמם פרצו.

ברב שיח על תנועות הנוער שנערך בשנת 1989, ניסח פרופ' מרדכי בר לב את הדברים בדייקנות: "אפשר לומר שדור החניכים הראשון אכן מרד, אבל מרידה זו שייכת למרידה של הקבוצות החברתיות הבוגרות, שעמדו מאחורי התנועות […] וכאן אנו מגיעים בעצם לקונפורמיות. זאת אומרת, יש פה השתלבות קונפורמית של הנוער במרידה של המבוגרים" (מהספר: "תנועות הנוער", יד יצחק בן צבי).

מחקר שערכו רנה שפירא וחיים אדלר על תנועות הנוער בשנות השבעים ובשנות התשעים של המאה הקודמת, מחזק את הדברים. החוקרים גילו שהחברים בתנועות הנוער הם על פי רוב ילדים להורים משכילים, ממעמד בינוני גבוה ומעלה, העוסקים במקצועות חופשיים. בני הנוער עצמם שואפים לסטטוס חברתי גבוה שמתפרש אצלם בשירות קרבי בצה"ל, השכלה אקדמית, ומגורים בסביבה "טובה". הם הצטרפו לתנועות בהתאם לשיוך התנועתי של הוריהם, ומחזיקים בעמדות פוליטיות דומות לאלה של הוריהם.

החוקרים סיכמו: "יותר משתנועת הנוער פעלה או פועלת כסוכן של שינוי המציאות החברתית, היא מהווה סוכן חינוכי, המחזק מגמות קיימות ומעמיק את השפעתן; וכך הייתה גם בעבר" (מהספר: חולצה כחולה, צווארון לבן, עם עובד). סביר שהדברים נכונים גם כיום. למשל, פרסום עדכני של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מביא נתונים משנת 2014 המעידים כי מרבית החניכים מגיעים מרקע חברתי כלכלי גבוה (כאן, עמ' 31).

כסף תמורת נאמנות לאומית

למרות שתנועות הנוער הן ביסודן תנועות קונפורמיות, עדיין מדינת ישראל מתקשה להשלים עם קיומן העצמאי. עם ייסוד המדינה ניסה דוד בן גוריון לחסל את התנועות העצמאיות ולייסד במקומן תנועת נוער ממלכתית אחת, מטעם המדינה. את המשימה הוא הטיל על הגדנ"ע, אולם פרישתו של בן גוריון בשנת 1953 קטעה את המהלך (יצחק נשרי, בספר תנועות הנוער, יד יצחק בן צבי).

נכון להיום, זוכות התנועות לתמיכה תקציבית של משרד החינוך. על פי חוזר המנכ"ל: "תנועת הנוער היא ארגון המסייע ותורם לשימור ולפיתוח של ערכים חברתיים וממלכתיים [… אשר] מחנכת להזדהות עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". בעקרונות לזכאות בתמיכה תקציבית כתוב שהתנועה תחנך לערכים של "עשייה ושירות למען הקהילה, החברה והמדינה, תוך התאמתם לסדר העדיפויות של החברה".

כאשר השרה רגב ניסתה להתנות תמיכה תקציבית של משרד התרבות בנאמנות לאומית, רעשה הארץ, והליך החקיקה נעצר לאחר קריאה ראשונה. באחת ההסתייגויות של חברי הכנסת נכתב: "מטרתו של חוק זה היא לעגן את סמכותו של שר התרבות להחליט מהי תרבות ראויה ואינה ראויה, ולנצל את כוחו כמי שידו על ברז המימון".

מה שלא עלה על הדעת בתרבות, עלה גם עלה בחינוך. בשנת 2018 קיבלו 13 תנועות הנוער המוכרות תמיכה בהיקף 117 מיליון שקלים. בתמורת לכסף הזה הן ויתרו על עצמאותן האידאולוגית. הן כולן מצוות לממלכתיות יהודית ודמוקרטית, וכולן משרתות את המדינה בהתאם לסדר העדיפויות של החברה, כפי שקובעת הממשלה כמובן. שר החינוך מנצל גם מנצל את ידו שעל הברז להחליט מהו חינוך ראוי ושאינו ראוי.

זאת הסיבה שמדינת ישראל יכולה הייתה להשבית את פעילות התנועות למשך ארבעה חודשים, בניגוד גמור למהות החינוכית שלהן. היחידים שיכולים לשנות זאת הם בני הנוער עצמם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf