newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שותפות ערבית-יהודית: האם ב-2021 נלמד לעשות את זה נכון?

אחרי המפולת של השמאל הציוני בשלושה סבבי הבחירות האחרונים, מושג השותפות עשה קאמבק בדמות שלל יוזמות. אך דבר כזה לא יוכל להצליח בלי שהצד היהודי שלו יוותר על העליונות שלו. סיכום השנה של אורלי נוי

מאת:

אחת האמירות המזוהות ביותר עם איימן עודה מאז שנבחר לעמוד בראש הרשימה המשותפת היא הקביעה שלפיה "אנחנו, האזרחים הערבים, לא יכולים לעשות את השינוי לבד, אבל בלעדינו השינוי הוא בלתי אפשרי".

השמאל הציוני, עשה רושם, הבין את משמעות המשוואה הזו אחרי המפולות המהדהדות בשלושת סבבי הבחירות האחרונים. המושג "שותפות יהודית-ערבית" עשה קאמבק, בדמות שלל יוזמות בכיוון זה (נתי יפת מביא כאן סקירה של המרכזיות שבהן).

איימן עודה ובנימין נתניהו (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

איימן עודה ובנימין נתניהו (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

אך הטוויסט המפתיע של שנת 2020 בהקשר הזה הגיע דווקא משורות הימין, בחיבור השעטנזי בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, למנסור עבאס, יו"ר רע"מ.

נתניהו אמנם אשף בפירוק והעלמה פוליטית של מתנגדיו, אך גם אם פירוק הרשימה המשותפת היתה מטרתו העיקרית במהלך מול עבאס, המשמעות היא עדיין שנתניהו מבין כי ללא מידה כלשהי של שיתוף פעולה עם הציבור הערבי, גם היציבות של כסאו שלו עומדת בסכנה.

ההכרה בצורך החיוני בשיתוף פעולה עם האזרחים הפלסטינים היא בבחינת אליה וקוץ בה: מצד אחד, ההכרה החשובה בכוחו של הייצוג הפוליטי של האזרחים הערבים, מאידך המוטיבציות המפוקפקות שעומדות מאחורי הרצון לשיתוף הפעולה וטיב השותפות הנגזרת מהן.

נניח כעת למוטיבציות של הימין, שהן שקופות יותר בתועלתניות שלהן. אבל בפתח שנת 2021 ומערכ(ו)ת הבחירות שהיא צפויה לשאת, השמאל היהודי חייב לשאול את עצמו איזו מין שותפות עם האזרחים הפלסטינים הוא רואה לנגד עיניו, מה תכליתה, מה היא נועדה להשיג, אילו אתגרים היא מציבה לפתחו ועד כמה הוא נכון לעמוד באתגרים הללו. זאת במיוחד לאור העובדה שהרפתקאותיו של עבאס בחיקו של נתניהו, לצד המתחים המובנים בתוך הרשימה המשותפת מאז הקמתה, מטילים צל ספק על עצם קיומה בבחירות הבאות.

במקרה שהמשותפת אכן תתפרק, סביר שהקולות בשמאל היהודי שקוראים לשותפות פוליטית עם האזרחים הערבים יתגברו, במיוחד לאור אהדתו הלא מוסתרת של עודה לרעיון השותפות הזו.

כאשר אלה נתוני הפתיחה – שמאל יהודי חלש ומדולדל וחזית פוליטית פלסטינית מתפוררת – קל להתפתות לחיבורים שהם הישרדותיים במהותם. אך חיבורים מסוג זה, כפי שהוכיחה החבירה של מרצ לעבודה-גשר בבחירות האחרונות, נידונים לכישלון קולוסלי אם אינם מושתתים על תמורה אידיאולוגית אמיתית מצד השותפים.

בפתחה של 2021, על השמאל היהודי להכיר בתמורה הנדרשת ממנו לצורך השותפות הזו בפה מלא וללא כחל וסרק. את עקרונות השינוי הזה אפשר לסכם בשלוש נקודות מרכזיות:

הראשונה היא ויתור על רעיון העליונות היהודית על כל צורותיה, גווניה והתגלמויותיה. כן, הכוונה היא ויתור על הציונות המדינית באופן שבו היא ביססה את עצמה במדינת ישראל מאז היווסדה.

בעשור השלישי של המאה ה-21 אין יותר כל אפשרות גם להחזיק באידיאולוגיה המקנה לקולקטיב לאומי אחד זכויות יתר מופלגות ואינהרנטיות על חשבון קבוצה לאומית אחרת, ובו בזמן לדבר על דמוקרטיה או שוויון. המשמעות בפועל היא קודם כל פרישה מכל "המוסדות הלאומיים", דוגמת הסוכנות היהודית וקק"ל.

כאשר קק"ל מקדמים נישול של משפחות פלסטיניות מבתיהם במזרח ירושלים לטובת פרויקט ההתנחלויות וייהוד מזרח העיר, האבסורד שמפלגה כמו מרצ ממשיכה להחזיק נציגים בגוף הזה ובו בזמן מדברת על שותפות עם פלסטינים זועק לשמים.

הפגנה נגד פינוי משפחת סומרין מביתה, ליד בניין קק"ל בירושלים, ב-1 באוגוסט 2020 (צילום: free jerusalem)

הפגנה נגד פינוי משפחת סומרין מביתה, ליד בניין קק"ל בירושלים, ב-1 באוגוסט 2020 (צילום: free jerusalem)

אי אפשר לדבר על שוויון ולהיות חלק מהסוכנות היהודית שמפעילה תוכנית כמו תגלית, המבטיחה ליהודים שכף רגלם מעולם לא דרכה בישראל "זכות מולדת" במדינה שבה זכותו המולדת של העם הילידי נרמס מדי יום ביומו. לזה קוראים קולוניאליזם, וזה נוגד את השאיפה הדמוקרטית. מי שחפץ בשותפות המבוססת על מרחב אזרחי דמוקרטי אמיתי חייב להיפרע ממנה.

השינוי השני שנדרש מהשמאל היהודי הוא הפסקת ההפרדה המלאכותית בין זכויות קולקטיביות לזכויות פרט. ההבחנה הזו, ככל הנוגע לאזרחים הפלסטינים, היא שקרית ומניפולטיבית מיסודה.

כיוון שתעתוע "היהודית והדמוקרטית" הפך את המלחמה הדמוגרפית נגד האזרחים הערבים לעיקרון יסוד, כל סוגי האפליה נגד האזרחים הפלסטינים הם על בסיס זהותם הלאומית.

חוק הלאום הוכיח בצורה הבוטה ביותר עד כמה לא ניתן לעשות את ההבחנה הזו במציאות הישראלית. כאשר האזרחים הפלסטינים נענשים על זהותם הלאומית, אי אפשר להמשיך ולתמוך בהתכחשות והענשת הזהות הזו ובו בזמן לדבר על שוויון אזרחי.

אי אפשר לדבר על שוויון משאבים בתחום החינוך מבלי לדבר על זכותם של האזרחים הפלסטינים למערכת חינוך אוטונומית. אי אפשר לדבר על גזענות של ועדות קבלה בלי לדבר על מדיניות הקרקעות האפרטהיידיסטית של ישראל ביחס לאזרחים הערבים. אי אפשר לדבר על שותפות מבלי להכיר בנכבה ובזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. את התיקון צריך להתחיל מהיסודות, לא מדירת הפנטהאוז.

הנקודה השלישית היא שבניגוד לאינסטינקט המובנה בשמאל היהודי, שותפות פוליטית עם האזרחים הערבים צריכה להיות בהובלה פלסטינית. לא רק משום שמסורתית, רוב מוחלט של התומכים במחנה השותפות מגיע מקרב האזרחים הערבים, אלא משום שהשמאל היהודי חייב להכיר בחלק שלו בהיררכיית הכוחות שבתוכה אנחנו מתנהלים.

הפוליטיקה הערבית מציעה לאורך שנים ובעקביות את החזון האזרחי, הדמוקרטי והשוויוני היחיד על הספקטרום הפוליטי בישראל. חזון זה יהיה זמין לשוחרי הצדק היהודים גם בשנת 2021, בין אם במסגרת הרשימה המשותפת (במתכונת כזו או אחרת), או במסגרת אחרת.

אם השמאל היהודי ילמד רק את השיעור הזה בשנה הקרובה, של ענווה פוליטית וסולידריות מוסרית הבוחרת להתייצב מאחורי המיעוט הנרדף ולא מתעקשת להובילו, דיינו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf