newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למרות עברו, יום אחד נצטרך לשחרר את ברגותי

הוא אמנם מצהיר על תמיכה במאבק לא אלים, אבל מרואן ברגותי הורשע במעורבות ברצח אזרחים. ועדיין, כמנהיג שביתת האסירים וסמל לאומי שיכול לאחד את הפלסטינים סביב פתרון שתי המדינות, לא יהיה מנוס מלשחרר אותו

מאת:

כותבת אורחת: דליה שיינדלין

מרואן ברגותי הצליח ביומיים האחרונים להעלות מחדש על סדר היום העולמי את מצבם של האסירים הפלסטינים הכלואים בישראל. הוא מנהיג למעלה מ-1,100 אסירים בשביתת רעב למען שיפור תנאי הכליאה והתנגדות למעצרים מנהליים ולבידוד, ופרסם טור דעה בניו יורק טיימס שמסביר את המהלך. בתגובה משרד החוץ פרסם הודעות זועמות על כך שהאסירים הם "רוצחים ומחבלים מורשעים" ולא "אסירים פוליטיים", ושירות בתי הסוהר השליך את ברגותי לבידוד.

ברגותי הוא מנהיג פלסטיני כריזמטי ומרכזי מזה עשרות שנים. הוא תומך נלהב בפתרון שתי המדינות עוד מלפני האינתיפאדה השנייה, ונשאר כזה גם היום. הוא היה יריב פוליטי של יאסר ערפאת ויכול להוות איום ישיר על שלטונו של מחמוד עבאס. לפי סקרים שונים הוא יכול היה לזכות בבחירות לנשיאות הרשות הפלסטינית. אותם סקרים גם מצביעים על כך שכמעט שני שליש מהפלסטינים מעוניינים בהתפטרותו של עבאס. ברגותי בעבר אף לקח על עצמו את העמדה המסוכנת של להעביר ביקורת על הפרות זכויות אדם מצד הרשות הפלסטינית עצמה – סימן לכך שהוא עשוי להיות מנהיג מחויב יותר לעקרונות דמוקרטיים אם יזכה בשלטון.

בנוסף, כאסיר מזה 13 שנים וכמי שמנהיג מאבקי אסירים מהכלא, הפופולריות שלו בציבור הפלסטיני רק צומחת עם הזמן.

> לימודים, טלפונים ומשפט הוגן: דרישות האסירים שובתי הרעב

גרפיטי של מרואן ברגותי על חומת ההפרדה, 2009 (קובי גדעון / פלאש90)

גרפיטי של מרואן ברגותי על חומת ההפרדה, 2009 (קובי גדעון / פלאש90)

כולנו מכירים גם מההיסטוריה שלנו את האופן שבו מנהיגים צומחים מתוך מאבק מזוין נגד דיכוי והופכים להיות מדינאים. זו הדרך שעברו מנחם בגין ויצחק שמיר. בעולם יש גם מי שמשווים את ברגותי לג'רי אדמס, מנהיג השין פיין בצפון אירלנד, או לנלסון מנדלה – שניהם הורשעו וישבו בכלא בגין עבירות שקשורות לאלימות.

מכל הסיבות האלה, לדעתי יום אחד יהיה צורך לשחרר את מרואן ברגותי על מנת שיוכל להתמודד בבחירות ברשות הפלסטינית, אם כאלה בכלל יתקיימו (תרחיש לא סביר כרגע, למרבה הצער). ברגותי אולי יוכל לתקן מערכת פלסטינית רקובה ולהחליף אותה בממשל שמחויב לכלל הפלסטינים. כאחד מהמתווכים המרכזיים בין פתח לחמאס, בכלא ומחוצה לו, יש לו סיכוי גדול מאשר לעבאס להוביל לאיחוד הפלגים הפלסטינים – לרבות חמאס והג'יהאד – במסגרת של מאבק לא-אלים למען מדינה עצמאית בגבולות 67'. למעשה, מאבק לא אלים נמצא במרכז המצע שלו כיום. במצב שבו התמיכה בפתרון שתי המדינות מתערערת, המנהיג שקורא לישראל "שכנתנו העתידית" יכול לתת לאג'נדה הזאת חיים חדשים.

מעבר לעקרון הכללי בדבר מנהיגותו של ברגותי, אני חושבת שיש לתמוך גם בזכויות האסירים הפלסטינים, בהתאם לאמנות ולסטנדרטים בינלאומיים. בהקשר זה יש להזכיר שבידוד מוכר בעולם כצורה של עינויים, והשימוש בכלי הזה נגד ברגותי הוא פסול וראוי לכל גינוי.

מה גם שחלק (או רבים) מהפלסטינים המוגדרים אסירים "ביטחוניים" למעשה מהווים איום פוליטי ולא ביטחוני על ישראל או על הרשות הפלסטינית. אלה כוללים, כפי שציינה יעל מרום, "עיתונאים, מדענים, פעילי זכויות אדם ואפילו ליצן", שמתמודדים עם האשמות מופרכות. אני לא יכולה לקבוע בדיוק כמה מתוך כ-6,500 אסירים פלסטינים נכללים בקטגוריה הזאת, אבל בהקשר זה שווה להזכיר גם שכ-500 מהם הם עצירים מנהליים, הכלואים ללא משפט.

היסטוריה מדממת

כמובן שאי אפשר לדון בסיפור של מרואן ברגותי מבלי להזכיר גם את הרקע לכליאתו. ברגותי נעצר, נשפט והורשע במעורבות בהתקפות קטלניות נגד אזרחים ישראלים בתוך הקו הירוק. הוא היה בין מנהיגי גדודי חללי אל-אקצא, שהיו אחראים לכמה מהתקיפות האכזריות והקשות ביותר בשנות האינתיפאדה השנייה. עם זאת, ברגותי הוא לא המנהיג היחיד שאחראי להרג אזרחים. גם פוליטיקאים ישראלים אחראים למותם של מאות פלסטינים שלא היו מעורבים בלחימה כלל.

ברגותי בזמנו כינה את המשפט שלו "משפט ראווה", אבל באותה תקופה יוסי ביילין ציין בראיון לניו יורק טיימס שברגותי "ממש לא תמים". בראיון הוא סיפר על פגישה שקיים עם ברגותי במאי 2000, שבה "ברגותי אמר לי שהוא רצה להמשיך להשתמש באלימות, ושאם לא יהיה הסכם עד ספטמבר הוא ישתמש באלימות… ושכדי להלחם בחמאס על הקרקע אנחנו [אנשי פתח, ד.ש.] צריכים להשתמש באלימות נגד ישראל". גם רון פונדק ז"ל, ממובילי תהליך אוסלו, אמר שברגותי "נסחף" על ידי האלימות שהוא עצמו יצר.

> מרואן ברגותי קורא תיגר על עבאס: מאבק על המנהיגות ועל הדרך

הפגנה ברמאללה בתמיכה בשביתת הרעב של האסירים (פלאש90)

הפגנה ברמאללה בתמיכה בשביתת הרעב של האסירים. אתמול (פלאש90)

בטור דעה שפרסם ברגותי עצמו ב-2002 הוא כתב את השורות הבאות: "בעוד שני, ותנועת הפתח שאליה אני משתייך, מתנגדים נחרצות לפגיעה באזרחים בתוך ישראל, שכנתנו העתידית, אני שומר לעצמי את הזכות להגן על עצמי, להתנגד לכיבוש הישראלי בתוך ארצי ולהלחם על חירותי". אמירה זו עלולה לסמן תמיכה בהתקפות נגד מתנחלים מעבר לקו הירוק, וזאת על אף שהחוק הבינלאומי והמוסר האנושי הבסיסי אוסרים על התקפות נגד אזרחים לא חמושים. מה גם שברגותי עצמו, כאמור, הורשע במעורבות בהתקפות בתוך הקו הירוק, כפי שהזכיר כאן גם פרופ' מנחם קליין.

אני לא כותבת את הדברים האלה כדי להצטרף למתקפה של משרד החוץ ופוליטיקאים ימנים על הניו יורק טיימס, אלא כדי לתת הקשר מלא לסיפור של מרואן ברגותי. והסיפור הזה הוא קודם כל המאבק הלגיטימי למען זכויות האסירים הפלסטינים, ובהרחבה – סיפורו של מנהיג פלסטיני. וכל אדם, מימין או משמאל, צריך לשפוט את המנהיג הזה על סמך כלל דעותיו ומעשיו.

 ד"ר דליה שיינדלין היא סוקרת דעת קהל ויועצת פוליטית. היא כותבת קבועה במגזין 972+

> התרבות הפלסטינית העצמאית עולה כיתה: כך בונים סצינה אלטרנטיבית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf