newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תושבי הנגב היהודים הם הראשונים שהיו צריכים להצטרף לצעדת ההכרה

כשצמצום מרחב המחיה הערבי הופך ליעד לאומי, האזרחים הופכים להיות שחקני משנה בסיפור, יהודים וערבים כאחד. התוכנית להקמת ישובים חדשים בנגב נועדה לדחוק את התושבים הבדואים, אך פוגעת גם בישובים היהודים. הדרך היחידה להאבק בה היא על ידי שילוב כוחות בין כל תושבי הנגב

מאת:

היום בצהריים צפויה צעדת ההכרה, שיצאה לדרכה ביום חמישי בבוקר, להגיע לבית הנשיא בירושלים. הנשיא עצמו אמנם נמצא כעת בסינגפור ולא יקבל את פני הבאים, אך הצועדים יקיימו במשכן הנשיא מסיבת עיתונאים בה יציגו את תוכנית האב להכרה ב-46 היישובים הלא מוכרים בנגב, אשר תוצג גם בפני הנשיא ריבלין עם שובו לארץ.

הצעדה יצאה לדרכה מהכפר הלא מוכר ואדי אל-נעם, מקום בו תלמידי בית הספר לומדים בפחונים הצמודים לגדרות המפעליים הכימיים של רמת חובב. כשהמדינה לא מכירה בעצם קיומך, היא גם לא מכירה כנראה בזכותם של ילדייך לנשום אוויר נקי שאינו מזוהם במיני רעלים ומסרטנים. הנה האנשים השקופים ביותר עליהם דיבר איימן עודה. אלה האנשים שהבטיח לייצג, ולא התמהמה. כמאה אלף אזרחים בדואים חיים בנגב את המציאות המסוייטת של מגורים בכפרים לא מוכרים. בתנאי האקלים הקשים של הנגב, כמאה אלף איש חיים לא חיבור לחשמל, למים זורמים, לצנרת ביוב, ללא תשתיות תחבורה מוסדרות. חיים שקופים בכפרים שבחלקם קיימים עוד מלפני קום המדינה, וחלקם יושבו על ידי המדינה עצמה ולמרות זאת היא מסרבת להכיר במעשה ידיה.

> בתמונות: עשרות צועדים מהכפרים הלא מוכרים בנגב לירושלים

איימן עודה ודב חנין בצעדת ההכרה (אורן זיו/אקטיבסטילס)

איימן עודה ודב חנין בצעדת ההכרה (אורן זיו/אקטיבסטילס)

מה פשר הטירוף הזה? מה יכול להסביר את העוולה המתמשכת הזו, המקפחת את הזכויות הבסיסיות ביותר של פלח אוכלוסיה שלם?

הסיפור הוא, במילה אחת: דמוגרפיה. כשהפנטזיה הציונית של המדינה היהודית והדמוקרטית מושתתת על היתרון הדמוגרפי היהודי, כל מנגנוניה של המדינה חייבים להתגייס כדי להבטיח את היתרון הזה בכל דרך. וכאשר צמצום מרחב המחיה הערבי הופך להיות יעד לאומי, מדינת היהודים מגלה יצירתיות מופלאה ממש בשלל הדרכים בהן היא פועלת למימוש המטרה: הכרזה מסיבית על שטחי אש ושטחי אימונים של הצבא, שמורות טבע, גנים לאומיים שצצים לפתע כשכפר פלסטיני בירושלים המזרחית המתפקע מצפיפות מבקש להתרחב, וגם כך: עצימת עיניים לרווחה וסירוב ילדותי כמעט להכיר בעשרות ישובים ובתושביהם. כמאה אלף איש, ומדינת היהודים מסרבת לראות ולהכיר.

כשצמצום מרחב המחיה הערבי הופך ליעד לאומי, האזרחים שחיים בשטח עצמו הופכים להיות שחקני משנה בסיפור, יהודים וערבים כאחד. כך, תוכניתו של אורי אריאל לבניית כמה וכמה ישובים "יעודיים" חדשים בנגב מתעלמת בגסות לא רק מצרכי התושבים הבדואים אותם היא מבקשת לדחוק, אלא גם מאלה של התושבים היהודים בישובים הקיימים באזור. ראשי הערים והישובים בנגב התקוממו בצורה נחרצת נגד התוכנית הצפויה לטפח "יישובי-בוטיק" עשירים על חשבון משאביהם הדלים ממילא, במקום לחזק את הישובים הקיימים, הנלחמים בקושי על חייהם. בפגישה בין השר אריאל לבין נציגי הארגונים המוחים כנגד תוכניתו הוא אמר את הדברים ללא כחל ושרק: "אי אפשר עם באר שבע. בבית האחרון זה נגמר, אחר כך זה בדואים". במילים אחרות: הצרכים שלכם לא מעניינים אותי. לי יש בדואים לבלום ולדחוק.

כאשר אלה הם פני הדברים, קשה להבין מדוע ראשי הישובים היהודיים בנגב לא צועדים ברגעים אלה ממש יד ביד עם איימן עודה לעבר בית הנשיא בירושלים. אין סיבה בעולם ששתי האוכלוסיות הללו לא יאבקו ביחד נגד אותה חרב גזענית ומושחתת המאיימת על שתיהן.

אינני יודעת מה היו דפוסי ההצבעה בדרום, וייתכן מאוד שרבים, אולי אף רוב הציבור היהודי בנגב הצביע עבור מפלגות הימין. אבל מה שבטוח הוא שבממשלה הבאה, לא יהיה להם אף לא נציג אחד שיעמיד את צרכיהם מעל לשיקולים הדמוגרפיים, הלאומניים. במובנים רבים, לנציג האחד שזועק גם את זעקתם קוראים איימן עודה והוא עושה ברגעים אלה ממש את דרכו לירושלים כדי לנסות ולעצור את הטירוף הזה.

תארו לכם שתושבי הנגב, יהודים וערבים כאחד, היו מגיעים לבית הנשיא בסוף הצעדה הזו שלובי ידיים, מאוחדי כוחות. איזו עוצמה היתה יכולה להיות לדבר הזה. מתי סוף סוף נלמד.

> בנגב כבר מעדיפים להרוס את הבתים של עצמם, רק שלא תבוא המשטרה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf