שלום לך, דוברת המנהל האזרחי. למה את מחרימה אותנו?

אחד הרכיבים הכמעט יומיים בעבודה העיתונאית הוא התנהלות מול דוברים. לא תמיד מדובר בחובה נעימה; אחרי הכל, על פי רוב תגובת הדוברים נדרשת כאשר בכתבה מופיעה ביקורת או טענה כלשהי כלפי הארגון שאותו הם מדבררים, ובכל זאת – חובה. לא רק מטעמי הוגנות מקצועית, אלא משום שלגופים הללו – ודאי כאשר מדובר בגופים ממשלתיים או ציבוריים – יש חובה לספק תשובות על הטענות המופנות כלפיהם ולתת עליהן דין וחשבון.

נכון, התגובות הללו לא פעם חלקיות מאוד ומתאפיינות בהתחמקויות, ניסיונות לייצר ספינים, ואף בסילופים של ממש. זאת האחריות שלנו, העיתונאים, לזהות את הספינים והסילופים האלה ולעמת את הדוברים איתם, ללחוץ עליהם לספק תשובות ברורות יותר, ובמקרה הצורך אף להבהיר בגוף הכתבה עצמה את הכשלים, או ההטעיות, אם ישנן כאלה, בתגובה שנמסרה.

אבל מה עושים כאשר דוברת של הגוף המרכזי שמנהל את חיי התושבים הפלסטינים בגדה, שבהם עוסק חלק ניכר מהעבודה של "שיחה מקומית", פשוט מתעלמת מהפניות בעקביות ומסרבת להגיב?

שתי כתבות שפרסמנו לאחרונה, האחת של מתן גולן והשנייה של באסל אל-עדרה, חשפו שני מקרים של התעמרות ישראלית בוטה בפלסטינים בגדה. כתבתה של מתן עסקה בהכבדת היד של המנהל האזרחי על תושבי הכפר ברוקין, סמוך להתנחלות ברוכין, והנפקת צווי הריסה מגמתיים תוך אכיפה בררנית בהשוואה להתנחלויות הרבות מסביב. כתבתו של באסל הביאה את סיפורו של הכפר כיסאן, ליד בית לחם, שאתר פסולת ישראלי חדש שהוקם בסמוך אליו מהווה מפגע סביבתי קשה שהפך את חיי תושבי הכפר לגיהינום. עוד פורסם בכתבה כי בעקבות מחאה שקיימו התושבים נגד אתר הפסולת, חיילים פלשו לכפר וגררו ילד בן שבע, מתוך זרועות אימו ממש, לצורך חקירה.

כמקובל, פנינו עם שאלות מפורטות לגבי שני הסיפורים, גם לדוברות הצבא וגם לדוברות המנהל האזרחי. דו"צ, כדרכו, ביקש עוד זמן תגובה מעבר לזמן (הסביר בהחלט) שהקצנו, ואחרי ניסיון קצר להוריד אותנו מהסיפור ("כבר כתבו על זה, את בטוחה שאת רוצה לפרסם את זה?") שלחו את תגובתם. אבל מול דוברות המנהל האזרחי נתקלנו במשהו שלא הכרנו עד כה: חומה של שתיקה והתעלמות. במשך יותר משבוע ימים חזרנו ופנינו אליה כמעט מדי יום לברר מה קורה. פעם אחת השיבה "אני תקועה בדיון", ולאחר מכן נאלמה דום והפסיקה להגיב, ממש עד לרגע זה.

בשני המקרים, זה התחיל בהתנהלות המוכרת: אנחנו שולחים רשימת שאלות ומבקשים תגובה תוך זמן סביר, שנע בדרך כלל סביב חצי יום עבודה. הדוברת, מעין שמה, שככל הנראה נכנסה לא מזמן לתפקידה, השיבה שהזמן המבוקש לא יספיק לצורך הנפקת תגובה. מכאן ואילך, כל ניסיון לברר תוך כמה זמן הם יוכלו להשיב וכל התזכורות והשאלות ששלחנו נותרו ללא מענה, וכך גם הניסיונות ליצור איתה קשר טלפוני. ניתוק, או אי מענה.

התגובה היא חובה, לא זכות לפנים משורת הדין

המנהל האזרחי הוא הגוף האחראי על ניהול החיים האזרחיים בשטחי הכיבוש ("לרווחתה ולטובתה של האוכלוסייה", השתדלו לא לצחוק), כלומר הנוכחות בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על חיי הפלסטינים בגדה, לצד החיילים. הוא הגוף שמעצב יותר מכל גורם אחר את מרקם החיים, בין היתר באמצעות היתרי בנייה (שהוא כמעט לא נותן לפלסטינים) מחד, וצווי הריסה (אותם הוא מנפיק בסיטונאות) מאידך; הנגשה או אי הנגשה של תשתיות, רישיונות שונים, תכנון, רישום מקרקעין, ועוד. החלק שלו, לצד הצבא, בהפרות המתמשכות והקשות של זכויות התושבים הפלסטינים, הנתונים באופן מלא לחסדיו, הוא עצום.

במציאות שבה לפלסטינים, הנרמסים מדי יום ביומו תחת מכבש האפרטהייד בשטחים, אין כמעט פתחון פה מול הרשויות הישראליות (ודי לראות את אחוז התלונות הפלסטיניות האפסי כמעט על מקרי אלימות נגדם שטופלו), ומול ניסיונות ההשתקה והאדישות הציבורית הכללית, תפקיד התקשורת בחשיפת המציאות הזו מקבל משנה חשיבות. זאת היא החובה שלנו לדווח על מה שקורה שם, וזאת היא החובה של הרשויות הרלוונטיות להשיב על השאלות שלנו. חובה, ולא זכות לפנים משורת הדין.

המנהל האזרחי חייב תשובה לא רק לתושבים הפלסטינים של כיסאן, אלא גם לציבור הישראלי: כיצד מתאפשרת פעולה של אתר פסולת מזהם בסמוך לבתי תושבי הכפר? האם המנהל עצמו אישר את הפעלתו במקום? אם כן, מדוע? אם לא, מדוע הוא לא פועל להפסקתו? ואם הוא מזדרז להוציא צווי הריסה על בניות שחרגו במעט מהמתחם המאושר בכפר ברוקין, מדוע איזו פועל להרוס את הבנייה הבלתי חוקית בהתנחלויות כגון מעלה חגי, גבעת מכמש, גבע בנימין, בת עין, כוכב השחר, שילה, עדי עד, אש קודש, אחיה, גבעת רונן, אלוני שילה ועוד ועוד?

לציבור הישראלי, שבשמו ובשליחותו פועל המנהל האזרחי בגדה, ישנה לא רק הזכות אלא החובה לדעת את התשובות לשאלות האלה. לנו יש חובה לשאול אותן, ולמנהל האזרחי יש חובה להשיב עליהן. ההתעלמות התמוהה והשערורייתית של דוברת המנהל מהפניות שלנו (האם השאלות לא מצאו חן בעיניה? האתר שלנו לא לרוחה?) איננה רק הפרה בוטה של הנורמות הציבוריות הבסיסיות ביותר, אלא גם יריקה בפני העבודה העיתונאית וחשיבותה הציבורית. וזה אמור להטריד מאוד כל אזרח במדינה הזו, גם אם אין לו מושג איפה זה כפר כיסאן או מה קורה בברוקין.