newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לשמאל בבריטניה ובשאר העולם אין פתרון ל"בעיה הלאומית"

לתמיכה בברקזיט, שהובילה להפסד הצורב של הלייבור בבחירות בבריטניה, יש ממד של מרד נגד השלטון המרוחק של האיחוד האירופי וגם ממד של שנאת זרים וגזענות. בעידן של אי שוויון גובר והולך וקטסטרופה אקלימית מתגלגלת, לשמאל אין עדיין תשובה חזקה מספיק ל"הצטופפות סביב הדגל" שמקדם הימין

מאת:

מיד עם היוודע תוצאות הבחירות בבריטניה בלילה שבין חמישי ושישי בשבוע שעבר החלו התקשורת והמדיה החברתית להתמלא בהסברים לתבוסה ההיסטורית שנחלה מפלגת הלייבור תחת הנהגתו של ג'רמי קורבין, אולי המנהיג השמאלי ביותר שידעה המפלגה מימיה.

בתקשורת הישראלית, השקועה בעצמה כתמיד, רווחה כמובן הסברה שהמצביעים דחו את קורבין בשל סלחנותו לכאורה כלפי גילויי אנטישמיות במפלגתו. את הסברה הזו אפשר להניח בזהירות הצידה, לפחות כהסבר מלא, לאור העובדה שהנושא כלל לא עלה בסקרים שביקשו מהמצביעים לזהות את הנושאים החשובים להם ביותר.

כידוע לכל מי שאינו מתבונן בעולם רק דרך משקפיים ישראליות, הנושא המרכזי שפגע בלייבור בבחירות הללו היה הברקזיט – יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי, שעליה הוחלט במשאל עם לפני שלוש שנים ושטרם יצאה לפועל.

נושא הברקזיט חצה את שתי המפלגות הגדולות, אבל תחת הנהגתו החדשה הימנית-קיצונית של בוריס ג'ונסון, מורדי הברקזיט גורשו מהמפלגה השמרנית וזו הפכה למכונת ברקזיט מאוחדת ומשומנת, עד כדי כך שמפלגת הברקזיט של נייג'ל פאראג' הכריזה כי לא תתמודד במחוזות שבהם השמרנים שולטים.

שלט שתומך בעזיבת האיחוד האירופי (צילום: Kenneth Allen – CC BY-SA 2.0)

תחת הנסיבות, רבים ציפו שהלייבור ייקח על עצמו להפוך ל"מפלגת ההישארות" (Remain), כמשקל נגד לשמרנים. עד לאחרונה, קורבין סירב לחלוטין לעשות זאת. אפשר להסביר את ההחלטה במונחים אידיאולוגיים, כתוצאה מהסתייגותו רבת-השנים מהאיחוד האירופי כמוסד לא-דמוקרטי האחוז באידיאולוגיה ניאו-ליברלית חסרת פשרות, או כפועל יוצא של מחויבותו להכרעה הדמוקרטית של המצביעים.

אך ייתכן שלאמביוולנטיות של קורבין היו גם מניעים אסטרטגיים: כשליש ממצביעי הלייבור תמכו במשאל העם ביציאה מהאיחוד, רובם במחוזות "החומה האדומה" של מרכז וצפון אנגליה – אזורים לבנים מאד הסובלים בעשורים האחרונים מאבדן מקומות עבודה ועוני מעמיק, שאחיזתו של הלייבור בהם נשחקת והולכת זה שנות דור.

שני השלישים של מצביעי הלייבור שתמכו בהישארות באיחוד, לעומת זאת, שייכים למעמד הפועלים והביניים הרב-אתני, הליברלי בעמדותיו התרבותיות, המרוכז במחוזות בחירה בערים הגדולות שבהם ללייבור היה (לכאורה) רוב איתן. בהינתן שיטת הבחירות המחוזית-רובית, שבה המועמד עם מירב הקולות מנצח גם אם אין לו רוב, היה היגיון רב בניסיון לשמור על קולות המצביעים תומכי הברקזיט.

על אף השיקולים הללו, ביולי השנה הוחלט בלייבור להתנגד להסכם הברקזיט שהציעו תרזה מיי ומחליפה בוריס ג'ונסון, בטענה שהוא פוגע בזכויות עובדים ופותח את הפתח להפרטתו של שירות הבריאות הציבורי האהוד, ה-NHS. קורבין הצהיר שאם ייבחר, יילך לבריסל להשיג הסכם אחר שאותו יעמיד למשאל עם, שבו (כך הבהיר בסתיו) יישאר נייטרלי.

מהלך זה היה חלק מהניסיון הנואש של הלייבור להעביר את מוקד הדיון בקמפיין מנושא הברקזיט לנושאים כלכליים-חברתיים, ולהפנות את הזרקור אל תוכניותיה הנועזות של המפלגה – למשל התוכנית פורצת הדרך להתמודדות עם משבר האקלים. תחת הנסיבות הללו, כמובן, האסטרטגיה האפקטיבית ביותר של השמרנים היתה ברורה: להתמקד אך ורק בברקזיט. וכך ג'ונסון עשה.

כך מצא הלייבור את עצמו קירח מכאן ומכאן. תומכי הברקזיט ראו בעמדה שלו ניסיון מפוקפק להתנער מרצון הבוחר, ותומכי ההישארות דאגו שהיא תוביל בסופו של דבר ליציאה מהאיחוד. הפרשנים עוד מתווכחים על משמעותם של המספרים, אבל ברור למדי שמבין 2.5 מיליון הקולות שהלייבור איבד מאז הבחירות הקודמות, חלקים נרחבים הלכו למפלגת הברקזיט, שיצאה למשימת קמיקאזה כדי "להרוס" ללייבור והצליחה להעביר מחוזות רבים מתוך "החומה האדומה" לידי השמרנים מבלי לזכות באף מושב בעצמה.

מצד שני, מאות אלפי קולות עברו גם למפלגה הליברל-דמוקרטית ולמפלגת הירוקים, שתי מפלגות אנטי-ברקזיט מובהקות שיצאו גם הן למשימות קמיקאזה שלא זיכו אותם במושבים נוספים אלא שיחקו, למרבה האיוולת, לידי השמרנים – שהשתלטו גם על כמה וכמה מושבים בערים הגדולות.

הפגנה נגד הברקזיט, מארס 2019 (צילום: TeaMeister)

לקרב על פירוש התוצאות שהחל מיד עם פרסומן הצטרפו כמובן גם תומכיו הנלהבים ביותר של קורבין. אלה, כך נראה, מתחילים להתחלק לשני מחנות: מי שסבורים שהמפלגה היתה צריכה לנקוט בקו "הישארות" תקיף יותר, ומי שסבורים שהיא היתה צריכה דווקא להמשיך לתמוך בברקזיט (בין אם בצורת ההסכם של מיי וג'ונסון, או בדמות הסכם אחר). מהסטטיסטיקה עולה שפנייה לכל כיוון היתה עולה ללייבור בקולות רבים. קשה לומר, גם בדיעבד, אם מסלול אחר היה מניב תוצאות טובות יותר.

אילו הדיון היה נשאר אסטרטגי נטו, דיינו; מטריד יותר למצוא שהוא תופס בפי רבים גוון של מלחמת תרבות. כמה מתומכי הקו המקרב את תומכי הברקזיט מדברים על מחירה של "בגידה במעמד הפועלים" – תוך התעלמות מהעובדה הברורה שמעמד הפועלים הבריטי הוא רב-גזעי, שהוא מתגורר גם בערים הגדולות ושחלקים נרחבים ממנו התנגדו לברקזיט. מן העבר השני, יש מי שמטילים את יהבם על הדור הצעיר – שהצביע ללייבור בפער גדול בכל חלקי הארץ – ומתנערים מהניסיון להתחנף למה שהם תופסים כגזענותם של מצביעי הברקזיט.

יש צדק בדבריהם של שני הצדדים: להצבעת הברקזיט היה ממד של מרד נגד שלטונו המרוחק והלא-דמוקרטי בעליל של האיחוד, אך היה לה בבירור גם ממד של שנאת זרים וגזענות. התמהיל משתנה ממקום למקום ואפילו מאדם לאדם, אך קשה להכחיש את מיזוגם של שני היסודות.

על כל פנים, הברקזיט של ג'ונסון יהיה בוודאות הגרוע שבכל העולמות: נטישת ההסדר הניאו-ליברלי של האיחוד לטובת ניאו-ליברליזם קיצוני יותר המגולם בהסכם סחר עם ארה"ב, יחד עם הקשחת היחס למהגרים ממזרח אירופה.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון (צילום: הבית הלבן)

דווקא תחת הנסיבות הללו, יהיה צורך וגם הזדמנות ליצור מחדש – אחרי שג'ונסון יגשים את הבטחתו "לגמור עם הברקזיט" – חזית מעמדית הכוללת פועלים בני כל הגזעים והגילים מכל האזורים. חזית שכזאת עשויה להתגשם רק אם השמאל יצליח לשמור על אחדות ועל שלטונו במפלגה. היא לא תצא אל הפועל אם המפלגה תיפול בידיו של פלג ברקזיטי-שמאלי מבודד, או לחלופין לידי הימין במפלגה, שתומך בהישארות באיחוד האירופי בכל מחיר.

אך גם בהינתן שהברקזיט יהיה בקרוב מאחורינו, הברירה המרה של השמאל הבריטי צריכה לחדד את הדילמה העומדת בפני השמאל בכל העולם, קל וחומר בישראל. אנו נמצאים בפתחו של עידן של אי-שוויון גלובלי גובר והולך ושל קטסטרופה אקלימית מתגלגלת – עידן שבו הפרולטריון הגלובלי, הנודד מארץ לארץ דרך מדבריות וימים בחיפוש אחר הישרדות, רק יגדל ויילך.

הימין הלאומני לא יהסס להפוך את פחדם של רבים מפני שקיעה אל תוך מעמד זה של חסרי כל כדי לשכנע אותם להצטופף סביב הדגל – בתמורה לרשת הגנה מידלדלת והולכת. בקרב חסרי-הכל ומי שמזדהים אתם, מסיבות של אידיאולוגיה או מוצא משותף, השמאל יכול לצפות להצלחה מרובה יותר. אך זו לא תספיק כל עוד הימין יצליח לשמור על השפעתו בקרב העובדים בעלי ה"פריווילגיות". זהו הסיפור הגדול יותר שמספרת תבוסת הלייבור – והוא סיפור שנוגע לכולנו.

מתן קמינר הוא אנתרופולוג, עמית פוסט-דוקטורט באוניברסיטת חיפה, ופעיל ב"אקדמיה לשוויון"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf