newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"השיעור שהעברתי על פרשת המרצה והמדים היה מהחשובים בחיי"

המארב של אם תרצו נגד ד"ר הילפריך סיפק לנו אפשרות לדבר עם הסטודנטים על עובדות, על הפער בין מציאות לפרסומים בתקשורת, ועל נקודות העיוורון של כולנו. בסוף השיעור סיכמנו שאם הוקלטתי, החומר יפורסם ללא עריכה מגמתית

מאת:

אני עמית הוראה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית משנת 2011. אחד הקורסים, שאותו אני מלמד בשנים האחרונות, עוסק בסוגיות של דת, כלכלה, תרבות, חברה, צבא ופוליטיקה במדינות המזרח התיכון, לרבות ישראל. מטרתו המרכזית של הקורס היא להרגיל את התלמידים לחשיבה השוואתית בכלל, ובקשר לישראל במזרח התיכון בפרט.

הקדשתי חלק ניכר מהשיעור היום (שלישי) לסערה הציבורית סביב ד"ר קרולה הילפריך ושאלת המדים בכיתה. הסברתי שבעיניי לא מדובר ב"בזבוז זמן" אלא בדיון חשוב ללמידה אקדמית ולשיח פתוח ומכיל. אני מביא את עיקרי הדברים כאן, בהסכמת הסטודנטיות והסטודנטים שנכחו בכיתה.

ראשית פתחתי בעובדות. שאלתי אם מישהי מהסטודנטיות נכחה באופן אישי בשיעור המדובר או שמעה עליו ממקור ראשון. משהתברר שלא, פתחתי בעובדות כפי שנבדקו ופורסמו על ידי פרופ' חיים וייס, על ידי "מדינת ירושלים" וכן בכתבה באתר "שיחה מקומית", על בסיס בירור עובדות פנימי שערכו חברות וחברי סגל התכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית.

חשוב לציין שכבר בשלב הזה הופתעו רוב הסטודנטים. הסתבר להם שהסערה הציבורית נסובה על משהו שכלל לא אירע, ושהמסגור של הסרטון המצולם שונה משחשבו. לפחות עבור חלקם זו הייתה סיבה טובה להרהר בפער בין מציאות לבין הניפוח שלה, פרי עבודה עיתונאית כושלת, לצרכים תקשורתיים זולים – וכפי שטענתי בהמשך, גם מסוכנים.

לאחר מכן הרחבתי בשתי נקודות. האחת, היותו של כל קמפוס אוניברסיטאי מרחב שבו לא רק מותרת אלא גם נדרשת בחינה ביקורתית של כל תופעה שהיא, באופן השוואתי, לעתים תוך ניסיון להיכנס לנעליו של הזולת (היחיד או הקבוצה) ולראות את העולם דרך עיניו. והשניה, הקשורה לראשונה, היא היותו של קמפוס הר הצופים מרחב שבשעריו באים יותר ויותר סטודנטיות וסטודנטים ממזרח ירושלים, פלסטינים שהם תושבי ישראל אך לא אזרחיה, בעידוד נמרץ של האוניברסיטה עצמה.

קמפוס לכולנו. הפגנת הזדהות עם ד"ר קרולה הילפריך באוניברסיטה העברית (אורן זיו)

קמפוס לכולנו. הפגנת הזדהות עם ד"ר קרולה הילפריך באוניברסיטה העברית (אורן זיו)

הסברתי שבישראל ובקרב הפלסטינים במזרח ירושלים ומחוצה לה קיים מגוון דעות בשאלה האם כניסתם של המזרח-ירושלמים לאוניברסיטה העברית – חלק מתהליך ה"ישראליזציה" של אוכלוסיה זו – מבורכת או בעייתית. אמרתי שלדעתי האישית טוב מאוד שקמפוס הר הצופים הופך להיות מקום שיש בו מגוון אנושי הולך וגדל, והזכרתי שעד לפני עשורים לא רבים מי שפקד את האוניברסיטאות בישראל היו בעיקר גברים, יהודים, אשכנזים, חילונים. מזרחים, כמוני, בקושי היו, בוודאי לא בין המרצים. טוב מאוד שכיום יש יותר נשים, יותר דתיים, יותר מזרחים ויותר פלסטינים בקרב אוכלוסיית הסטודנטים.

עם המגוון בא, באופן בלתי נמנע, החיכוך. כל עוד האוכלוסייה בקמפוס, בקורסים, היא יהודית לחלוטין או ברובה המוחלט, אנחנו עיוורים להרבה דברים. למשל, כמעט כולנו – יהודים לא חרדים – משרתים בצבא, בסדיר או במילואים. כך גם בנות ובני משפחתנו, חברותינו וחברינו. הנוכחות של המדים טבעית עבורנו. אנחנו עיוורים להם. אם בכלל נשים לב אליהם, הגישה הבסיסית שלנו תהיה שהם מסמנים חובה לאומית, ויש שיטענו זכות לאומית – הגנה על המדינה, על המולדת ועל האזרחים.

לעומת זאת, פלסטיני ממזרח ירושלים נתקל במדי צבא בהקשר אחד בלבד: כיבוש. עבורו המדים הם סמל שלילי מובהק לשליטה, נישול והעדר חופש. האם זה עד כדי כך מופרך שסטודנטית פלסטינית לא תרצה להתעכב בסוף השיעור כדי לדון בכיבוש עם קצינה במדים?

החיכוך של ציונים עם פלסטינים ושל פלסטינים עם ציונים הוא טוב וחשוב בעיניי, כל עוד מנהלים אותו באופן מכבד וכמובן לא אלים. אי אפשר ואסור להתעלם מהחיכוך הזה, אחרת הוא יתפרץ באלימות. טוב לדבר עליו ולאוורר אותו, כדי להרגיל את שני הצדדים למציאות החדשה: מרחב נוסף הופך להיות משותף, לא סתם ליהודים ולערבים אלא לציונים ולפלסטינים, וכולנו צריכים ללמוד איך לחיות בתוכו מבלי לשבור את הכלים.

וכדי לאוורר, ביקשתי, אני מעודד אתכם עכשיו לומר את אשר על לבכם, ללא צנזורה.

מידע יש גם בגוגל

הרבה מאוד דברים מעניינים ומעוררי מחשבה נאמרו. אביא כאן כמה מהמרכזיים שבהם. האחד, הערבים שנכנסים לאוניברסיטה אינם מעוניינים בהשתלבות. הסיפור של "ישראליזציה", כביכול, שגוי, ומה שאנחנו המרצים רואים מלמעלה, ממגדל השן, לא תקף במציאות. עובדה שפלסטינים מארגנים הפגנות בשטח הקמפוס שבהן הם תובעים את כל פלסטין. בהפגנה אחת גם קראו קריאות בשבח שהידים. השני, ישראל היא מדינה ציונית והאוניברסיטה היא חלק ממנה. האם באוניברסיטת ביר זית למשל שורר כזה פלורליזם ביחס ליהודים?

השלישי, הובעו תחושות אמתיות של קושי ושל חוסר נוחות של סטודנטים שמגיעים לקמפוס במדים. הם מרגישים שמסתכלים עליהם, שמבקרים אותם, לא רק או לא בהכרח מהצד הערבי. סטודנט אחד, למשל, סיפר על שיעור שנכח בו ובו הביע המרצה (היהודי) את תקוותו שאף אחד מבין הסטודנטים לא משרת בכוחות הביטחון. הצבא הוא כבר לא לגיטימי, לא קונצנזואלי, אמר הסטודנט בכאב.

האחרונה שדיברה היא סטודנטית פלסטינית, שביקשתי ממנה להאיר את עינינו בהיותה היחידה שיכולה להציג זוויות שאנחנו לא מודעים להן. לשמחתי היא דיברה, ועשתה זאת בגילוי לב: כולנו, הסטודנטים הפלסטינים, יודעים בדיוק לאן הגענו, אמרה. אנחנו באוניברסיטה ציונית ששמה הוא "העברית" ודגל ישראל מתנוסס בה בכל מקום. בחרנו להגיע לכאן. מבחינתי, לראות סטודנט במדים לא מעלה ולא מוריד. לא מפריע לי באופן מיוחד. הוא חלק מהמרחב הציוני שאני נמצאת בו. אבל יהודים צריכים לקבל את העובדה שעבורי המדים האלה באמת לא יכולים לסמל את אותו דבר שהם מסמלים עבורם. הופתעתי כאשר הוסיפה שהיא מכירה מקרים שבהם סטודנטים יהודים סרבו לחלוק סיכומי שיעור עם סטודנטים ערבים בשל היותם ערבים. מסתבר שגם זה חלק מהחוויה שלה באוניברסיטה העברית.

הצבא כבר לא בקונצנזוס כמו פעם, וסטודנטים במדים מרגישים שיש עליהם ביקורת, מימין ומשמאל. (צילום אילוסטרציה: משה שי / פלאש 90)

הגבתי ראשון ראשון. ה"ישראליזציה" של פלסטינים במזרח-ירושלים, אמרתי, תהליך שהאוניברסיטה העברית הצטרפה אליו במידה מסוימת, היא עובדה בלתי מוכחשת. גם חוקרים שמרנים וימנים מכירים בה ואף מנפנפים בה. היא מתקיימת במקביל לתהליכים אחרים, של התחזקות הזהות הירושלמית הפלסטינית והמאבק בכיבוש. אבל היא קיימת. הצגה שלה כתיאוריה אקדמית שמנותקת מהשטח היא בדיוק חלק מסכנותיו של העידן הנוכחי: לא להכיר את העובדות, להגדירן כ"אקדמיה מנותקת", ואז להצביע על תופעה אחת – כביכול סותרת, לבטח מאתגרת, לפעמים קשה – ולבלבל בינה לבין ניתוח של תהליכים, נתונים מתועדים ורצף של תופעות.

שנית, אוניברסיטת ביר זית. הדבר היחיד שיכולתי לומר בעניין זה מבלי לפתוח דיון צדדי ארוך מאוד, שהיה מכלה את מעט הזמן שעוד נותר לדיון בנושא המקורי של השיעור, הוא שמכיוון שאנחנו סבורים שאנחנו מדינה "מערבית" (מה שזה לא אומר) והדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אולי מוטב שלא נשתבח בהשוואה למתרחש באוניברסיטת ביר זית אלא נשווה למתרחש בקיימברידג', למשל. ואולי גם נזכור שאם אין ברצוננו לרוקן מתוכן את חופש הביטוי, שבהשוואה למדינות ערביות ולחברה הפלסטינית הוא אכן גדול יותר, ניאלץ להכיל גם עמדות פלסטיניות ולא ציוניות בקמפוס.

שלישית, המדים בקמפוס. באופן בסיסי אני מזדהה עמוקות עם סטודנטים שחשים קושי להביע עמדות יוצאות דופן או מקבלים מהסביבה שדרים שליליים על לבושם או המראה שלהם. סתימת פיות במישרין או בעקיפין, או שידור תחושה של "הקמפוס הוא שלי", הם חמורים בעיניי. גם כאשר התנהל דיון בין הסטודנטים לבין עצמם בשאלה האם הצבא בישראל אינו קונצנזואלי, התערבתי ואמרתי שאם זו תחושתם של סטודנטים מסוימים, בוודאי בעת שהם שוהים בקמפוס, אי אפשר לבטל אותה.

הפעילות הזו של אם תרצו, אמרתי, היא מסוכנת, היא משתיקה, ופוגעת קשות בכל תהליך הלמידה, העיון המעמיק והבירור, שהוא הדבר היחיד שבעצם חשוב לעשות באוניברסיטה. כי אם אתם מבקשים סתם "מידע" על דבר מה אתם יכולים לחפש אותו בגוגל.

אבל הוספתי שני דברים: האחד, במציאות שבה רוב משימותיו של הצבא הן שיטור, ותחזוקה של כיבוש שמפלג באופן עמוק את הציבור הישראלי-יהודי, אין להתפלא אם הצבא והבטחון אכן הופך פחות קונצנזואלי (גם מימין). זו המציאות שבה אנו חיים וזה, בין היתר, המחיר שאנחנו משלמים על הכיבוש. השני, אם זו תחושתו של יהודי, ציוני, המשתייך לצד החזק ומשרת את צבאו, מה יחוש ערבי, פלסטיני, המשתייך לצד החלש ומכיר את הצבא רק מצד הקנה? האם אי אפשר להבין את הרתיעה שלו ממפגש עם מדים ישראליים ולנסות לחוש, בעורו שלו, את תחושת ההדרה וחוסר הלגיטימציה? אם אנחנו מקבלים ללא עוררין את הטענה שהמיעוט היהודי באוניברסיטה כלשהי בבריטניה חש דחוק ומותקף, מדוע כל כך קשה לנו להבין שכך חשים פלסטינים באוניברסיטה ישראלית?

סטודנטיות בקמפוס הר צופים של האוניברסיטה העברית בירושלים (צילום אילוסטרציה: נתי שוחט, פלאש90)

מרחב שבו ציונים ופלסטינים צריכים להסתדר יחד. סטודנטיות בקמפוס הר צופים של האוניברסיטה העברית בירושלים (צילום אילוסטרציה: נתי שוחט, פלאש90)

את דברי סיימתי בהתייחסות אישית. אם סטודנטים, לא בהכרח ימנים, חשים צינה מכיוונם של מרצים שמאלנים, אני מבקש לספר להם כיצד חש מרצה כאשר הוא יודע שדבריו יכולים להיות מוקלטים, במהלך השיעור ממש, ואז לעבור עריכה וסילוף, ובעיקר ניתוק מהקשר, ולדלוף החוצה. אין לנו כמרצים שום אפשרות להתגונן מפני מחול השדים, ונוסף עליו נספוג איומים קשים. הפעילות הזו של אם תרצו, אמרתי, היא מסוכנת, היא משתיקה, ופוגעת קשות בכל תהליך הלמידה, העיון המעמיק והבירור, שהוא הדבר היחיד שבעצם חשוב לעשות באוניברסיטה. כי אם אתם מבקשים סתם "מידע" על דבר מה אתם יכולים לחפש אותו בגוגל.

סיכמנו שאם הם הקליטו אותי, שלפחות ישחררו לפרסום את הכל, בלי עריכות מגמתיות. וברצינות: זה היה אחד השיעורים הכי טובים, הכי חשובים והכי מלמדים שהעברתי אי פעם, ואני מקווה שגם הם חשו כך. אני מקווה עוד שתיארתי את הדיון בכיתה ברוח נאמנה למקור.

הסטודנטים והסטודנטיות שלנו חכמות, מעורבות, מתעניינות, צמאות לידע ולדיון ביקורתי אמיתי. אם לא נפקיר אותם לפגעיה של תקשורת כושלת, חסרת אחריות ומטמטמת, ושל ארגונים שכל עניינם הוא התססה והלהטה של הרוחות במציאות נפיצה ממילא, אזי נשמע מתלמידינו, ואם נזכה אולי גם נשמיע להם, דברים של טעם.

אני מחזק את ידיה של עמיתתי לאוניברסיטה העברית, ד"ר קרולה הילפריך, ומקווה שתצלח בשלום ובמהרה את המארב המביש שנקלעה אליו בחסות "אם תרצו" וגורמים מסוימים בתקשורת, מארב שלצערי גם רשויות האוניברסיטה שיחקו לידיו.

ד"ר אסף דוד הוא עמית הוראה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, המנהל האקדמי של הפורום לחשיבה אזורית וראש מרכז מנאראת במכון ון ליר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf