שב"ס קיבל הכשר מבית המשפט לפגוע בבריאות אסירים

בפסק דין תקדימי שניתן לפני כשבועיים על ידי השופט רון שפירא, נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, הוא קובע בפעם הראשונה שלאסירים בישראל אין זכות לקבל טיפול רפואי כמו זה שניתן לאנשים החיים בצדן השני של חומות הכלא, אלא עליהם להסתפק בטיפול נחות.

בעוד שתושבי ישראל זכאים לטיפול המוסדר על ידי סל הבריאות, הרי שעל פי השופט שפירא, אדם שנכנס לכלא מאבד בכך את זכותו לטיפולים הכלולים בסל, ונתון מעתה לחסדיו של שב"ס, שיחליט מתי, איך וכמה לטפל בו, וזאת על בסיס שיקולים תקציביים ונוחות של שב"ס.

הקביעות העקרוניות של השופט שפירא ניתנו בעת שדן בעניינה של ב"ד, אסירה, תושבת ישראל. ב"ד נפגעה ונכוותה קשות בפיצוץ של מיכל גז, והורשעה בניסיון פיגוע. האסירה ביקשה, בסיוע רופאים לזכויות אדם, לקבל טיפול משלים לכוויות, טיפול שניתן בבתי החולים הציבוריים, אותו מקבל כל תושב בישראל במסגרת סל הבריאות. השופט שפירא דחה את הבקשה.

השופט שפירא נותן, למעשה, יד חופשית לשב"ס לפגוע בבריאות האסירים מעתה ואילך. לפי השופט שפירא, לא ועדת סל הבריאות, המורכבת ממומחי בריאות, כלכלנים ואנשי רוח, תקבע את היקף הטיפול הרפואי המגיע לאסיר, אלא ועדת חריגים מיוחדת של השב"ס, בראשות ראש אגף האסיר, שתתכנס בכל פעם שיידרש טיפול שעלותו מעל אלפי שקלים בודדים ותחליט אם לתת את הטיפולים על פי שיקולים תקציביים צרים.

חלק בלתי נפרד מהחברה

קרוב ל-14 אלף אסירים נמצאים בכל רגע נתון במשמורת שירות בתי הסוהר בישראל. לאדם חופשי, שלא היה בכלא, ואפילו אם ביקר שם, קשה לדמיין את הסיטואציה של מאסר. שלילת החרות, התלות המוחלטת בסוהרים, שגרת הכלא, העדר הפרטיות, הקרבה הכפויה לאסירים האחרים, המחנק. כל אלה הם חלק אינטגרלי מעונש המאסר, והם יכולים להיות קשים כשלעצמם לכל אדם, גם בריא לחלוטין, ועשרות מונים יותר כאשר מדובר באסיר חולה בגופו, מי שסובל מליקוי נפשי, או אסיר קשיש.

החוק מאפשר לנו לשלוח אדם למאסר ולהגביל את חרותו, אך החוק אומר לנו, שאדם נשאר אדם גם בין כותלי הכלא. השופט אהרן ברק הבהיר בזמנו, כי "חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם". אסירים, ובמיוחד אסירים חולים, נאחזים יום יום באמת פשוטה וצודקת זו, כאשר הם פונים בבקשה לטיפול רפואי בכלא. עד היום, כאשר אסירים לא קיבלו טיפול הולם, הם יכלו לפנות לבית המשפט המחוזי בהליך של עתירת אסיר.

בית המשפט אמור לבדוק שניתן להם טיפול הולם ושזכותם לבריאות נשמרת. בית המשפט אמור לדאוג לכך, שעונש הכליאה לא יכלול גם עונש של פגיעה לא נחוצה בבריאות. פעמים רבות בעקבות עתירות שמוגשות הצליחו האסירים לקבל את הטיפול המגיע להם, אולם מהיום נראה כי המצב השתנה ובית המשפט הפך ממגינם של האסירים למגינו של שב"ס ואמצעי נוסף לדיכויים.

כלואים מהווים חלק בלתי נפרד מהחברה. אורך המאסר הממוצע בישראל עומד על שנתיים-שלוש ותקופת הכליאה יכולה להוות הזדמנות לשיפור ולקידום הבריאות. אך בפועל, תנאי הכליאה הקשים והסתפקות שב"ס בשמירה על בריאות גורמים לכך שכלואים משתחררים כשמצבם גרוע משהיה בכניסתם לכלא, ונופלים כעול על מערכת הבריאות הציבורית, זאת על פי דוחות ומחקרים שנערכו בנושא.

מעבר לכך שהדבר פסול מוסרית, הוא אינו יעיל גם כלכלית. הרחק מעיני הציבור וללא פיקוח יעיל מצד משרד הבריאות, שמתנער מאחריותו לבריאות האסירים, מערך הרפואה העצמאי של שב"ס סיפק לאסירים עד היום במקרים רבים טיפול לקוי, איטי וברמה נמוכה. אסירים ממתינים שנים לטיפולים ולבדיקות, ניתוחים נדחים פעם אחר פעם בתירוצים שונים ומשונים, זכותם לחוות דעת שנייה נמנעת ובריאותם מוזנחת.

עד היום יכלו האסירים לפחות לקוות שבית המשפט יגן על כבודם ובריאותם. 18.11.2021 עלול להוות קו פרשת המים בשבילם. אפשר רק לקוות שבית המשפט העליון, שהסוגייה צפויה להגיע לפתחו בקרוב, יסלק ויבטל את הגזירה הקשה של השופט שפירא. זו הנחה אופטימית, אך גם ריאלית, משום שרק לפני מספר חודשים קבע שופט העליון הפורש מני מזוז, בעתירה שעסקה בחיסונים נגד קורונה לאסירים, ש"אסיר, ככל אדם אחר, זכאי לטיפול רפואי, ואסור להפלותו לרעה בקבלת טיפול רפואי".

הפילוסוף ניטשה כתב פעם, "דבר מוזר הוא העונש שלנו: אין הוא מטהר, אלא מכתים, והוא הפשע הגרוע מן הפשע עצמו". הפסיקה והמצב בשטח מוכיחים כי בסופו של דבר, כדי לשמור על זכותם של כלואים לבריאות ולאפשר לבתי הכלא להיות מקומות משקמים ולא רק מכלאות, לאפשר לעונש להיות אמצעי לתיקון ולא כלי לדיכוי ורמיסת זכויות, יש להעביר את האחריות על שירותי הבריאות לכלואים משב"ס לגוף האמון על שמירת וקידום בריאות, דוגמת קופת חולים או משרד הבריאות. כל עוד בריאות הכלואים נמצאת תחת אחריות שב"ס, תימשך הפגיעה בה.

תמיר בלנק הוא עו"ד והיועץ המשפטי של עמותת רופאים לזכויות אדם