newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שרן השכל היא פני הליכוד היום: סגידה לחזקים ובוז לחלשים

דבריה של הח"כית ששלחה מובטלים מהדרום לשטוף כלים בת"א מבטאים לא רק ניתוק מהעם, אלא גם מה שקרה לליכוד "העממי". מרוב הערצה לכוחנות כלפי פלסטינים, הוא מעריץ את הדורסנות גם כשהיא מופנית פנימה

מאת:

דבריה של ח"כ שרן השכל בכנס הכלכלי של פורום קהלת, בהם הציעה למי שאיבד את מקום עבודתו בדרום ללכת לשטוף כלים בתל-אביב תמורת 12 אלף שקל בחודש, עוררו הרבה ביקורת ועוד יותר מזה לעג למידת הניתוק של השכל מהמציאות.

השכל מזכירה בניתוק שלה את נתניהו ואת שר האוצר המיועד שלא יודע כמה עולה כיכר לחם. שרן השכל (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

הפכה את הבוז לציבור לסוג של אמירה ערכית. שרן השכל (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

האמירה הזו היא אמנם שיא חדש של טירלול, שמעידה על מידת התבונה הכה מועטה הנדרשת כיום מנבחרי הציבור שלנו. אבל היא גם עדות למשהו מסוכן בהרבה מניתוק נבחרי הציבור מהעם: הפיכת הניתוק הזה, על חוסר העכבות והאכזריות הנגזרים ממנו, לאידיאולוגיה. לדבר מה להתפאר בו, ולתבוע בשמו תמיכה ונאמנות.

השכל איננה היחידה. בכירי הליכוד, המפלגה שמזוהה בשיח הפוליטי הישראלי כהתגלמות "העממיות", הפכו את הניתוק מלא הבוז מהציבור לסוג של אמירה ערכית: מראש המפלגה המושחת, הנהנתן והראוותן עם הסיגרים והשמפניות ועד למיועד המפלגה לתפקיד שר האוצר, שלא יודע כמה עולה כיכר לחם או קרטון חלב.

במובן הזה, אין הבדל בין נתניהו שהטיח במצביעת ליכוד תושבת קריית שמונה, שביקרה אותו על העברת חדר המיון מהעיר, "את לא מעניינת, את משעממת אותנו", לבין ניר ברקת, הפוליטיקאי העשיר בישראל, שביקש לוותר על משכורתו החודשית כחבר כנסת ולקבל רק שקל אחד. אלה שתי פנים של מפגן כוחני ומלא שחץ, שנועד להעצים את החומה המפרידה בינם לבין בני התמותה פשוטי העם ולשוות להם איזו איכות סגולית ונשגבת שבשמה הם תובעים את תמיכת הציבור.

אפשר לתהות כיצד המפלגה, שראשיה מתגאים באורח חיים שהוא דמיוני לחלוטין עבור מרבית מצביעיה, תוך הפגנת בוז גלוי כל כך לשכבות המוחלשות, עדיין מצליחה להחזיק בדימוי העממי שלה. למרבה האסון, הסכיזופרניה הזו מתאפשרת לא מעט בזכות המזרחים הבכירים במפלגה, דוגמת מירי רגב, דוד ביטן ודודו אמסלם. לא רק שהם משרתים את אדונם האשכנזי בהתרפסות נלהבת, אלא הם גם מעמידים לרשותו את "המשאב המזרחי" שלהם, איזו אותנטיות מדומיינת המקושרת עם בורות ו-וולגריות, שהפכה לאסוננו להיות מזוהה לא פעם עם מזרחיות.

את הזיהוי הזה בין מזרחיות לוולגריות "העממית" לא הליכוד או הימין המציאו, כמובן. מספיק לקרוא פרוטוקולים של ישיבות ממשלה בתחילת שנות החמישים, לקראת הבאת יהודי המזרח, כדי להבין לאיזו תבנית תודעתית מפלצתית יצקו אותם כאן. מה שהימין עשה, בערמומיות רבה, זה לא להפריך את הזיהוי הזה, אלא לצקת לתוכו "תוכן חיובי" כחלק מחילופי האליטות. הימין לא עשה יותר מהשמאל כדי לאפשר למזרחים להתפתח השכלתית, או לפתח את התרבות שלהם כאן. אבל הוא הציע להם סוג של עסקה, שבה הם אמנם יישארו מזוהים עם הגסות, הבורות והוולגריות, אבל ככאלה הם לא יידחו, אלא יאומצו בחום. אליטות חדשות.

העסקה הנואלת הזו משתלמת היטב לשני הצדדים: האליטה האשכנזית של המפלגה מקבלת את חותמת "העממיות שלה", והמזרחים של הליכוד מקבלים כרטיס כניסה למועדון החזקים והדורסניים. והישראלים כל כך מעריצים פוליטיקה כוחנית וחסרת עכבות עד שהם ממשיכים להצביע עבורה גם כאשר היא מתהפכת עליהם עצמם ונושכת אותם באחוריהם.

אחד מקבל סיגרים ושמפניות, שני לא יודע כמה עולה כיכר לחם. ניר ברקת ובנימין נתניהו (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

אחד מקבל סיגרים ושמפניות, שני לא יודע כמה עולה כיכר לחם. ניר ברקת ובנימין נתניהו (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

אחרי שהרענו לכוחניות הברוטלית והרצחנית כלפי הפלסטינים, אחרי שהעלנו על נס את האכזריות המזוקקת כנגד הפליטים ומהגרי העבודה, הערצת הכוח הפכה לחלק כל כך אינטגרלי מהדי-אנ-איי הישראלי עד שהיא לא מתערערת גם כשהדורסנות מופנית כלפי הציבור הישראלי עצמו. בדיוק כמו אורנה פרץ, אותה אחת שצרותיה שיעממו את נתניהו וחזרה לזרועותיו בסולחה מתוקשרת.

עם ישראל מעריץ כוח, כוחנות ודורסנות חסרת עכבות. מקבץ אקראי של תשדירי הבחירות משלוש המערכות האחרונות – מבנט חוטף הגופות ועד גנץ סופר הגופות – יבהיר כמה עמוקה ההערצה החולנית הזו. התפנית המוזרה היא שאם פעם ההיגיון היה להעריץ פוליטיקאים כיוון שהם דורסים את האחר, עכשיו עם ישראל מעריץ את נבחריו על שהם דורסים אותו עצמו.

מספיק שנשאל את עצמנו את השאלה הבאה: מבחינה סטטיסטית, למי סביר יותר שאותו מפוטר היפותטי של השכל מהדרום יצביע –  לסוציאליסט שמפלגתו נושאת את דגל מעמד הפועלים מאז ומעולם, איימן עודה, או לזו ששלחה אותו לשטוף כלים במסעדה בתל-אביב?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf