שרת החינוך מציגה: בריחה מדאיגה מאחריות ממלכתית

בכנסי ההיערכות לקראת פתיחת שנת הלימודים, שנערכו השבוע, הציגה שרת החינוך יפעת שאשא ביטון את מדיניות החינוך שהיא מבקשת לקדם. נראה שהשרה מבקשת להסיר ממשרד החינוך כל אחריות, ולהפיל אותה – ללא תוספת משאבים – על מנהלי השטח. ההפרטה והפערים בוא יבואו.

המסר בכנס המנהלים במחוזות ובבתי הספר היה: "שמים לב לכל השותפים בחינוך". זה נשמע כמובן מקסים כשזה בא ממדריכה בתנועת נוער, אבל משרת החינוך מצופה ליותר. עליה להציג מדיניות, כלומר מהלכים ארגוניים שבעזרתם המשרד יסייע למנהלים בשטח לממש את חזונם (שלהם).

במשרד החינוך, כך מסתבר, חושבים הפוך: השרה הדגישה שלא תהיה תוספת שעות או תקציב, ועל המנהלים בשטח למצוא בעצמם פתרונות למימוש החזון שלה.

בכנס היערכות של מרכז השלטון המקומי הדגישה השרה את העברת הסמכויות מהמשרד לרשויות ולבתי הספר. לא נאמר באיזה סמכויות מדובר, אבל כן נאמר שמשרד החינוך יהיה רגולטור ולא גוף מבצע.

מי יבצע? ובאיזה תקציב? מחקרים שונים אכן מצאו קשר בין רגולציה להפרטה ולסגרגציה (הפרדה מעמדית). ושוב: מנהלי השטח ישברו את הראש כיצד לבצע, והמשרד יסתפק בהגברת הפיקוח על התוצאות.

חזון נעורים על עולם מושלם

בפתח נאומה של שרת החינוך בפני מנהלות ומנהלי בתי הספר, היא בחרה להקריא את הסיפור "הילד הקטן" בתרגום יהודה אטלס. אני משוכנע שזה להיט בקורסי הדרכה בתנועות הנוער.

מסופר שם על ילד שצייר "פרחים נפלאים, בצבעי ורוד, כתום וכחול", אבל המורה שלו אמרה: "אני אראה לך איך לצייר". כך דוכא הילד משיעור לשיעור, עד שהפנים את הלקח. הוא למד "להמתין, ולהסתכל, ולעשות דברים בדיוק כמו המורה. עד מהרה הוא חדל לעשות דברים משלו".

זה ממש לא המצב בגנים ובכיתות בישראל, שהרי תרבותנו אינה מתאפיינת בצייתנות ובקבלת מרות. אבל אם כן, הרי שמצופה מהשרה שתתייחס לשאלת המדיניות: איזה מהלכים ארגוניים בכוונתה להוביל על מנת לתרגם את חזון הילד החופשי הלכה למעשה? השאלות לא נשאלו, והתשובות לא ניתנו.

הנה תקציר המשך הנאום: "שמים לב בחינוך … אנחנו נלווה אותם …. אבל נאפשר להם … בית ספר צריך להיות בית חינוך …. שכל ילד וילדה ירגישו שטוב להם … בית ספר צריך להיות מרכז חברתי תרבותי … שזה בסדר גם שנכשלים … תהיו קשובים …. גם אם נלמד פרק אחד פחות … תלמיד שלא פנוי ללמידה רגשית לא ילמד … אנחנו חלק מפסיפס חברתי עשיר … ילדים שזזים … לשנות את מרחבי הלמידה … בלי תחרות ובלי להשוות … לטפח בוגרים ערכיים … שמים לב לכל השותפים בחינוך".

דברים שניתן לעשות ברמת מדיניות

השרה יכלה לומר (אפילו בלי להתחייב) שיש בכוונתה לצמצם את מספר התלמידים בכיתה כדי שנתקרב לממוצע במדינות העולם (27 תלמידים אצלנו, 21 בעולם). היא יכלה לומר שיש בכוונתה לצמצם את מספר המקצועות הנלמדים במקביל בכל סמסטר (17 מקצועות בכיתה ט'), או את מכסת פרקי הלימוד הנדרשת בכל תוכנית לימודים, היוצרת עומס בלתי אפשרי על המורים.

השרה יכלה לומר שיש בכוונתה לצמצם את ההפרדות הנהוגות במערכת החינוך בין ילדים מתרבויות ומעמדות שונים (מקום 34 מתוך 36 במדד הסגרגציה); שיש בכוונתה להגדיל את הדיפרנציאליות בתקציב, כך שנתמוך טוב יותר בתלמידים המוחלשים;

אולי להגדיל את מספר המשרות של הפסיכולוגים והיועצים החינוכיים (פסיכולוג לכל 3,000 תלמידים!); או לצמצם או להגמיש את מספר שעות ההוראה שמורי ישראל נדרשים לעבוד; או אולי להגדיל את שכרם, כך שיתקרב לשכר מורי העולם.

שום דבר מזה לא נאמר בכנס. כפי שהודגם, הכול נותר ברמת קלישאות על עולם טוב יותר שבו "שמים לב". זו אינה טעות שהחזון לא תורגם למדיניות, שכן מתוך מה שכן נאמר עולה החשש שמשרד החינוך מתכוון להפיל את האחריות ליישום על כתפי המנהלים והמורים.

השרה כן אמרה, ובמפורש, שני דברים: אחד שבשביל לעשות את כל הדברים הנפלאים שהוזכרו "לא צריך שעות"! כלומר לא תהיה תוספת תקציב שתאפשר לרווח את הכיתות או את סדר היום. המורים נדרשים ליישם "פדגוגיה אחרת" בתוך הצפיפות האנושית ועומס תוכניות הלימודים הקיימות. בעיה שלהם.

שנית, אמרה השרה, ש"מחסור במורים זה לא רק שכר". כלומר לא תהייה תוספת שכר למורות ולמורים. המורים נדרשים ליישם "פדגוגיה אחרת" בתוך המחסור במורים בבתי ספר, בתוך המחסור בשעות גמישות וחופשיות למורים (שאינן שעות הוראה פרונטליות), ולמרות השכר הנמוך.

העובדה שהשרה לא מתכוונת להילחם עבור שיפור התקציב המגיע לבתי הספר האמצעות שעות הוראה ושכר למורים, מרמזת שעל המורים לאמץ את "הפדגוגיה האחרת" על אחריותם בלבד, וללא שינוי מדיניות ותמיכה מצד משרד החינוך.

משרד החינוך יעשה פחות, הרשויות יידרשו ליותר

לא פחות מדאיג היה נאום השרה שאשא ביטון בכנס "הוועידה הלאומית לחינוך" של השלטון המקומי. מול ראשי הרשויות חזרה השרה שוב ושוב על מילת הקסם: אוטונומיה. המשרד "יעשה הכל כדי לתת לבתי הספר ולרשויות המקומיות את הכלים הדרושים".

מכיוון שראינו ש"הכלים הדרושים" אינם כוללים תוספת תקציב, מה עוד יכול להציע המשרד? מסתבר שיש לשרה תשובה: "גם במקומות שאנחנו אולי לא יכולים לעזור", הסבירה השרה, "כדאי שלפחות לא נפריע". כלומר, המשרד יעניק אוטונומיה לגורמי השטח לא ידי תוספת, אלא על ידי הימנעות! לא על ידי יותר, אלא על ידי פחות!

ומי יעזור למוחלשים ויגן עליהם? לשרה חזון אחר: "מינימום פרוצדורות, מינימום בירוקרטיה ויותר חינוך". המשרד יעשה פחות ומהשטח מצופה ליותר.

וכאן מגיע משפט המפתח בנאום: "היכולת שלנו להביא את הילדים למיצוי טמונה ביכולת שלנו כמשרד חינוך להפוך להיות רגולטור ולא גוף מבצע, ולהשאיר לשטח לעשות את מה שהוא טוב בו".

לא ברור כיצד "מינימום בירוקרטיה" מסתדר עם הגברת הרגולציה, שהרי אלה מהלכים סותרים. בכל מקרה, על פי תפיסת השרה, תפקידם של אנשי השטח לעשות את מה שהם טובים בו, ותפקיד המשרד לפקח על התוצאות. ומה יהיה גורלם של רשויות ובתי הספר שאינם מספיק "טובים"? יש באמת כמה מחקרים שמצביעים על הסכנה שבדבר.

רגולציה = סכנת הפרטה וסגרגציה

המונח "רגולציה" הוא מונח עמום, בעל משמעויות מגוונות בתחום מדיניות ציבורית. עמימות היא יתרון לשלטון וסכנה לאזרחים. ואכן, במאמר מאת שוריק דריישפיץ (המכון הישראלי לדמוקרטיה) נכתב: "גם בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, הרגולציה צועדת יד ביד עם תהליכי הפרטה, בעיקר מאז שנות ה-80, שבהן החלה בה הליברליזציה הכלכלית".

יש לכך דוגמאות רבות. הנה אחת: ב-2013 הופרטו שירותי ההוראה והחינוך לילדים חולים המרותקים לבתיהם. משרד החינוך נותר כרגולטור, והשירות ניתן על ידי חברה פרטית שזכתה במכרז, באמצעות מורי קבלן נטולי זכויות. הכישלון היה מוחלט: איכות השירות צנחה והמחיר זינק. עד כדי כך, שהמשרד נאלץ לשוב ולהלאים את השירות בשנה אחרונה.

האם בחזון סוכנות הרגולציה של השרה היא מתכוונת להפריט שירותי חינוך נוספים, בדרך אל הכישלון הידוע מראש?

דוד לוי-פאור, נעם גדרון וסמדר מושל בחנו את מהלכי הרגולציה במערכת החינוך בתחום הקמת בתי ספר ייחודיים (אני נעזר במחקרם משנת 2013 כדי להעיד על הקשיים ביישום רגולציה מצד המשרד, ולא כדי להעיד על המצב העכשווי של בתי הספר הייחודיים!). החוקרים מצאו כי רשויות מקומיות חזקות "עודדו ולעתים אף פתחו ביוזמתן בתי ספר ייחודיים מתוך ניסיון למשוך אוכלוסייה חזקה", וזאת בניגוד למדיניות האינטגרציה של משרד החינוך.

ניסיונות משרד החינוך לנהל את השטח כשלו, "בעיקר משום שהמנגנונים הרגולטוריים התמקדו בתהליכי האישור וההכרה [במציאות שנוצרה] ולא בפיקוח ואכיפה". כלומר, הרגולציה של משרד החינוך לא עמדה בפרץ, ורשויות חזקות הצליחו לממש את רצונם להתבדל מהכלל.

החוקרים אף פרטו שלוש סיבות לכישלון: "אם בשל חוסר רצון, אם בשל היעדר תקציבים ואם בשל יכול, משילות נמוכה של משרד החינוך, שלא הצליח לעמוד בעלות הפוליטית של אכיפה אפקטיבית".

ועכשיו, כאשר שרת החינוך מכריזה במפורש שהיא מעוניינת להעניק יד חופשית לרשויות המקומיות, מניין ייקח המשרד את הכוח "לעמוד בעלות הפוליטית" של התנגדות למהלכי הרשויות החזקות?

נאומי פתיחת שנת הלימודים של שרת החינוך מרוקנים את המשרד מכוחו למפרע. היא כבר הצהירה על ויתור לרשויות, למנהלים ולמורים, מהלך שינוצל טוב יותר על ידי החזקים שבהם; והיא כבר הכריזה שהמשרד לא יביא משאבים משלו על מנת לתמוך במוחלשים.

חזון שרת החינוך החדשה יפעת שאשא ביטון הוא אם כך: שהחזקים יתחזקו יותר והמוחלשים יוחלשו עוד.