newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ניתוח קמפיין: האם הרצוג ולבני לא מעוניינים לנצח?

מה ניתן להסיק משלטי חוצות של "המחנה הציוני" שעובר על כל כלל בתורת הקמפיינים? למה הרצוג מציג את עצמו כסייעת בגן ילדים? אולי כי הקמפיין הוא לא מה שחשבנו

מאת:

photo (72)

מזה מספר ימים אני חולף על פני שלט הפרסום שתבמונה, שמתנוסס מעל רחוב יצחק שדה בתל אביב. שאלה קשה מנקרת בי בכל פעם. היא שאלת הדיוט. אני לא פרסומאי גדול ומעולם לא למדתי פרסום. אני גם לא חכם גדול, ובכל זאת יכול בעצמי להבין שלא פותחים מסר חיובי במילה ״אפס״.

מיד אחרי המילה ״אפס״ מופיעות ברצף שתי מילים שמפיקות עצב וייאוש בקורא: ״קשישים״ ו-״עניים״. העימוד גורם לעין לספוג ראשית את הצירוף המוזר "אפס קשישים", ובהמשך הבטחה לעוני רבתי תוך שנה. שרשרת של שלוש מילים עגומות לא מפיחה תקווה, גם לא במי שזה עתה יצא ממשרדי הביטוח הלאומי, שממוקמים לא הרחק. תקווה היא דבר שעובר בין השורות, ומה שבין השורות כאן הוא היפוכה. קופירייטר הגיוני אולי היה כותב ״בטחון כלכלי לכל האוכלוסיה המבוגרת״.

וזה לא רק בניסוח. קמפיינר הגיוני היה שולח אולי מסר אחר. בסופו של דבר, ההבטחה כאן ריקה בצורה שצורבת את העין. איך אפשר להבטיח ביאור מוחלט של העוני בקרב קבוצה כלשהי של האוכלוסיה, עד לרמת ה-"אפס"? הרי אפילו בנורבגיה ובשוייץ יש כנראה לפחות קשיש עני אחד, גם אם הוא גידם.

ומה, אם תסלחו לי, פשר ההבטחה "תוך שנה", ששתי מילים יקרות בכרזה מושקעות בה? האם אכפת לציבור האם הקסם הגדול יבוצע תוך שנה או קדנציה? כלל בסיסי בעסקים ובחיים הוא שלא טוב להטיל דדליינים לא סבירים על עצמך. אחרים כבר יעשו את זה בשבילך. המחנה הציוני מתעלל בעצמו. למה?

הקמפיין הגראפי של המחנה נראה עקום באופן כמעט מכוון. "קרקע חינם לדירה משלך" מבטיחים שלטי חוצות ענקיים. זה ממש מתכון בדוק להרתעת כל מי שלמד שאין ארוחות חינם (ושמסוכן לגור בדירות קרקע). בפרסום שהופץ ברשת מבטיחה המפלגה "סייעת שלישית בגני ילדים". זה נשמע קצת יותר מדי, לא? בעצם, האם אין נושאים אחרים במערכת החינוך שהם נראים יותר לעין, יסחפו יותר קולות ויאפשרו בסופו של דבר גם רפורמה בגנים? ולמה דמותו של בוז'י, בעל הדימוי הרכרוכי, מוצבת בדיוק מתחת למילים "סייעת שלישית", בעוד פניה של לבני שתולות מתחת למילים "או הוא" האמורות להיות שמורות ליריב? מה לכל הרוחות קורה פה?

> הסרטון מעולה, אבל דרעי מציע מדינת סעד במקום מדינת רווחה

הרצוג הוא סייעת גני ילדים, לבני האויב

קבוצת כדורגל במשחק מכור

התהיה מטרידה אותי במיוחד, משום שנתקלתי בשלט הקשישים לראשונה בעקבות ארוחת צהריים מעניינת במיוחד. לפני שבועיים סעדתי בכרם התימנים עם חבר ותיק, שמכהן היום כעורך של מגזין חדשות חשוב. הוא ציין בפני שבמהלך הארוחה סינן את דובר הליכוד פעמיים. הוא ציין זאת כמחמאה לליכוד, והוסיף: "המחנה הציוני לא מפעילים שום לחץ על התקשורת, וכשרוצים לראיין מישהו משם זה בלגן שלם, כי הדוברים של התנועה התערבבו באלה של העבודה, וצריך לעבור דרך איזה ארבעה אנשים".

לא יתכן. האם המפלגה היחידה שמתיימרת לחולל את השינוי ולהחליף את שלטון הליכוד בגופה, מזלזלת באחריותה כלפי העם כולו ומתנהלת בכזאת שלומיאליות? לפני כשבוע נתקלתי באישור לדברי העורך בכתבה שהתפרסמה באתר וואלה, ושתיארה כשל מערכתי עמוק במערך הקמפיין של המחנה הציוני. הכתבה מסתיימת בנימה אופטימית, לפיה הוצעו פתרונות מקוריים לקידום הקמפיין. לא חשתי מאז ביותר מדי רוח חדשה, והזמן הולך וקצר.

לא זו אף זו, זוכרים כמה התרגשות הייתה באוויר כשנבחרה רשימת המועמדים מטעם המחנה הציוני? איזה באז היה פה, איזה עלייה במספר המנדטים בסקרים? משום מה, מאז ועד היום המחנה הציוני נראה כמי שמשתדל להסתיר את הרשימה שלו ולהציג רק את שני ראשיה. רק הם, לבדם, על השלטים, בעוד הנבחרת המנצחת – נעדרת. הסרטון הויראלי של סתיו שפיר, למשל, הפך לכזה בזכות הקשר הישיר שלה עם הציבור ובזכות העיתון גלובס. בגדול, המפלגה נראית כמו קבוצת כדורגל שמשחקת במשחק מכור.

טפשות וחוסר מקצועיות ניתן למצוא בכל מקום, אבל הן צורבות במיוחד כשמדובר בחלון הזדמנויות זעיר, בתקווה לעתיד מעט פחות מטורף עבור מדינה שלמה ושטחיה הכבושים. עצוב במיוחד יהיה לגלות שהרצוג ולבני מתנהלים בעצלנות במכוון. שהם הבינו מראש שרצונם לא להחליף את השלטון אלא להגיע עם מפלגה גדולה לקואליציה בראשות נתניהו. זה נשמע כמו תיאוריית קונספירציה, אבל טרם שמענו מישהו מהם מפריך אותה ומצהיר שלא ישב עם תאוותן הפיסטוקים.

אם כך הדבר, הרי שכל הקמפיין של המחנה הציוני הוא תרמית, וזוהי תרמית גרועה בהרבה מההבטחה לאיפוס קשישים עניים על פי שעון עצר. אם לא כך הדבר, הרי שיש למפלגה זמן קצר מאוד להתאפס על עצמה. לא ככה סוחפים קהל. לא ככה מחליפים שלטון. היריב שלכם הוא בדיחה שכל העולם מתגלגל ממנה. לא אמורה להיות לכם שום בעיה להפוך אותו לקשיש עני תוך חודש וקצת. בהצלחה.

> "לו הייתי משתתף בבחירות הייתי מצביע לדרעי": ראיון עם ראובן אברג'יל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf