שלטון האדנות: נתניהו מגביר את מאמציו לכינון דמוקרטיה לא ליברלית

במסווה של מאבק במגיפת הקורונה, מגביר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את מאמציו להפיכת ישראל לדמוקרטיה לא ליברלית – כלומר, ללא דמוקרטיה – ברוח המשטרים הפופוליסטיים-אוטוריטריים במרכז ובמזרח אירופה.

נתניהו פתח במהפכת המשטר עם כינון "שלטון הנאמנות" ב-2009. הוא הקצין אותו בתשרי תשפ"א, עם הכרזת הסגר ומצב החירום והפיכתו ל"שלטון האדנות", שהנחותיו חושפות את דמות הדמוקרטיה הלא ליברלית שמקדם נתניהו בישראל.

ההיגיון המנחה את שלטון הנאמנות, כמו את שלטון האדנות, הוא צמצום המרחב הדמוקרטי, כדי לבסס את הסדר ניאו-ליברלי אך מבלי לפגוע בהצבעה למפלגות הימין של המעמדות הנמוכים והפגיעים, הניזוקים מאי-השוויון הכלכלי ומחוסר הביטחון החברתי שהוא מחולל .

שלטון הנאמנות הבטיח את המשך התמיכה בימין באמצעות הענקה ושלילה של תקציבי המדינה. שלטון האדנות מוסיף על כך גם את התניה והשעיה של זכויות האזרח.

התניה בין הצבעה לימין להעדפה תקציבית

מאז מהפך 1977 מתמודד הימין הישראלי עם סתירה בין מדיניותו הכלכלית-חברתית לבין בניין הכוח הפוליטי-אלקטורלי שלו. מדיניותו הניאו-ליברלית מפרקת את מדינת הרווחה, מקצצת את שירותיה ומפריטה אותם, וכך פוגעת בליבת תומכיו במעמדות הנמוכים, ומסכנת את המשך תמיכתם בשלטונו.

הפתרון שהתגבש בימין לסתירה זו היה כינון "מנגנוני פיצוי" מגזריים – ש"ס וההתנחלויות, למשל – שהציעו לנפגעי מדיניות ההפרטה תחליפים חלקיים לשירותי מדינת הרווחה שקוצצו ומוסחרו.

בהיעדר חלופה למדיניות ההפרטה משמאל, החתירה לשימור מנגנוני פיצוי היא ההיגיון הכלכלי-חברתי המנחה את התמדת הצבעתם של המעמדות הנמוכים לימין.

אולם, במהלך השנים הלכה יעילותם של מנגנוני הפיצוי המגזריים ונשחקה, בעיקר בשל הרחבת מעגל הנישול הניאו-ליברלי והגדלת מספר קורבנותיו עד שלא ניתן היה עוד לפצותם במסגרת הסדר המגזרי.

היסוד המנושל והבלתי מפוצה הפך בהדרגה לגורם מעמדי מובחן, "המעמד הפגיע" (the precariat), שפורר את גבולות קבוצות הזהות שהיו בסיס למגזרים, ואשר האינטרסים שלו התנגשו באלו של ממסדיהם.

כדי להתמודד עם שחיקת מנגנוני הפיצוי הוותיקים, פיתח נתניהו לצדם מנגנון פיצוי נוסף: זה של הנאמנות.

מאז חזרתו לראשות הממשלה ב-2009, הוא פגע בשוויון הזכויות של האזרחים הערבים ועמותות השמאל, ויצר התנייה מוצהרת בין ההצבעה למפלגות הימין לבין העדפה תקציבית של היישובים תומכי הימין, שמצאה ביטוי בהקמת אזורי תעסוקה, הקלות במיסוי, השקעות בתשתית, מענקי תרבות, ועוד.

כך באמצעות מכלול פרקטיקטות שכונו "חוקי נאמנות-אזרחות", שחק נתניהו את הדמוקרטיה הישראלית והפך אותה לשלטון נאמנות.

שחיקה זו מוסדה בחוק הלאום, שמכשיר השקעת יתר ביישובים יהודיים שהממשלה מגדירה כבעלי "ערך לאומי", כלומר כתומכי ימין. במובן העמוק יותר, כחוק יסוד, מעניק חוק הלאום בסיס חוקתי לשלטון-הנאמנות, ומספק לבג"ץ כלי לכירסום – ולמעשה לביטול – השוויון האזרחי.

כדי להכפיף את ה"דמוקרטית" ל"יהודית", ואת ה"אזרחות" ל"נאמנות", הוביל נתניהו להתנגשות יזומה עם הנחות השוויון האזרחי של מערכת המשפט – מהלך שקודם לחקירותיו ולתיקיו – והפך את המאבק לשינוי הרכבה וערכיה לאמצעי לביסוס שלטון הנאמנות.

צמצום עצמאותם של בג"ץ ומערכת המשפט הוא חלק מניסיונו של נתניהו להפוך את שלטון הנאמנות ל"משטר הנאמנות".

ההבדל בין "שלטון" ל"משטר" נעוץ בעיגון החוקתי: שלטון הנאמנות פועל ללא בסיס חוקתי – ולמעשה כנגדו – דבר המקשה על קידום סדר היום שלו, כמו הפיכת הנאמנות לתבחין חלוקתי. לפיכך, מפעיל נתניהו את עוצמתו הפוליטית כדי לשנות את המצב החוקתי ולכונן בישראל משטר נאמנות.

כך הגדיר המאבק להפיכת שלטון הנאמנות למשטר הנאמנות את קווי המתאר של הפוליטיקה הישראלית ואת אופי המאבקים המעצבים את דמותה בעשור האחרון.

תומכי נתניהו פוצו טוב יותר ממתנגדיו

היגיון הנאמנות הנחה את נתניהו גם בניהול המשבר הכלכלי שחוללה מגיפת הקורונה, והכשלים המובנים בו גרמו להתדרדרות מצב המשק ולהחרפת התחלואה כאחד.

בהסתמך על מילטון פרידמן, נקט נתניהו במוצהר במדיניות ניאו-ליברלית. כך, בניגוד להסכמה שהתגבשה בעולם בדבר הצורך בתוכניות סיוע רחבות כדי למנוע קריסה של עסקים, הוא דבק בצנע תקציבי ובסיוע כלכלי מזערי.

וכך הוא דחה את את "המודל הגרמני" – שאומץ על ידי האיחוד האירופי כאמצעי להגנה על הביטחון התעסוקתי כדי למנוע קריסה חברתית – והעדיף במקומו מדיניות של אבטלה המונית, שפגעה בעיקר בעשירוני ההכנסה הנמוכים, שבהם יש רוב לתומכיו.

אך, בהתאם להגיון הנאמנות, נתניהו השתמש בפגיעה הכלכלית במצביעיו כדי לשמר את תלותם בשלטונו. האופי הפרוגרסיבי של דמי האבטלה מכאן, והצמדת גובה המענקים המיוחדים שנתנו במהלך המשבר למספר הילדים מכאן, פיצו טוב יותר את בעלי ההכנסות הנמוכות, כלומר הגנו על תומכיו יותר מאשר על מתנגדיו, המהווים רוב בעשירוני ההכנסה הגבוהים.

היגיון הנאמנות הנחה גם את אופן הסיוע לבעלי עסקים ולעצמאים: הוא היה נמוך, לא בהיר, ומימושו לווה בקשיים, וכך ניתן היה להפוך את היקפו ותנאיו לנושא למיקוח בין קבוצות נפגעים שונות לממשלה, שהיתה, כצפוי, קשובה יותר למקורביה.

ואולם, עוצמת המשבר שחקה גם את יעילותו של מנגנון הפיצוי של הנאמנות, מאותה סיבה ששחקה בעבר את מנגנון הפיצוי של המגזור: חוסר יכולתו להתמודד עם הגידול המהיר של תומכי נתניהו שנפגעו ושהיה צורך לפצותם, כמו שכירים שהפכו למובטלים ללא אופק תעסוקתי ועצמאים שעסקיהם לא שרדו את הסגרים.

שחיקת מנגנון הפיצוי של הנאמנות השתקפה בצניחת התמיכה בליכוד בסקרים. בתגובה לאי האמון בהנהגתו פיתח נתניהו את מנגנון הפיצוי של האדנות, המתנה גם את זכויות האזרח בנאמנות לשלטונו – וכונן את שלטון האדנות.

הדמוקרטיה הישראלית הפכה למותנית

התניית זכויות האזרח כהיגיון של שלטון האדנות נחשף בהטלת הסגר הכללי בתקופת חגי תשרי תשפ"א, מהלך שסיפק תואנה להכרזת מצב חירום, שלווה בשחיקת פיקוח הכנסת על הממשלה ובפגיעה בזכויות האזרח.

הפגיעה בזכויות האזרח כמניע לסגר נחשפה כבר בעצם הטלתו, שנועדה למנוע את הפגנות הענק מול מעונו של נתניהו בבלפור. כך יצר השימוש במצב החירום לסיכול זכות ההפגנה תקדים – שניתן להשתמש בו למניעת שביתות, למשל – שהפך את הדמוקרטיה הישראלית למותנית.

ההיגיון הפוליטי – ולא הבריאותי – שהנחה את הכרזת מצב החירום נחשף גם בביטול תוכנית הרמזור של פרויקטור הקורונה, פרופ' רוני גמזו, ובהעדפת הסגר הכללי.

תוכנית הרמזור כללה סגרים מקומיים מבוססי נתוני תחלואה, וככזו היא היתה עתידה לפגוע בעיקר ביישובים חרדיים, תומכי נתניהו. הסגר הכללי, לעומת זאת, יצר שוויון, שהפך את השלמת הממשלה עם הפרת "ההנחיות" לזכות יתר של הציבור החרדי, מדיניות הניכרת גם ביציאה מן הסגר.

באמצעות הסגר ומצב החירום – ולמעשה, על ידי הפרתם – סייע שלטון האדנות להנהגה החרדית בשיקום "האוטונומיה", כלומר המגזור החרדי, שהיה כאמור בתהליך שקיעה מתמשך; בד בבד איפשר הסגר לנתניהו לשקם את שיטת מנגנוני הפיצוי המגזריים, כשהסחר בזכויות האזרח משלים את ההעדפות התקציבות.

הסגר שהוטל בתואנה של "דין המפגינים כדין המתפללים" הפך אפוא במהלכו לאמצעי למיסוד ההבחנה – השוחקת את הבסיס האוניברסלי של הדמוקרטיה – בין הזכויות שמוכן שלטון האדנות להעניק לתומכיו לאלו שהוא נחוש לשלול ממתנגדיו, הבחנה שהפכה את הפרת זכויות האזרח למנגנון שליטה.

יסוד בולט שאפייין את הסגר היה אי הבהירות שליוותה את "ההנחיות", שתוצאתה, אם לא מטרתה, היתה דחיקת הישראלים למצב של עבריינים בכוח. מדיניות ההנחיות המתעתעות איפשרה לממשלה להפעיל אלימות שלטונית – מעקבים, הטרדות, קנסות, מעצרים, מעצרי שוא ועוד – באופן בררני ושרירותי.

השרירותיות היא חלק ממדיניות הכאוס השלטוני המאפיינת את ממשלת הקורונה של נתניהו, שהייאוש שהיא יוצרת זורע ציניות כלפי זכויות האזרח ואדישות לביטולן, בדרך לדמוקרטיה הלא ליברלית ולשלטון האדנות.

שלטון האדנות הכשיר את רדיפת המפגינים ואת הפיכת מובילי המחאה לאויבי השלטון, שיש להפעיל נגדם אמצעים המיועדים למאבק בארגוני פשיעה. ההפללת המחאה של מתנגדי נתניהו היא צדה השני של הכלת ההפרות של נאמניו. כך מנרמל שלטוןהאדנות את התניית זכויות האזרח בנאמנות לשלטון.

נתניהו תאר את הסגר כמצב שניתן לחזור לחדשו, כלומר כדרך לכינון מצב חירום מתמשך. בינתיים, המגבלות הקואליציוניות מונעות ממנו לממש את מדיניותו. ואולם, מאבקו למיסוד חוקתי של שלטון האדנות – כלומר להפיכתו למשטר האדנות – נמשך, כחלק מניסיונו של הניאו-ליברליזם הישראלי להחלץ מסתירותיו הכלכליות והחברתית באמצעות פוליטיקה אנטי דמוקרטית.

רק חוזה חברתי חדש יביא לשינוי פוליטי

מחאת בלפור, הגשרים והצמתים, היא מחאה מעמדית ביסודה – מחאתם של המעמדות המבוססים, המתנגדים לנתניהו. לו היתה זו מחאה רק של מתנגדיו, ספק אם נתניהו היה יוצא נגדה. אלא שהמחאה מעוררת את חששו דווקא משום שבשוליה היא חוצה את הגבולות המעמדיים, ואל המפגינים מצטרפים גם תומכיו לשעבר מהמעמד הפגיע.

לאור הנזילות המעמדית של המחאה, ולאור הידרדרותו בסקרים, על ידי כינון שלטון האדנות מאותת נתניהו לתומכיו כי כדי לשמור על מעמדם היחסי במעמדות הנמוכים הוא מוכן לנקוט בצעדים מרחיקי לכת כנגד המעמדות המבוססים. יחסו המכיל כלפי החרדים היה הוכחה נוספת לנכונות זו.

המסר של נתניהו ברדיפת המפגינים ובהכלת החרדים ברור: לאחר שלוש מערכות בחירות שבהן הוא כשל בהשגת רוב שיאפשר לו להעביר בכנסת חקיקה שתהפוך את שלטון הנאמנות למשטר הנאמנות; בכוונתו לשקם את מנגנוני הפיצוי של המגזור והנאמנות גם בהעדר בסיס חוקתי על ידי שלטון האדנות, כלומר על ידי עיקור הדמוקרטיה הישראלית.

מן הבסיס החלוקתי של שלטון האדנות מתבקשת מסקנה גם באשר לדרכי המאבק של המחאה: כל עוד היא תתמקד בדמוקרטיה ובשחיתות, היא לא תוכל לחולל שינוי פוליטי, כלומר לגרום למצביעי נתניהו מן המעמדות הנמוכים והפגיעים להעביר את תמיכתם למחנה המרכז-שמאל.

שינוי פוליטי כזה יתאפשר רק אם השמאל יציע "חוזה חברתי חדש", שיפעל לשינוי רדיקלי של הסדר החלוקתי באמצעות מדינת רווחה רחבה, שתיפעל ללחלוקה שוויונית ואוניברסלית של משאבים, תשתית ושירותים על ידי מיסוי והלאמה.

פרופ' דני גוטוויין מלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. המאמר הוא הרחבה של הערך "שלטון האדנות", שיפורסם בלקסיקון סוציולוגי לעת קורונה של מרכז אדוה וכתב העת "סוציולוגיה ישראלית"