רצח טובאסי מוכיח: הגיהנום שיצרנו גדול עלינו

אדם נולד לתוך מציאות שבה השליטה על כל אורחות חייו נתונה בידי משטר אלים ועוין. כובש. כל חייו הם עדות לבליעה החמדנית, שלא יודעת שובע, של רכושו, כבודו, אדמותיו, חירותו.

מאז שהוא נולד הוא רואה איך השלטון הזה מייבא לאדמותיו את חייליו – אלה שבמדים, ואלה שאינם לובשי מדים, אבל גם הם חמושים ואלימים וממיתים – ומבין היטב שהם נועדו לנשל אותו מאדמתו, בארצו, שמבחינתם הוא גוף זר שצריך להקיא מתוך המקום. הוא יודע שחייו הפקר מוחלט, שחיי ילדיו הפקר, רכושו הפקר, כבודו הפקר. אבל הוא מתעקש להישאר על אדמתו.

בנוסף לכל זה, בשנים האחרונות הוא חשוף לאיום ההתעמרות מצד שכניו, החיילים-שלא-במדים, שהוחרפה מאוד בחודשים האחרונים. זה כנראה הדבר היציב והבטוח ביותר בחייו כיום – שבכל יום הוא עלול לסבול מנחת זרועם בצורה גיהנומית אחרת. הוא גם יודע שאין לו כל דרך להתגונן – החיילים במדים מגבים באופן מלא את החיילים-שלא-במדים. מטרתם אחת, האצבע על ההדק היא אותה האצבע.

אבל הוא נשאר על אדמתו, כי זו אדמתו ואין לו אדמה אחרת. כשהחיילים-שלא-במדים מציתים את אדמותיו, הוא נזעק לשם לכבות את האש. אבל החיילים – במדים ושלא במדים – אורבים לו. הם יורים בו באש חיה – וכי באמת משנה אם האצבע שסחטה את ההדק היתה של לובש מדים או לא? – ובעוד חבריו ואנשי כפרו מתפזרים לכל עבר מאימת החיילים ופורעיהם, הם עטים עליו בעודו שוכב על הארץ, מדמם (בכוחותיו האחרונים הפציר באחיינו לברוח משם ולהציל את עצמו), ומשחיתים את פניו במכות גרזן. הבחור הגוסס מפונה על אלונקה לבית החולים שבו ייקבע מותו. הפורעים במדים ושלא במדים חוזרים לבסיסם.

נכון לרגע פרסום הזוועה הזו אצלנו ב"שיחה מקומית" ובחדשות כאן 11, אף חקירה לא נפתחה. הצבא לא חוקר כי מי שירה היה חייל-שלא-במדים. המשטרה לא חוקרת כי לא הוגשה תלונה.

ההיתלות המבעיתה הזו בפורמליסטיקה אינה רק מופרכת מהיסוד – שהרי במקרה של רצח, ועוד מסוג מחריד כל כך, המשטרה מחויבת לפתוח בחקירה גם בהיעדר תלונה רשמית – אלא היא גם עדות לתהום האנטי-אנושית שבה אנחנו מתפלשים. אדישות הציבור הישראלי מזינה אותה כל הזמן.

כך למשל, הכתבה המצוינת שהכינה על הרצח הזה נורית יוחנן שודרה אתמול אחרי אייטם על ילדים ששולפים סכינים כי לא נתנו להם סיגריה, ואחרי מחירם המאמיר של פירות העונה. אדם נרצח על ידי פורעים שהציתו את אדמותיו והתעללו בו כשגסס, אחרי מחירי הפירות. האם היתה מהדורה אחת שלא היתה נפתחת בידיעה הזו אילו הנרצח היה יהודי? האם היה חבר כנסת, שר או בכיר אחר שלא היה מתייחס למקרה?

אבל העניין הוא שבכל רגע, במקום כלשהו במחוזות האפרטהייד, פלסטינים עוברים התעללות קשה, נרמסים, נמעכים. ללא ספק, המדיניות המכוונת שמאפשרת ומעודדת את הפרעות האלה נועדה להשיג את אפקט העצים והיער: אם משהו מתרחש על בסיס יומיומי, הוא כבר נון-אישיו, סוג של כוח טבע. לא ראוי לידיעה.

וצריך גם להדגיש – אפילו את מעט הצדק שמשפחתו של איסמעיל  טובאסי יכולה לייחל לו עכשיו, היא תצטרך לקבל מידי אותו כוח כובש ומתעמר. חברי הכנסת שיידרשו פתיחת חקירה – והם הטובים שבאנשים ומתעבים את הדיכוי הזה בכל מאודם – גם הם חלק מהפרלמנט של המשטר הכובש. והמשטרה, שאולי עכשיו תואיל לפתוח בחקירה, היא זרוע אלים וממית של אותו משטר, עוינת אותם מעצם היותה. וכך גם בית המשפט שבו יתנהל או לא יתנהל התיק, אם אכן ייפתח.

צריך לדרוש פתיחת חקירה בעניין הרצח המתועב של איסמעיל  טובאסי. אבל אסור לשכוח את העובדה הבסיסית הזו: אין ולא יכול להיות צדק במסגרת משטר אפרטהייד, שלא רק ההתעמרות בפלסטינים היא מרכיב אינהרנטי שלו, אלא גם אלחוש קולקטיבי של אזרחיו.

יום אחד נצטרך לתת דין וחשבון על השאלה איך הגענו למצב שבו הפוגרומים האלה הפכו כל כך שגרתיים ומובנים מאליהם עד שהיו לפחות חדשותיים ממחירי המשמש והדובדבן. אבל לעת עתה חייבים להפנים שאין לנו, הציבור הישראלי, את היכולת, את עמוד השדרה המוסרי או אפילו את המודעות הדרושה להבין את מלוא משמעות הגיהנום הזה שיצרנו ולהביא לסיומו. התערבות בינלאומית בכל דרך ובכל מישור היא ממש צו השעה.

הידיעה על הרצח של טובאסי שהתפרסמה באנגלית במגזין 972+ מקבלת חשיפה גדולה מאוד. זה חשוב בצורה בלתי רגילה. כשאני עוברת על התגובות, הלב נחמץ למקרא תגובות אנטישמיות פה ושם שמייחסות את האלימות הזו ליהודים באופן קטגורי. הכאב אישי וצורב.

אבל חייבים להמשיך ולהדהד את הזוועות האלה לעולם, בכל שפה, כדי שאולי שם יהיו כאלה שאינם מסוממים לגמרי על ידי האלחוש הקולקטיבי של המוסר, כמו הציבור היהודי בישראל, ויעשו מעשה. ואני גם מזכירה לעצמי שבאנטישמיות צריך להיאבק בכל מקום שבו היא מתגלה, אבל שהמאבק הזה יהיה הרבה יותר אפקטיבי אם נפסיק להתנהג כמו הגרועים שבקלגסי ההיסטוריה.