newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השמאלנים שמכשירים את מפעל ההתנחלות

יוזמת "שתי מדינות מולדת אחת" מתייחסת לסכסוך כאילו יש בו שני צדדים שווים, וכאילו כל צד מתפשר באופן דומה. אבל אין סימטריה בין כובש לנכבש, והשלמה עם עוול ההתנחלות לא מתקזזת עם פתרון צודק לפליטים

מאת:

כותב אורח: יוסף לאור

גם אם לא תצא לפועל, יוזמת "שתי מדינות, מולדת אחת" כבר עכשיו תורמת את חלקה להכשרת מפעל ההתנחלויות, והפעם משמאל. היטב ניסח זאת ד"ר יובל אילון במאמרו, שפורסם כאן לאחרונה. בתגובה לאילון ניסחה פעילת התנועה, ד"ר יעל ברדה, מילון מונחים "מהפכני", לדבריה. אבל האשליה כאילו העבר יכול להימחק אם רק נסכים לפתוח דף חדש כוללת בחובה את מה שלא יימחק: ההתנחלויות.

ברדה מדברת על ריבונות. אבל הריבונות הפלסטינית מוגבלת מלכתחילה: היא לא תוכל לסלק מתנחלים מאדמות שתפסו בכוח, לטובת אלו שידרשו זאת מממשלתם הפלסטינית. קונפדרציה, כותבת ברדה, היא "הסדר פוליטי שנותן עוד רובד נוסף של זכויות, בנוסף לאזרחות". נכון. קונפדרציה אינה תחליף להסגת ישראל מהשטחים שכבשה.

האיחוד בנלוקס, אותו מביאה ברדה כדוגמה, לא נולד כתוצאה מסכסוך קולוניאלי; הפדרציה הקנדית בין דוברי צרפתית לאנגלית לא נועדה לפתור את הסכסוך מול הילידים. לעומת זאת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא קודם כל קולוניאלי. סכסוך כזה לא פותרים באמצעות סימטריה. לכו תסבירו לתושבי נעלין שעליהם להמשיך לחיות עם מתנחלי חשמונאים שממררים את חייהם.

> כדי לפתור את הסכסוך צריך להגדיר מחדש את הכלים שלנו

הריסת בית באום אל-חיר, ליד ההתנחלות כרמל (ויסאם השלמון / פלאש90)

עובדה מוגמרת? הריסת בית פלסטיני באום אל-חיר, ליד ההתנחלות כרמל (ויסאם השלמון / פלאש90)

הטראומה שלנו, הטראומה שלהם

יוזמת השלום החדשה מציעה "אופק חדש לפיוס בין העמים, המבוסס על קיומן של שתי מדינות ריבוניות בארץ פתוחה אחת", מבלי לציין שמדינה אחת קיימת כבר קרוב ל-70 שנה, והשנייה כלל לא קמה. אפילו על פינוי "היישוב היהודי בחברון" אין מדברים, אלא מזכירים את "הזיקה של העם היהודי אל מקומות כמו חברון ושכם", כאילו לא היו 68 שנות כיבוש, כאילו נתונים אנו כרגע בנקודת ההתחלה.

ניר ברעם, אחד היוזמים, אמר ש"שני הצדדים מוותרים על הרבה במסגרת היוזמה כדי לקבל הרבה". על מה יוותרו הישראלים? "הישראלים יצטרכו להתמודד עם זה שפלסטינים יוכלו לחיות ולהסתובב באופן חופשי בכל המרחב". כמעט כמו כלבים, או בני אדם. ועל מה יצטרכו הפלסטינים לוותר? "הפלסטינים יצטרכו להכיר בעובדה שאין פתרון שלם לבעיית הפליטים מכיוון שאי אפשר להקים את הכפרים מחדש ואי אפשר לגרש את המתנחלים". ברעם חותם את ההצעה במשפט: "זה מפגש באמצע". בין מה למה?

כותבת ברדה: "ההגדרה הזאת של ריבונות, שנקבעה בהסכמי וסטפליה במאה השבע-עשרה, פחות ופחות מתאימה לא רק לנו, אלא לעולם כולו". הריבונות הטריטוריאלית אולי לא מתאימה לעולם שיש לו ריבונות, אבל מה עם התנועה הלאומית הפלסטינית ואש"ף (שלא מוזכרים כלל במצע)?

הנהגה פלסטינית ברמאללה, פסע מירושלים, היא שיא במאבק העם הפלסטיני. במצע היוזמה לא מוזכר המאבק בין 1965 ל-1995, מאבק מזוין ומאבק להכרה בינלאומית באש"ף ובזכות להגדרה עצמית בשטחים הכבושים. אנשי "שתי מדינות, מולדת אחת" מזלזלים בהישג זה. הלאומיות הטריטוריאלית מבחינתם היא אולי פאסה, אבל לא לגבי יהודים.

ההיגיון המנחה את היוזמה הוא מניעת "פילוג בעם". זהו ההישג הגדול ביותר של המתנחלים: להפוך את פינויים העתידי לטראומה לאומית, כמו שעשו אחרי הפינוי המהיר מרצועת עזה. ושוב מתגלה חוסר הסימטריה: אנחנו נתאחד ולא ניסוג, הם ייקלעו למלחמת אזרחים. למשל בעניין ההתנחלויות.

שיבה ודמוקרטיה

כותבת ברדה: "אנו חושבים על שיבה באופן הפוך מסופרי הראשים". לעומת זאת, במצע התנועה נכתב: "פלסטין תהיה חופשית לאזרח את הפליטים הפלסטינים ומדינת ישראל תהיה חופשית לאזרח את יהודי התפוצות על פי ראות עיניהן". ובהמשך: "בשלב הראשון יסכימו שתי המדינות על מספר מוסכם של אזרחי המדינה האחרת שיגורו בשטחן ויקבלו מעמד של תושבי קבע". היוזמה אולי לא סופרת את ראשי הפליטים שתאזרח המדינה הפלסטינית, אך בהחלט סופרת את ראשי אלו שיורשו לגור בשטחי ישראל, אפילו לא כאזרחים, ומציבה אותם במשוואה מול המתנחלים, שכבר לא קרויים מתנחלים, אלא "תושבי קבע".

כל ארגון שמאל ותנועת שלום בארץ הזו צריכים לשאול מה באמת קיים "על השולחן". לא ברשת, או בפוסט בפייסבוק. ובכן, על השולחן יש הרבה מסמכים שאותם שכחו המתדיינים, כמו החלטת האו"ם 194 על שיבת הפליטים, החלטה שצריך ליישם ולהגיע להסכמה עם ההנהגה הפלסטינית ועם ועדי העקורים והפליטים לגביה. שום סימטריה בין הפליטים למתנחלים, או ליהודי התפוצות, לא יכולה לפתור את הסכסוך. בפועל, הסימטריה בין חוק השבות הגזעני לזכות השיבה לא יכולה שלא לבלוט, כמו גם הנימה האדנותית.

כל ארגון שמאל ותנועת שלום בארץ הזו צריכים להתמודד עם הסתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. "שתי מדינות, מולדת אחת" מטאטאים אותה אל מתחת לשטיח. אילון זיהה את הבעיה הנובעת מתוך חזון האזרחות המוצע. אני מבקש לחדד את הטענה: העובדה שהחזון המוצע לגבי הפליטים הפלסטינים לא עובר דרך אפשרותם לחיות במדינת ישראל כאזרחים, אלא רק כתושבי קבע, מחזקת את האתנוקרטיה הישראלית, שבה אזרחות תמשיך להיות מוענקת רק מכורח השתייכות דתית. והכל – מתוך הגנה על מדינת הלאום היהודית, שאותה מקדשים היוזמים.

> שתי מדינות, מולדת אחת, אפס באזרחות

פליטים פלסטינים בעזה (עבד רחים חטיב / פלאש 90)

"לספור ראשים". פליטים פלסטינים בעזה (עבד רחים חטיב / פלאש 90)

מה זה "ריאלי"?

פתרון לסכסוך אינו נמדד בחדשנותו, או ביכולתו להצטייר ככזה. חשיבה מחוץ לקופסה, כשלעצמה, אינה תנאי מספיק כדי להכשיר עוולות. מחברי החזון אולי מתכוונים לאוטופיה, אבל הם מתדלקים את הלגיטימציה לסטטוס קוו. לכן ראוי לדון ב"מעשיות" שלהם.

האם מישהו באמת חושב שייתכן קיום להתנחלויות בלי צבא שישמור על המתנחלים? שישראל באמת תוותר על שמירת מתנחליה במרחק קילומטרים ספורים מגבולה? ונניח שהחזון המוצע הוא רק אוטופיה. למה לייצר אוטופיה, שרוב העם הפלסטיני אינו רוצה בה כלל, במקום רעיון שרוב הפלסטינים תומכים בו, מדינה פלסטינית עצמאית? יתרה מזו, אין אף גורם בינלאומי שמכיר בחוקיות ההתנחלויות, החרם על מוצרי ההתנחלויות צובר כוח באירופה; ביוזמה הערבית וביוזמה הצרפתית, ששרי החוץ של האיחוד האירופי מאמצים, כמו בכל הסכם בינלאומי, אין שמץ לגיטימציה להתנחלויות. אז שהשמאל ימציא להם אותה?

שמאל הוא מאבק. את רעיון שתי המדינות, למשל, כל כמה שמעליבים אותו ובזים לו כאילו היה עיתון ישן, נושאות תנועות של בני-אדם, פלסטינים ויהודים: חד"ש, הארגונים החברים באש"ף, וגם מרצ, כן. חשוב מזה: ארגון הוא פעולה. מצע הוא רק חלק מהפעולה. הפעולה צריכה להציב בני-אדם יחד מול הכיבוש, ולא להפציר בפלסטינים להכיר באדוניהם מההתנחלויות.

יוסף לאור, סטודנט לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב וחבר וועד העובדים של סינמטק תל-אביב

> פרשת ילדי תימן: חוליה בכרוניקה של דיכוי, גזל ונישול

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf