newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תל אביב גוססת. דיור קואופרטיבי יכול להציל אותה

11 שנה אחרי המחאה של 2011, מחירי הדירות והשכירות גבוהים מאי פעם, אך קובעי המדיניות ממשיכים להתמקד רק בקבלנים. לא חסרים פתרונות טובים ויעילים יותר, אבל אולי כדאי להתחיל פשוט באכיפת החוק הקיים על מתווכי הדירות

מאת:
מחאה נגד מחירי הדיור בתל אביב, ב-2 ביולי 2022 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הפתרונות מתמקדים רק בקבלנים. מחאה נגד מחירי הדיור בתל אביב, ב-2 ביולי 2022 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

11 שנה אחרי מחאת האוהלים של 2011, מחירי הדירות בישראל גבוהים מאי פעם – ומחירי השכירות בתל אביב העפילו לגבהים שיושבי האוהלים לא פגשו בסיוטים הגרועים ביותר שלהם.

ישראל אינה המדינה היחידה שמתמודדת עם קשיים בנגישות לדיור בר-השגה. למעשה, נגישות לדיור היא אחד העקרונות שמקדם האו"ם. ועדת האו"ם האירופית לענייני כלכלה קבעה כי כ-100 מיליון איש באירופה מתקשים למצוא דיור הוגן.

בישראל, ההתייחסות היחידה היא לנושא ההיצע, וקובעי המדיניות רק בוחנים עוד ועוד דרכים לתת יתרונות לקבלים ולחברות קבלניות כדי שיבנו יותר דירות, ואולי ייתנו הנחה מסוימת על "מחיר השוק".

בעולם, לעומת זאת, מכירים בכך שעיקר הקושי נובע מהפיכת הדיור מסוגיה חברתית שבאחריות המדינה, למוצר שמטרתו מקסום רווחים של בעלים פרטיים וגופים פיננסיים. באירופה ובארה"ב, למשל, פועלים לייצור פתרונות שמעבירים כמה שיותר דירות מבעלות פרטית לגופים שפועלים לא למטרות רווח – ברוב המקרים קואופרטיבים לדיור.

לא מדובר בבנייה ציבורית סוציאלית, שהיא דבר חשוב מאין כמותו, אלא בתמריצים לבנייה ולרכישה של דירות על ידי ארגוני דיירים. זה לא מאפשר לקומץ אנשים להרוויח מתוכנית כזאת או אחרת שמקדמת הממשלה, כמו למשל הזוג שזכה באחת ההגרלות לדיור ושווי דירתו קפץ מ-1.8 מיליון שקל ליותר מ-4 מיליון שקל. אך קואופרטיבים לדיור מבטיחים דיור בר-השגה ללא הגבלת זמן. הדיירים – חברי הקואופרטיב – זכאים לגור במקום למשך כל ימי חייהם. לאחר מותם, או כשהם מחליטים לעזוב, הדירה עוברת לחברים הממתינים בתור, במחיר בר-השגה.

זה כל כך פשוט. מיליוני אנשים כבר חיים כך ברחבי אירופה. בציריך הגדירו לפני עשור שעד 2050, 30% מכלל הדירות יהיו בבעלות גופים שאינם למטרות רווח. כיום השיעור הוא 20%, וכל דירה רביעית חדשה בעיר נבנית כחלק מדיור קואופרטיבי. אין שום סיבה שזה לא יקרה גם בישראל.

אני תל אביבית. נולדתי בעיר הזאת, גדלתי בה ואני חיה בה כל חיי הבוגרים. הזהות שלי היא תל אביבית, אולי אפילו יותר מישראלית. בכל בוקר, כשאני לוקחת את הבן שלי לגן, מתכווץ לי הלב על ההרס האיום המכה במרכז העיר.

שכונות שנבנו בתשומת לב ובאיכות גבוהה עבור מעמד הפועלים בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה, עם חצרות ירוקות ומרחב נשימה, מפנות את מקומן לבתים מכוערים, שבשם הצורך למקסם רווחים, כוללים דירות מוזרות עם חדרים קטנים ואטומים.

בחוק ההסדרים האחרון הקלו עוד יותר על פרויקטים שנושאים את השם המלבב "התחדשות עירונית". הם מוצעים שוב ושוב כפתרון לבעיית הדיור. אבל בעיריית תל אביב-יפו יודעים היטב שהפרויקטים האלה לא מובילים לירידת מחירים. להיפך, הם גורמים לעליית מחירים.

פרויקטים של "התחדשות עירונית" מתבצעים מתוך אינטרס קבלני, ומי שמוביל אותם הם בדרך כלל בעלי בתים שאינם מתגוררים בבתים שלהם – לאחר שהממשלה התנגדה להכניס סעיף שיספור לצורך פינוי-בינוי רק דיירים, ולא בעלי דירות (שכוללים גם משקיעים).

הבתים החדשים שנבנים במסגרת הפרויקטים נמכרים או מושכרים במחירים גבוהים יותר מהבתים הישנים. עוד 20 שנה הם כנראה יושכרו בהרבה פחות, כי הסביבה כבר לא תהיה אטרקטיבית – הרבה פחות ירוקה, והרבה יותר דחוסה. משבוע לשבוע מתמעט מספר הבתים שנרצה לגור בהם, והכל בגלל אינטרסים של קבלנים, שמנצלים מצב חוקי שנועד במקור בכלל להגנה מפני רעידות אדמה. הדיירים נרמסים, או נקנים בכסף ועוזבים.

התחדשות עירונית בתל אביב (צילום מסך מתוך אתר של חברת Bold Group - ליווי התחדשות עירונית)

התחדשות עירונית בתל אביב (צילום מסך מתוך אתר של חברת Bold Group – ליווי התחדשות עירונית)

בונים היום את האסון של מחר

במשך שנים הסבירו לנו שהתרבות הישראלית מחייבת רכישת בית, ושכאן זה לא אירופה. אבל מתברר שכאן זה בדיוק כמו בערים הגדולות באירופה. מחצית מתושבי תל אביב חיים בשכירות, וחצי מהדירות בעיר מושכרות. כבר מזמן לא מדובר רק בסטודנטים, או בצעירים שבאים לעיר הגדולה לעבוד ולבלות עד שיקימו משפחה ויקנו דירה. מאז 2008, נרשם גידול של כמעט 30% במספר הילדים בעיר. הרבה משפחות חיות כאן בשכירות, והן עושות את זה כאורח חיים מתמשך.

שלא כמו באירופה, בישראל אין מנגנוני הגנה על שוכרי דירות. אין הגבלה על המחירים ועל רוב תנאי השכירות, אף שברור לכל מי שעיניו בראשו שמדובר במערכת חוזית בין צדדים שכוחם אינו שווה. כמו שהחוק מגן על עובדים מפני התעמרות של מעסיקים, הוא חייב להגן על שוכרים מפני התעמרות של משכירי דירות.

בשנים האחרונות התחיל קידום של מודלים לשכירות ארוכת טווח. ארוכה? לא ממש. השכירות מובטחת לדיירים בדרך כלל לעשר שנים, עם העלאת שכר הדירה באמצע הדרך. אחרי 20 שנה הקבלנים רשאים למכור. בכל מקרה, שכירות שמוגבלת בזמן אינה פתרון. בית, בראש ובראשונה, הוא עניין של יציבות. עשר שנים עוברות מהר, ומה אחר כך? בהיעדר יציבות וביטחון, המודל הזה שגוי.

ואולי כדאי ללמוד קצת משהו מהעולם? בברלין, למשל, שבה חוקי הגנת השוכרים מפותחים למדי, קמה זעקה בשנים האחרונות בגלל תאגידי נדל"ן, שמחזיקים באלפי דירות ומעלים את מחירי השכירות, וקריאה להפקיע מידיהם את הדירות. אין סיבה לאפשר היום את מה שיהפוך למצב כזה בעוד 20 שנה. כבר היום, צריך לאפשר בניית דיור להשכרה שאינו מוגבל בזמן, על ידי קואופרטיבים לדיור או גופים אחרים שאינם פועלים למטרת רווח.

למעשה, לפני הבחירות האחרונות לעירייה – לפני ארבע שנים כמעט – הודיע ראש העירייה, רון חולדאי, על כוונתו (המבורכת) להקצות כ-150 יחידות דיור במגרש המכונה "מכבי יפו", לדיור שיתופי. הגורמים המקצועיים עבדו קשה, הגדירו קריטריונים שייתנו עדיפות לקבוצות דיירים דמוקרטיות, אבל באופן תמוה המכרז לא פורסם עד היום.

ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי (תומר נויברג / פלאש 90)

ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי (תומר נויברג / פלאש 90)

הפרת חוק סיטונית

מלבד כל זאת, ברחובות תל אביב מתבצעות מאות הפרות חוק מדי יום. רוב הדירות שעומדות בימים אלה להשכרה במחירים מופקעים, שלא לומר מופרעים (אם כי יש לציין שהן כבר לא נחטפות) מוצעות על ידי מתווכים, שגובים את שכר הטירחה שלהם מהשוכרים, בניגוד לחוק.

ב-2017 העבירה חברת הכנסת אז, סתיו שפיר, את מה שכונה "חוק שכירות הוגנת", שכלל תיקונים לחוק השכירות. בין השאר, נחקק סעיף שקובע כי שכר המתווכים ישולם על ידי מי שביקש את שירותיהם. החוק הזה לא כלל מנגנון אכיפה מסודר, ולמעשה נותר אות מתה. רק שוכר שהולך לבית משפט (או מאיים ללכת לבית משפט) לא משלם למתווך שהראה לו את הדירה – שלא היתה לו כל דרך אחרת לראות, כי בעל הבית התעצל לפגוש את השוכרים בעצמו ו/או לא היה לו נעים לדרוש סכומים מופרזים.

את הפרת החוק ההמונית הזאת צריך להפסיק היום. מכיוון שהמחוקק התרשל ולא קבע מנגנון אכיפה, עיריית תל אביב-יפו צריכה לקחת על עצמה את המשימה, כצעד מקדים להקמת מינהלת הדיור העירונית שעליה הוכרז ברוב פאר והדר. תודיע נא העירייה שהיא תעמיד לרשות השוכרים מוקד, שיקבל פניות לגבי מתווכים שעוברים על החוק. כמו כן, העירייה צריכה להודיע שתפעיל סוכנים מטעמה, שיבקשו לראות דירות באמצעות מתווכים ויבדקו אם הפעולה נעשית כדין.

מאחר שהסמכות אינה בידיה, כל מה שהעירייה תעשה הוא להעביר את הדיווח על ההפרה לרשם המתווכים במשרד המשפטים, אשר לו הסמכויות לקבוע אם נעשתה הפרה של החוק, ולו הסמכות להעמיד מתווכים לדין משמעתי.

הודעה כזו תוריד באופן מידי לפחות 80% מהמודעות המפורסמות על ידי מתווכים, ואני די בטוחה שתביא תוך שבועות ספורים להפחתה במחיר הממוצע הנדרש עבור דירה להשכרה בעיר.

אפשר גם אחרת

לפני כמה שנים ביקרתי בגלזגו, סקוטלנד. על בניין העירייה התנוסס שלט ענק, שעליו נכתב : “People make Glasgow” – האנשים עושים את גלזגו. אנשים עושים גם את תל אביב-יפו. וחצי מהם הם שוכרי דירות שלא מקבלים מענה.

בחודש שעבר פירסמה עיריית תל אביב-יפו הודעה לעיתונות, שעניינה תוכנית הדיור העירונית החדשה שאושרה. התוכנית, שכוללת כאמור הקמה של מינהלת לדיור, היא ללא ספק טובה בעשרות מונים מהתוכניות חסרות התוחלת של ממשלות ישראל.

יאמר לזכותה של התוכנית, שהיא קובעת אחוזים של דיור בר-השגה בכל פרויקט דיור: 15% בפרויקטים פרטיים ו-50% בפרויקטים הנבנים על קרקע עירונית. ייאמר לזכות העירייה שהיא החליטה לתת מאצ'ינג לתושבי העיר הזכאים לקבל מהמדינה סיוע בשכר דירה – סיוע שבשיאו מגיע ל-1,640 שקל בחודש למשפחה עם ארבעה ילדים. חשוב גם שהעירייה עומדת על כך שגם תושביה העניים יהיו זכאים להמשיך לגור בה (לא שב-3,280 שקל חודש אפשר למצוא דירה לשש נפשות בתל אביב-יפו).

יחד עם זאת, התוכנית נכשלת שוב בכך שהיא מצמידה את ההנחות שינתנו למחיר השוק, ולא לעלויות הבנייה.

העירייה גם מכירה, בצדק, בעובדה שכדי שדיור להשכרה יהיה פתרון, צריך להקנות זכות לשכירות שאינה מוגבלת בזמן. אבל בתוכנית נכתב כי התיקונים לחוק השקעות הון יכניסו שחקנים חדשים לתחום הדיור להשכרה, ובכוונת העירייה "לעודד הקמתם של מיזמים אלה בדרך של יצירת ייעוד קרקע חדש של דיור להשכרה, אשר יקנה תשואות גבוהות יותר לגורמים עסקיים, ובכך יעודד אותם לבנות לצורכי השכרה לצמיתות".

זו כמובן טעות. בדיונים על חוק ההסדרים, שבו תוקנו הסעיפים הללו, עמדנו על כך שייאמר במפורש שהטבות לבנייה להשכרה יינתנו לא רק לחברות, אלא גם לאגודות שיתופיות. המשאבים קיימים כדי לאפשר תמיכה מספקת שתאפשר הקמת דיור בבעלות הדיירים. העירייה צריכה להצטרף לברלין, לציריך ולשאר הערים המתקדמות בעולם, ולתת הטבות רק לגופים שאינם פועלים למטרות מקסום רווחים. רק שינוי של תמהיל הבעלויות על בתי המגורים יוכל לתת מענה גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך, ולהבטיח דיור בר-השגה לאורך זמן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf