newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שעת המשבר הגורלית של בל"ד

על רקע הירידה בכוחה ובמעמדה הציבורי, והקשיים בהחייאת הרשימה המשותפת, בל"ד תחליט ביום שלישי האם פניה חזרה לכנסת או לניסיון להוביל מאבק חוץ פרלמנטרי. החלטה שעלולה להותיר אותה קירחת מכאן ומכאן

מאת:

המבוי הסתום אליו נקלע המהלך להקמת "הרשימה המשותפת" משקף משבר עמוק יותר שאוחז בפוליטיקה הערבית בישראל ומלמד על הצרה אליה נקלעו שלל מפלגותיה ההולכות ונשחקות, מזדקנות ומצטמצמות. בעיקר הוא חושף את ירידת כוחה של בל"ד. אלמלא הירידה בקרנה אולי לא היינו עדים למשבר סביב הקמת המשותפת, כי אז ועדת הפיוס וההסכמה הלאומית לא היתה מעזה להציב את ח"כ טיבי לפני נציגה, ואולי היה המקום ה-12 ברשימה, סלע המחלוקת כיום, נופל בחלקה של בל"ד כמובן מאליו.

בל"ד, שרואה בעצמה את התגלמות התנועה הלאומית הפלסטינית בישראל, נמצאת בשיאו של משבר, שלא ידעה כמותו מאז נוסדה ב-1994, שטומן בחובו פוטנציאל לנפילה אנושה או להתפצלות.

מאז עזיבתו של עזמי בשארה, אחד ממיסדיה הבולטים, ב-2007, המפלגה עברה תהפוכות רבות. אבל למרות הטלטלות, בשעת מבחן אלקטורלי היא התאוששה ושרדה שתי מערכות בחירות קשות לכנסת – בשנים 2009 ו-2013. מאז עזיבתו של בשארה שהואשם בישראל בבגידה, המפלגה התמודדה עם הכפשות חוזרות ונישנות מהצד הישראלי. מעצרם של שני חברי הכנסת מטעמה, סעיד נפאע ובאסל גטאס, בזה אחר זה, פגעו בפופולאריות שלה לאחר שהצטיירה כמפלגה שמונהגת על ידי מנהיגים שחלקם פזיזים. פגיעה נוספת בתדמיתה וביוקרתה של בל"ד נגרמה לפני כשנתיים עם הפרסום על אי סדרים כספיים בספריה שלווה בשמועות מזיקות על זרימת כספים מחו"ל ובמעצרים של חלק לא קטן מפעיליה.

ח"כ לשעבר עזמי בשארה, מייסד מפלגת בל"ד (צילום: פלאש90)

הותיר אחריו מפלגה בטלטלה. ח"כ לשעבר עזמי בשארה, מייסד מפלגת בל"ד (צילום: פלאש90)

מנהיגי בל"ד בעידן פוסט-בשארה, במיוחד חנין זועבי, הוסיפו שמן למדורת ההסתה והדה-לגיטימציה נגד בל"ד שפשתה בקרב חוגים ישראלים רבים וזאת על ידי התנצחויות לאומיות רבות עם ח"כים מהימין שהפכו אותם לסדין אדום. זאת היתה התנגשות שהחברה הערבית לא חפצה בה, במיוחד מול הצטברות של בעיות ללא פתרון ומול משטר ישראלי עויין ומפלה שמסית בבוטות כנגדה.

בכלל, דומה שהחברה הערבית הפכה לערה ומודעת מאוד בשני העשורים האחרים להתגברות החשש הישראלי מההתפתחות הכמותית והאיכותית של החברה הערבית – דבר שהיווה את הרקע, בעצם, לאובססיה של "מדינה יהודית" ולהגדרתה של ישראל מחדש כמדינה יותר יהודית מאשר דמוקרטית (מבית היוצר של ציפי ליבני) בעיקר כפי שבא לידי ביטוי בחוק הלאום.

אבל בל"ד לא שמה לב מספיק ובעוד מועד לצורך באיזון בין השאיפה לזכויות לאומיות לבין אלה האזרחיות. בעיות של דיור, חינוך, רווחה ואלימות הלכו והחריפו בקרב החברה הערבית שמחפשת נואשות פתרונות לבעיות חיי היומיום הקשים מנשוא. הדבר גרם, כפי שניתן לצפות, לפערים ומתחים הולכים וגדלים בין העם לבין המפלגות הערביות בכלל, לא רק עם בל"ד. הכנסת הפכה לחזות הכל בפוליטיקה הערבית, ובאה על חשבון המאבק הציבורי בשטח, אבל הציבור הערבי מאס בתעשיית הגימיקים, במשחקים הפרלמנטריים, במלחמות הכוכבים ובמאבקי האגו בין ח"כים ערבים לבין עצמם.

אין ספק כי הצטברות בעיות הפנים של החברה הערבית והחרפתן ללא מענה, בצל לחץ שלטוני בוטה ומתגבר מחד גיסא והתפשטות מגיפת האלימות ברחוב הערבי מאידך, פגעו במעמד המפלגות הערביות, ובמיוחד באלה המדגישות את הפן הערבי והלאומי במצען ובעשייתן הפוליטית. כשלונו של האביב הערבי באזור הוסיף למשבר שפוקד הפוליטיקה הערבית גם בישראל.

לכן, יש סיכוי ריאלי מאד ששיעור ההצבעה בקרב החברה הערבית יירד בבחירות הבאות, לראשונה מאז 1949, מתחת ל-50 אחוז. האזרחים הערבים ממילא לא נוהרים לקלפיות – לא באוטובוסים ולא כשהם רכובים על גבי סוסיהם. בשני העשורים האחרונים אנו עדים לנסיגה באחוז ההשתתפות בהצבעה בקרב החברה הערבית, בשל הספק במידת התועלת שיש בהשתתפות במשחק הפרלמנטרי הישראלי, ואווירה של ייאוש מול המדיניות הישראלית שעברה מאפלייה דה פקטו לאפלייה לאומית אזרחית בוטה וגלוייה שהגיעה לשיאה עם חוק הלאום. בהקשר הזה יש גם חלק לעצלנות וחוסר אכפתיות, בנוסף על קבוצה לא גדולה של מחרימים מטעמים אידיאולוגיים, פוליטיים ודתיים. לאלו מצטרפת בשנים האחרונות האכזבה המתמשכת מהמפלגות הערביות שגורמת לירידה במוטיבציה – במיוחד אחרי שאלה הרימו רף הציפיות.

כנסת או שטח?

כיום, בעקבות כישלונה של ועדת הפיוס בהחייאת הרשימה המשותפת, גוברים הקולות בתוך בל"ד ובמעטפת שלה לוותר על הכנסת ולהתמקד במאבק ציבורי ובבנייה עצמית. הרעיון לחזור לשטח ולעבודה חוץ פרלמנטרית נראה מבטיח, לכאורה, אבל במצב הקיים הוא גם עלול להיכשל ובל"ד עלולה למצוא את עצמה קירחת מכאן ומשם, וזאת מכמה סיבות:

הראשונה קשורה בתזמון. על מנת שהחזרה לזירה הציבורית מחוץ לכנסת תהיינה פורייה ואפקטיבית היא חייבת להיות טבעית ולנבוע מתוך בחירה כנה ולא מאולצת. נטישת הכנסת כיום והעדפת המאבק מחוץ לה תראה חשודה בעיני החברה הערבית. ובאופן כללי – האסטרטגיה של מאבק לא פרלמנטרי מצליח מחייבת עבודה קשה ומתמדת בשטח וזאת בזמן שהפוליטיקה בארץ ובעולם בנסיגה. בנוסף, עלייה לדרך חדשה כזאת מחייבת הבטחת מקורות מימון חלופיים לכנסת שהיוותה עד עכשיו עורק עיקרי של כל המפלגות הערביות.

לכנסת או לשטח? חברי בל"ד בדרכם לפגוש את הנשיא לאחר המועד הראשון של בחירות 2019 (נועם רבקין פנטון / פלאש 90)

מאבק חיצוני מחייב גם שיח שונה וכלים שונים בהסתמך על בסיס האזרחות. בלי לקיחת האזרחות במידה מספקת של רצינות ובלי דבקות כנה בעיקרון היסוד של מדינת כל אזרחיה (שעליו קמה בל"ד) גם המאבק החוץ פרלמנטרי יהיה עקר ואולי יקל על אלה שנוטרים טינה לבל"ד ומתכננים להוציא אותה מחוץ לחוק בדומה לתנועת "אל-ארד" בשנות השישים של המאה הקודמת. השאלה אם בל"ד יכולה ומוכנה להיכנס לנתיב פוליטי שנשמע יותר פרגמטי, דווקא בתקופה שרוח קרב נודף ממנה והיא נמצאת בשיאה של התנצחות מול חד"ש.

סבורני שחלק ממנהיגי בל"ד מודעים היטב לכך שפעילות ציבורית מוצלחת מחוץ לכנסת צריכה לקחת בחשבון את מכלול הסיכויים והסיכונים. שהיא תהיה חייבת לעשות שימוש בשיח אזרחי ובכלים אזרחיים, ותצטרך לפתוח ערוצי הידברות ושיתוף פעולה עם חוגים ישראלים לא ציוניים וגם ציוניים כאחד סביב סוגיות קונקרטיות. אחרת הסיסמאות יישארו ריקות ולא יתורגמו למעשים במציאות או שהניסיונות לחולל מאבקים ציבוריים בשטח יסתיימו בהתנגשות אלימה, בדומה למה שקרה במאורעות אוקטובר 2000, ו/או בהכרזה על בל"ד כארגון לא חוקי בדומה למה שנעשה לתנועה האסלאמית ב-2015.

בינתיים, הפוליטיקה הערבית בישראל על שלל מפלגותיה ופעילותה, עלולה למצוא את עצמה חלשה בשתי הזירות – הן בכנסת והן בשטח – כתוצאה מהתמשכות התיישנות, ההתנוונות וההתאבנות. ביום שלישי הקרוב תחליט ועידת המפלגה של בל"ד האם בכלל לרוץ לכנסת, ואם כן, כיצד – האם ברשימה משותפת, האם בשותפות אחרת או לא להשתתף בבחירות לכנסת ה-22.

ודיע עואודה הוא עיתונאי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf