שחיקת הכבשים: כך הופכים רועי הצאן הפלסטינים לפליטים בארצם

בשטחי הגדה המערבית וברצועת עזה רועי צאן פלסטינים רועים כמיליון בעלי חיים שמספקים את צורכי האוכלוסייה הפלסטינית למוצרי חלב ולבשר – כך על פי מחקר שפירסם ב-2017 ארגון אוקספם (קונפדרציה בינלאומית של 15 ארגונים בעולם, שמטרתה למצוא פתרון בר קיימא לעוני ולבעיות חוסר צדק נלוות).

כ-30 אלף מרועי הצאן הפלסטינים האלה חיים ב-183 יישובים בדואיים בשטחי C, והם ניצבים בפני בעיה שמחריפה והולכת. המדיניות של ישראל בשטחים האלה, שמהווים כ-60% משטחי הגדה המערבית, מובילה להצטמצמות הדרגתית של שטחי המרעה שלהם, מה שמקשה עלהם לרעות את הצאן. הם נאלצים למצוא לעדרים מקורות מזון חלופיים, וזה מייקר משמעותית את עלות החזקתם.

העיתונאית הפלסטינית ג'ומאנה גאנם פירסמה לאחרונה כתבה על נושא זה במגזין הדיגיטלי הפלסטיני מתראס, שבה היא מתארת את קשיי המציאות כפי שחווים אותה רועי הצאן הפלסטינים.

הרועים משתייכים גם כך לשכבת האוכלוסייה הענייה ביותר בחברה הפלסטינית, שחיה בתנאים לא תנאים ביישובים שברובם המוחלט נעדרים שירותים בסיסיים ביותר, מתברואה ותשתיות דרך בריאות וחינוך. רעיית הצאן היא מקור פרנסתם העיקרי והמסורתי. לטענת גאנם, הכרסום המתמשך בשטחי המרעה שלהם מאיים לא רק על מקור פרנסתם, אלא על עצם קיומו של אורח החיים שהם מורגלים לו כבר דורות, ושאינם מכירים שני לו.

רועי הצאן הפלסטינים נוהגים לשחרר את עדריהם לרעות בשטחי מרעה פתוחים. עשבי הבר שצומחים בהם פרא מספקים את כל צורכי התזונה הנחוצים לעדריהם. כששטחים אלה נחסמים בפניהם – לרוב בשל החלטות וצעדים בשטח של מדינת ישראל – הם נדרשים לרכוש מספוא עבור המקנים שלהם בעלויות לא מבוטלות, מסבירה גאנם, ולא תמיד ידם משגת לכך.

יש מי שמצליחים לשרוד כך במשך תקופה, אולם מי שאינם מסוגלים לעמוד בעלויות נאלצים לא אחת למכור חלק מצאנם, ואף לזנוח לחלוטין את העיסוק הזה ולעבור לעבוד בהתנחלויות.

בשטח הגדה המערבית, יש יותר מ-2 מיליון דונם של אדמות ראויות לרעיית צאן, מציינת גאנם, כך שעל פניו אין מחסור בשטחי מרעה. אלא שישראל מאפשרת לרועי הצאן הפלסטינים לרעות רק בכשליש מהן, שכן מרבית האדמות הפוריות הטובות ביותר לרעיית צאן שוכנות בבקעות ובעמקים ומצפון לים המלח, כלומר בשטחי C.

ישראל שולטת בכ-85% מהאדמות בשטחי C, ומגדירה אותן כשטחי אש, שמורות טבע, אדמות של התנחלויות וחוות ושטחים חקלאיים של מתנחלים. כל אלה, כמובן, חסומים בפני רועי הצאן הפלסטינים.

מי שבוחר בכל זאת, או נאלץ בלית ברירה, לרעות בשטחים האלה, עלול להיקנס או להיעצר. במקרים חמורים יותר, הרועה מסתכן בפציעה של ממש או מוות, כשמדובר בשטחי אש שפזורים בהם נפלים מאימונים ומתרגילים של צה"ל. כך מצא את מותו ב-2017 הנער הבדואי עודאי נוואג'עה, שרעה את עדרי משפחתו באזור עמק הירדן ועלה על מוקש שהוטמן בשדה הפתוח.

מעבר לכך, האימונים של צה"ל ותנועתם בכלי צמ"ה ושריון גדולים בשטחי האש האלה גורמים נזק מצטבר לצמחייה ולעשבי הבר שצומחים בשטחים אלה ולהידלדלותם, מוסיפה גאנם.

ההתנחלויות מציבות את הקושי הגדול ביותר שעומד בפני רועי הצאן, טוענת גאנם. לדבריה, הגבולות של שטחיהן מתגלים כגמישים ביותר, ומורחבים מעת לעת עבור שטחים חקלאיים שמתנחלים מעוניינים לגדל בהם גידולים שונים.

הרחבת שטחי ההתנחלויות באמצעות שטחים חקלאיים כבר הפכה לשיטה, כפי שהצהיר לאחרונה מזכ"ל אמנה (תנועת ההתיישבות של גוש אמונים) זאב חבר, באומרו כי "החוות מהוות כלי יעיל יותר לתפיסת שטח מהתנחלויות, שכן הן חולשות על דונמים רבים יותר".

תשתיות ודרכים שנסללות אל ההתנחלויות פוגעות גם הן במרקם החיים של אוכלוסיות רועי הצאן בגדה, שכן לא אחת הן גורמות לניתוק פיזי בין יישובי הבדואים לבין שטחי המרעה שלהם. גאנם מוסיפה כי לא אחת קורה ששטחי מרעה פתוחים מגודרים בן לילה ועוברים לשמש מתנחלים בלבד, בזמן שגדרות שפלסטינים מנסים להציב סביב שטחי מרעה נהרסות בן לילה על ידי הצבא.

כמו כן, ישנם שטחי מרעה שבהם נהגו רועי הצאן לרעות שהפכו ברבות השנים למזבלות של ההתנחלויות, עד שרעיית צאן בהן הפכה לסכנה של ממש לחיי העדרים, שלעתים אוכלים שקיות או שאריות פלסטיק שגורמות למותם.

לכך מתווספות תקיפות אקראיות, לעתים מאורגנות, של כנופיות "נערי גבעות" כנגד יישוביהם הדלים של אותם רועי צאן – דוגמת זו שהתרחשה לפני שבועות בודדים בשמחת תורה בכפר ח'ירבת אל־מופגרה. ישראל גם נוקטת מדיניות של הריסות בתים ו"מתקנים" שנבנו באופן בלתי חוקי בשטחי C – גם כשמדובר ביריעות פלסטיק שנמתחו או באוהלים שהוקמו כדי להגן על עדרי הצאן מפני הרוחות והגשמים.

לטענת גאנם, מטרתן של תקיפות אלה ושל מדיניות הריסת הבתים והמתקנים – שמופנות דווקא נגד הבדואים העניים הגרים ביישובים דלים ועניים באזורים אלה – היא לשבור את רוחם ולגרום להם לעקור ממקום מושבם. בכך, היא מסכמת, הופכים הבדואים רועי הצאן לנוודים בכפייה, נאלצים לזנוח את האדמות שבהן הם מורגלים לחיות ולרעות את עדריהם זה שנים, ונעשים פליטים על אדמתם.

און דגן כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחק ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית