newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תמונת הניצחון של נתניהו וגנץ זהה: כניעה של הפלסטינים

הכרזה המתארת מנהיגים פלסטינים כורעים על ברכיהם אמנם הוסרה, אבל היא מבטאת את השאיפה הישראלית לניצחון מוחלט על הפלסטינים. היא גם מיושמת בשטח. אבל מי שסומך רק על כוח הזרוע לא יכול לנצח

מאת:

 הלילה, כל אחד משניהם, נתניהו וגנץ, מקווה לשאת נאום ניצחון. אבל בין אם יהיה זה האחד או השני, תמונת הניצחון של בחירות 2020 כבר פורסמה: כרזה משפילה של מנהיגים פלסטינים, כורעים על ברכיהם, מובסים ומכוסי עיניים, כשברקע אחת מעריהן החרבות.

מספירת הגופות של גנץ עד החיבוק של נתניהו לבן גביר, אין הבדל אמיתי בין השניים. כרזה בבחירות מארס 2020 (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

מספירת הגופות של גנץ עד החיבוק של נתניהו לבן גביר, אין הבדל אמיתי בין השניים. כרזה בבחירות מארס 2020 (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

הכרזה, שפורסמה על-ידי "פרויקט הניצחון הישראלי" והוסרה לאחר זמן קצר בהוראתו של ראש עיריית תל אביב, היא זיקוק מדויק של השלב הנוכחי בשליטה הישראלית בפלסטינים. לא משנה כמה קצר הזמן בו היא הוצגה בראש חוצות, היא התמונה המנצחת של מערכת הבחירות שכן היא כבר צרובה בתודעה. הרי משם היא נשלפה: תודעתם של יותר ויותר יהודים בישראל הנותנים דרור לחזון של "ניצחון" מוחלט על הפלסטינים. לא רק במעמקי התת-מודע, אלא הלכה למעשה. בראש חוצות.

למי שמפקפק ושואל עד כמה מייצגת הכרזה את עמדת הקונצנזוס של הציבור היהודי בישראל כדאי להיזכר כיצד פתח ראש כחול לבן את מערכת הבחירות הראשונה שלו: בהתרברבות על מספר גופותיהם של פלסטינים בעזה ובתמונותיה של העיר ההרוסה ההיא. קמפיין "קיצוני" מול "חלופה מתונה"? נו ברצינות. אותה איקונוגרפיה, אותה תודעה, אותו קונצנזוס.

ולצד כחול לבן, הליכוד. המפלגה שעשתה הכול למצוא מקום בכנסת ליורשיו של כהנא – אלו שאחת הדרישות שלהם להסרת מועמדותם היא הרס ח'אן אל-אחמר, המקום שהפך לסמל אקטואלי של המאבק הפלסטיני להישאר על האדמה. אבל את קהילת הרועים הקטנה לא רק בן-גביר דורש לגרש, אלא גם סער וגם יעלון, והיועץ המשפטי לממשלה מתגייס כדי למצוא פתרון ל"קשיים המשפטיים" ובג"ץ אישר שוב ושוב. מי כאן בדיוק אינו שותף לחזון בו עתידם של הפלסטינים מיוצג על ידי תמונת "הניצחון" עליהם: כנועים, כפותים, על רקע גלי ההריסות של בתיהם של המובסים.

אלא שלא מדובר רק בשלט חוצות. התמונה היא הייצוג הוולגרי, הגרפי של התוכנית הפוליטית האקטואלית למימוש השלב הבא בחזון: תוכנית טראמפ. כמו הביטוי החזותי שלה, גם תוכנית טראמפ מבוססת במהותה על השפלתם של הפלסטינים, מיסגור עתידם בבנטוסטנים צפופים, לנצח נעדרי זכויות פוליטיות, חופש תנועה או שוויון. הקונצנזוס היהודי ליישמה משתרע מבני גנץ ועד דיוויד פרידמן, מנתניהו ועד סמוטריץ'. זה האחרון מתנגד לתוכנית בקריצה, כאילו בגלל חששו מהקמתה של "מדינה פלסטינית" – המדינה שהתוכנית באה להכריז בריש גלי, גם אם באיחור ניכר, על קבורתה.

תמיכה גורפת זו בתוכנית מתבססת על החזון, אשר גם כי יושם בהדרגה וזכה לשמות שונים לאורך השנים, מהותו הייתה ונותרה אחת: השטח בין הירדן והים, כולו, ינוהל על ידי יהודים ויישלט על ידם ועבורם. נותרה רק השאלה מה לעשות בפלסטינים. לאורך השנים ישראל השיבה לכך באופנים שונים משני עברי הקו הירוק. אלא שבד בבד עם פעולתה למחוק קו זה עבור אזרחיה היהודים, כדאי למקד את המבט בשני מרחבים הצמודים גיאוגרפית לקו ההולך ומטשטש, ואשר מבהירים את העתיד אליו מכוונת המדינה: ואדי עארה ומזרח ירושלים.

בוואדי עארה ישראל חשקנו משיקולים גיאוגרפיים ב-1949, במחיר דמוגרפי שכעת הרצון לתקנו עולה על פני השטח. הפעם זו לא רק כעמדה "קיצונית" של מפלגתו השולית של ליברמן, אלא כבקשה של ראש הממשלה, כהצעה מפורשת בתוכניתה הבינלאומית של המעצמה הידידותית. ואילו את מזרח ירושלים הינדסנו כרצוננו ב-1967 עם סיפוח אותו נתח ראשון מהגדה, ואת ה"תיקון" הדמוגרפי שם אנחנו כבר מיישמים בהדרגה לאורך עשר השנים האחרונות, בדמות השכונות הפלסטיניות שמעבר לחומת ההפרדה בעיר ותנועת הפלסטינים אליהן.

אנחנו חושקים באדמה, אבל לא בבני האדם שעליה. התשובה, בינתיים, היא הנדסה דמוגרפית של המרחב. אלא שגם אחרי כל זה, אותם בני אדם לא רצויים נשארים ממערב לנהר. ואם "ישוכנעו" לעזוב? היופמיזם לכך מתחיל ב"עידוד הגירה" ומסתיים בטיהור אתני.

תמונת ניצחון? רק מי שתודעתו דלה, זיכרונו ההיסטורי קצר, שטוף שיכרון כוח, יאמין בכך. אלא שההשפלה אינה נחלתם הנצחית של המאוירים על ברכיהם. כי גם על הברכיים – במיוחד על הברכיים – אפשר להביט קדימה בבהירות, בכבוד, ולזכור כי את העיר החרבה יבנו מחדש לדורות לא אלו הסומכים את עתידם על כוח הזרוע לבדו, אלא אלו הבונים על עוצמתם המוסרית של החירות, השוויון והצדק.

חגי אלעד הוא מנכ"ל בצלם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf