רשיון להרוג: למה איש לא עמד לדין על הירי באיברהים סרחאן?

הפוסט נכתב בשיתוף עם נעם רותם.

ב-12 ביולי 2011 הרגו חיילי יחידת דובדבן את איברהים סרחאן, אדם חף מפשע. החיילים ירו בו בניגוד להוראות הצבא, למרות שלא חטא בדבר. עד היום איש לא הועמד לדין בשל ההריגה, ותיק החקירה נסגר.

זהו המקרה החמישי בסדרה "רשיון להרוג", שעוסקת בניתוח תיקי המשטרה הצבאית שהגיעו לידינו, ובהם מקרי מוות של פלסטינים בידי חיילים שלא נגמרו בכתבי אישום. בכל המקרים האלו החקירה נערכת בידי המשטרה הצבאית כלאחר יד, והתחושה היא של טיוח יותר מאשר ניסיון לרדת לחקר האמת. אבל המקרה שלפניכם קיצוני במיוחד, מפני שחוקרי מצ"ח מבינים ומציינים בשלב מוקדם מאוד שהירי, ממנו נהרג אדם חף מפשע, נעשה שלא כדין.

הסיפורים שאנו מביאים אינם "חריגים". הם דוגמאות מייצגות לתופעה רחבה. כמה חודשים קודם לאירוע שנתאר, במבצע מעצרים דומה, חיילי אותה יחידה טעו בניווט והגיעו לבית לא נכון. עמאר אלקוואסמה, אדם מבוגר בן 65, קם ממיטתו לקראת הפורצים ונורה למוות. לא נמצאו אשמים. כמה חודשים אחר-כך, באימון בכפר רמון, הרגו חיילי דובדבן אדם נוסף חף מפשע, רשאד שאוואח'ה בן ה-28, לאחר שחדרו לחצרו וירו בו כשיצא בליווי שני אחיו לבדוק את זהות הפולשים. גם כאן לא נמצאו אשמים.

מאות אלפי מעצרים

מאז כיבוש הגדה כלאה ישראל יותר מ-800 אלף פלסטינים. משמעות המספר הזה היא כי הכוחות בגדה מבצעים עשרות מעצרים כמעט בכל לילה. איברהים סרחאן נורה למוות במבצע שכזה.

המעצרים מתבצעים תמיד בתוך שכונות אזרחיות ובקרב אוכלוסיה שלא מודעת למתרחש. הצבא נוהג בדרך כלל להכריז על אזור המעצב כ"מתחם סגור", וחוליות של חיילים מכתרות אותו ומעכבות כל אדם שמבקש לצאת ממנו. כוחות אחרים חודרים למתחם ומבצעים את המעצר עצמו.

על פי פקודות הצבא, כל אדם שנמלט מהמתחם הסגור מוגדר כ"ברחן", ומותר לירות בו מתחת לברך על מנת לעצור אותו, לאחר ירי באוויר וקריאה שיעצור. מדובר בפקודה בעייתית מאוד, מכיוון שפעמים רבות האזרחים באזור המעצר בכלל לא מודעים לפעילות הכוחות. במלים אחרות, זהו אישור לירות בחפים מפשע. הסטודנט איברהים סרחאן, שלא היה כלל בתוך המתחם הסגור ולכן אפילו לא נפל בהגדרה של "ברחן", היה קורבן של ירי חסר אחריות שכזה. איש לא נתן את הדין על מותו.

> רשיון להרוג: למה ירו 29 כדורים לגופם של בני הדודים קוואריק?

התושבים לא יודעים שהאזור הוכרז כסגור

איברהים סרחאן, סטודנט להנדסה בן 21, גר במחנה הפליטים פארעה הסמוך לטובאס שבצפון השומרון. על פי תיק החקירה של מצ"ח, בסביבות השעה ארבע בבוקר של ה-12 ביולי 2011, פשטו כוחות יחידת דובדבן על המחנה. הם לא כרזו או הודיעו על נוכחותם, אך הגדירו לעצמם מתחם סגור באזור מסוים של הישוב, מבלי ליידע את התושבים.

שני רכזי שב"כ התלוו לכח, שהיה אמור לחפש ולעצור חמישה מתושבי המחנה. חוליה אחת, שמנתה שלושה חיילים, הוצבה בנקודה מסוימת על אחד הצירים שהובילו למתחם. ח', מפקד החוליה, החליט להסתיר את חייליו בחצר אחד הבתים כדי לא לעמוד על הכביש. מדי פעם, הוא מספר בעדותו, הוא יצא מהחצר כדי לראות מה קורה. באחת מגיחותיו הוא ראה את סרחאן, שהגיע מאחת הסימטאות שמחוץ למתחם הסגור בדרכו לתפילת הבוקר במסגד.

רס"ן ע' היה מפקד צוות במהלך הפשיטה על מחנה הפליטים. בחקירתו מסרב ע' לספר לחוקרים מי ירה בסרחאן, למרות שזהותו של היורה ידועה ומוסכמת על כל המעורבים. הוא גם מסרב לענות לשאלות החוקרים לגבי חוקיות הירי. מה שהוא כן מסכים לספר זה שלא הוטל סגר רשמי על המחנה, ואף לא על ה"מתחם הסגור". לא היו כריזות, ולמעשה איש לא ידע שאסור להסתובב באזור זה. את הדברים מאשר גם חייל נוסף, סמ"ר י', שאמר "לא כרזנו או משהו. פשוט ביצענו הסגר על מקום מסוים על מנת לבוא כגורם הפתעה".

נתיב של דם

כך קרה שסרחאן עזב את ביתו לכיוון המסגד לתפילת הבוקר כשהוא לא חושד בדבר. כשיצא מאחת הסימטאות הוא נתקל בח' מפקד החוליה. כאמור, לא הייתה לסרחאן סיבה לחשוב שמשהו מיוחד קורה באותו בוקר, כי החיילים לא הודיעו על כך לדרי המחנה. ח' מאשר כי הוא הזיז את החוליה שלו על מנת שלא יראו אותם מהרחוב, כך שסרחאן, שהתעורר זמן קצר לפני כן, נבהל מאוד כשראה חייל חמוש בודד באמצע מחנה הפליטים.

ח', החייל היחיד שהיה עד למה שקרה ברגע הזה לטענתו, מספר בחקירה כי סרחאן הרים את ידיו לשניה, ואז הסתובב וברח. ח' טוען שצעק לעברו, ירה באוויר, ואז, ממרחק של שלושה בתים (כ-20 מטר), ירה לעבר פלג גופו התחתון של סרחאן. הוא נפגע, אך המשיך לרוץ קדימה.

ח' קרא לחייל נוסף ויחד הם רצו בעקבות כתמי הדם שהותיר אחריו סרחאן, עוברים מרחוב לרחוב, מסמטה לסמטה, עד שנתיב הדם הוביל אותם לכניסה מסוימת. על פי עדות החיילים הם פרצו את הדלת (על פי עדות המג"ד הם "דפקו בדלת ואחד מאנשיו הבית פתח להם"), ומצאו את סרחאן שוכב על הרצפה אחרי שאיבד כמויות עצומות של דם, בגדיו ספוגים. הם טיפלו בסרחאן באמצעות חוסם עורקים רוסי, הוא פונה באמבולנס של הסהר האדום, ומת זמן קצר אחר כך.

התחקיר המבצעי פוגע בחקירה

הריגתו של איברהים סרחאן היא הראשונה בה נעשה שימוש בנוהל, שבאותם ימים בדיוק חודש אחרי הקפאה ממושכת, המחייב פתיחת חקירת מצ"ח מיידית בכל מקרה של הרג פלסטיני על ידי חיילים. הנוהל נקבע בעקבות שורה ארוכה של מקרים שכלל לא נחקרו – או שחקירתם החלה שנים רבות לאחר המקרה, ולכן לא הובילה לדבר.

כמו במקרים דומים, לחקירה קדם תחקיר מבצעי שערכה היחידה. על חוקרי מצ"ח נאסר לדעת את תוכנו של תחקיר כזה, וכך משתמשים החיילים בתחקיר כדי להסתיר פרטים מפלילים. כך לדוגמה, אחד החיילים טען שהוא אינו זוכר אם היה עד לפרט מסוים או ששמע אותו בתחקיר. לחוקר אין דרך לוודא או להפריך את דבריו. בנוסף, הגורמים המבצעיים ואנשי מצ"ח בכירים מנעו מהחוקרים במשך שבעה ימים לגבות עדות מהחיילים – עד לסיום התחקיר המבצעי. בזמן הזה, יכולים כל המעורבים לתאם את גרסאותיהם.

בחקירתו נשאל ח' למה בעצם הוא החליט לירות בסרחאן, והוא עונה כי הוא ענה לתיאור של אחד המבוקשים שבאו לעצור. כשהוא ממשיך ונשאל מה הוא אותו תיאור של המבוקש, הוא עונה: "צעיר, רזה, שיער קצר וכך המקומי שנורה נראה". החוקרת מעירה לו שזה תיאור כללי מאוד, ולכן הוא מסביר: "מבחינתי הוא היה חשוד בביצוע פשע מסוכן בגלל תגובתו לנוכחות הצבא בשטח". התשובה הזו מבהירה שמדובר בירי בניגוד לפקודות.

את השרטוט הגס שלהלן שרטט סמ"ר י', שהיה אחד מחברי החוליה. י' מסמן את המתחם הסגור, את מיקום הכח, ואת הנקודה בה החליט ח', מפקדו, לירות בסרחאן. לאורך כל החקירה אין ויכוח, וכך מודה גם ח', החייל היורה, כי סרחאן לא היה במתחם הסגור ולכן הוא לא נפל בהגדרה הצבאית של "ברחן". גם החוקרים מציינים מספר פעמים כי הירי בוצע בניגוד לפקודות.

סעיף 8 בהוראות הפתיחה באש מבאר את ההגדרה הצה"לית של "ברחן" כמי שנמלט משטח אותו סגר הצבא. כפי שמודים כל המעורבים, השטח בו עמד סרחאן לא היה שטח סגור, ולכן לא היה יכול להיות מוגדר כ"ברחן". סמ"ר י' נשאל בחקירתו:

ש: האם המקומי עונה להגדרה של ברחן?
ת: לא.
ש: אז מדוע נפתח ירי כלפי המקומי?
ת: אני לא יריתי, אבל אני יכול להגיד שזו היתה החלטה של לוחם בשטח.
ש: אתה מבין שאם המקומי לא עונה להגדרת ברחן ולא מבוקש התבצע פה ירי לא תקין?
ת: כן.

גם ח', היורה, לא מתווכח עם העובדות. הוא מודה כי סרחאן  לא הגיע מהשטח הסגור, אך מתחמק מהודאה כי לא פעל כחוק. עדות זאת סותרת ישירות את טענתו כי סרחאן עונה להגדרה של ברחן, אך הוא לא מעומת עם סתירה זו.

סתירות וכשלים

ח' טוען כי ירה בסרחאן ללא מרדף מטווח 20 מטר, פעם אחת ברגלו, לאחר שירה באוויר. אחד החיילים האחרים טוען כי הירי באוויר והירי בסרחאן בוצעו "באותו הזמן", כלומר ללא הפסקה ביניהם כנדרש. הדו"ח הרפואי מזהה פגיעות בשתי רגליו של סרחאן. מכיוון שלא בוצעה בגופה נתיחה שלאחר המוות אין לדעת בוודאות כמה יריות פגעו בו, אבל החוקרים לא טורחים לאסוף ראיות פיזיות מהשטח כמו תרמילים בכדי לדעת כמה קליעים נורו, ולא מבצעים בדיקה בליסטית של נשקי החיילים בכדי לדעת אם היה יורה בודד או שהנוהל בוצע על ידי יותר מחייל אחד.

> רשיון להרוג: למה יאסו א-טמייזי נורה למוות?

בכל מקרה מדובר בירי רשלני מאוד, שאמור היה להיות מכוון אל מתחת לברכו של סרחאן ובכריעה דרך כוונות ממרחק 20 מטר אך פגע בירכו. אם אכן בוצע ירי לכיוון ירכו השנייה, כפי שנטען כאן, אז שכבר מדובר בירי שאולי אף נועד להרוג.

לעומת ח', המג"ד טוען כי הירי בוצע לאחר מרדף בו השתתפו מספר חיילים. ש' מחזק את גרסתו וטוען כי סרחאן נעצר על ידי כוח, ולא חייל בודד. החוקר לא מעמת אף צד עם העדות הסותרת שמסר הצד השני. אם נכונה גרסת המג"ד וש', למה אין עדים נוספים לירי? למה אין עדים נוספים לבריחה, כפי שח' טוען?

למצ"ח ידוע כי אדם נוסף בשם אוסמה סרחאן היה עד לאירוע והתהלך יחד עם איברהים לפני שזה נורה. הוא לא תושאל, מכיוון שנאמר לחוקרים כי הוא אינו מעוניין להיחקר. לא הוצעה לו חסינות כפי שנהוג במקרים כאלו, והמאמץ להביאו לחקירה הסתכם בשיחת טלפון. חשוב מכך: איך ייתכן כי אותו אדם לא מוזכר בשום עדות של החיילים? הם אפילו לא נשאלים על נוכחותו.

מתיק החקירה עולה כשל חמור נוסף: למרות שהיו ליחידה תמונות של המבוקשים, הן לא הוצגו לחיילים. הצגה מוקדמת כזו הייתה יכולה למנוע את הריגתו של סרחאן, אבל החוקרים לא בודקים את הסוגיה הזו עם מפקדי הכח.

אפילו אם החקירה מצליחה למצוא אשם, הפרקליטות מטייחת

למרות שהחקירה מנוהלת כשיחה "חברית" – ללא ניסיון לפעור חורים בגרסאות הסותרות, ללא חקירות חוזרות, ללא עימותים וללא איסוף ראיות – במקרה הזה החוקרים פשוט לא מצליחים להתעלם מהעובדה כי החייל ח' ירה למוות בסרחאן בניגוד לפקודות – וזאת למרות שהפקודות עצמן בנוגע לברחנים מקילות מאוד.

הפרקליטות הצבאית החליטה שלא להעמיד לדין אף אחד מהאחראים להרג של סרחאן, וערעור שהגיש ארגון "בצלם" נדחה גם הוא. החודש הוחלט על סגירת התיק.

כאן נכנסת לתמונה הפרקליטות הצבאית. טענתה כאילו החייל פעל בסבירות, גם אם בניגוד לפקודות, מכיוון שלא ניתן היה לדעת מהיכן סרחאן הגיע וייתכן כי ברח מהמתחם הסגור – לא יכולה להתקבל כטענה סבירה. במקרה של פקודה כזו צריכה להיות ודאות כי האדם ברח משטח שהוגדר כסגור, ולא רק הערכה סובייקטיבית כזו. גם לא סבירה ההחלטה לא להעמיד לדין אף אחד מהאחראים להרג סרחאן.

בנוסף, ההחלטה התקבלה כבר כשלא הייתה רלוונטית. ח', החייל היורה, השתחרר מהצבא יומיים לאחר הירי. החוק קובע שבחלוף שנה משחרורו יוצא חייל מחוץ להישג ידו של חוק השיפוט הצבאי. לכן, כשהפרקליט הצבאי דחה את הערר שהגיש ארגון "בצלם" ב-1.8.2013 על סגירת התיק בפברואר האחרון, למעשה היה על הפרקליטות להעביר את ההחלטה לרשויות האזרחיות האחראיות. גם בתיקים קודמים שתיארנו הפרקליטות הצבאית שמרה בידיה חקירות שלא במסכות. לדוגמה: כאן, וכאן.

חוסכים בכספי פיצויים

אין כמעט חולק על כך שמצ"ח כושלת בתפקידה למצות את הדין עם האחראים להרג פלסטינים בגדה. יעידו על כך המקרים שנסקרו בסדרה זו, כמו גם אלפי אחרים. יותר מכך, ככל הנראה היא כלל לא מבינה את תפקידה. קצין המשטרה הצבאית לשעבר, תא"ל רוני בני, צוטט בעיתון הצבאי "במחנה" בעת ביקור בבסיס מצ"ח "שרון ושומרון", שהורחב עבור חקירות בגדה, כאומר כך:

הרציונל שעמד מאחורי ההשקעה במקום הזה, היה לחסוך כסף מתביעות עתידיות נגד משרד הביטחון. בעוד חצי שנה ישאל אותי המפקד האם 20 התקנים שהושקעו פה משתלמים, ומה אני עונה לו?

למה מתכוון תא"ל בני? הוא מתכוון לכך שתפקידן של חקירות מצ"ח לחסוך בתביעות האזרחיות שמגישות משפחות הקורבנות נגד המדינה במקרים בהם אין חקירה. כלומר, המטרה של מצ"ח היא טיוח והגנה על הצבא מתביעות.

תיפקוד הפרקליטות הצבאית חמור עוד יותר. תשובות הפרקליטות בנוגע לסגירת התיק, המסנגרות על הירי הלא חוקי, מראות כי היא אינה מבינה את מקומה כרשות תביעה ואינה מסוגלת למלא תפקיד זה כשמדובר בהרג פלסטינים. התוצאה היא אישור בפועל להרג של חפים מפשע.

פנינו לדובר צה"ל עם שורת שאלות על הירי הלא חוקי לכאורה של חייל דובדבן, על החקירה החובבנית של מצ"ח ועל ההחלטה התמוהה של הפרקליטות הצבאית. טרם התקבלה תגובה.

בשולי הדברים: הערה על תקשורת

כדאי להתעכב על האופן שבו מקרי הרג של חפים מפשע מגיעים לידיעת הציבור הישראלי. על מותו של סרחאן דווח ב-ynet כך:

קצין בכיר אמר כי הצעיר הפלסטיני נבהל כנראה מפעילות צה"ל וניסה לחמוק מהמתחם בו פעלה יחידה מובחרת. במהלך הפעילות, קפץ סרחאן מהקומה השנייה של המבנה אותו הקיפו הכוחות, הוא לא נענה לקריאות החיילים לעצור, ונורה ברגלו. מהתחקיר הראשוני עולה כי הוא נפגע בירך, הוא קיבל טיפול רפואי על ידי פראמדיק של הכוח שאף הניח על מקום הפציעה חוסם עורקים.

'הוא טופל באופן אינטנסיבי ומצבו היה יציב ביותר, תחת הכרה וללא סכנת חיים', הבהיר הקצין הבכיר, 'לאחר הטיפול שלנו הוא הועבר באמצעות הסהר האדום לבית חולים פלסטיני ושעתיים מאוחר יותר קיבלנו הודעה כי מת. מהפרטים הידועים לנו עולה תמונה כי רק טיפול רפואי כושל הוביל למותו, החיילים פעלו לפי הנהלים באירוע, פגעו בפלג גופו התחתון בלבד והעניקו טיפול'.

שלושה שקרים בהודעה קצרה: איברהים סרחאן לא קפץ מהקומה השנייה, אלא התהלך בסמטה שלא הייתה כלל באזור שנסגר על ידי הצבא. לא טיפול כושל הביא למותו של סרחאן, אלא אחת היריות שקרעה את עורק ירכו הימנית – פציעה ממנה אפשר למות תוך דקות; החיילים לא פעלו לפי הנהלים, מכיוון שירו באדם חף מפשע שלא ענה להגדרה של ברחן.

האופן שבו גרסאות צה"ליות שקריות מקובעות כ"אמת" בתודעה הציבורית (ואילו כל דיווח פלסטיני מוטל מיד בספק כבד) הוא נושא ראוי לסדרת כתבות נפרדת.

> "אתם תקפתם אותי, הכפשתם את שמי והרגתם את הבן שלי"‎