newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מסע השיבה: לחפש את ברית המועצות ברוסיה המודרנית

כשנולדתי באוקראינה מוסקבה הייתה הבירה הגדולה שלנו. רק עכשיו, עשרות שנים אחרי, אני מגיע לביקור ראשון. את הצעצועים הסובייטיים החליפו המיניונים והפערים בין הבירה לערים שסביבה בלתי נתפסים. רוסיה - טיול מולדת?

מאת:

שלום, אדי?

כן.

מדברים מהמרכז לתרבות רוסית בתל אביב, אנחנו רוצים להזמין אותך לסיור ברוסיה בהשתתפות דוברי רוסית מכל העולם, במטרה להכיר את רוסיה המודרנית, בדגש על תרבות ואומנות. בטיול תבקרו במוסקבה, וולדימיר וסוזדל.

נשמע טוב, אמרתי, מתי זה?

עוד שלושה ימים.

האמת, כבר אז הייתה צריכה להידלק לי נורה אדומה על חוסר הארגון של היוזמה הזאת, כשרק שלושה ימים לפני הטיסה עדיין עסוקים בגיוס משתתפים. לא מתאים לרוסים. אבל הנורה נשארה כבויה וכעבור שלושה ימים, ארבע שעות טיסה והכרזה של הטיס שמזג האוויר במוסקבה נעים עם שתי מעלות מעל האפס – מצאתי את עצמי בטיול של חמישה ימים ברוסיה בחיפוש אחרי המודרניות.

מבחינתי האישית זאת הפעם הראשונה שאני מגיע למדינה מחבר העמים. נולדתי במה שהיה קרוי ברית המועצות, היום זה אוקראינה. בשנות ילדותי מוסקבה הייתה הבירה, העיר הגדולה. אז הטיול הזה לווה גם בלא מעט נוסטלגיה מוזרה: מצד אחד חזרה לבירה הגדולה של ברית המועצות של פעם שבה נולדתי, מצד שני כאזרח זר שבסך הכל יודע את השפה המקומית.

> למה עזבתי את ערוץ הטלוויזיה של הקרמלין

תיאטרון הבולשוי. נשאר מחוץ למסלול (צילום אדי ז'נסקר)

תיאטרון הבולשוי. נשאר מחוץ למסלול (צילום אדי ז'נסקר)

אחד המקומות הראשונים שהלכתי לראות הוא "עולם הילדים", חנות ענקית עם צעצועים, ספרים ומשחקי ילדים. המטרה הייתה פשוט ללכת לחפש את הילדות הרוסית שלי, לחפש את הצעצועים והספרים עליהם גדלתי. לא לחפש משהו לקנות, אלא לחפש זיכרון.

לא מצאתי הרבה. המסחור קיים גם שם. הצעצועים של לגו, בובות של המיניונים וגיבורי-על מעודכנים שולטים במדפים. את הצעצועים הסובייטים של פעם החליפה הגלובליזציה. לפחות ספרי הילדות הרוסים קיימים. בכל זאת, חינוך נשאר חינוך.

עולם הילדים במוסקבה. הדמויות הנוסטלגיות נשארו בחוץ (צילום אדי ז'נסקר)

עולם הילדים במוסקבה. הדמויות הנוסטלגיות נשארו בחוץ (צילום אדי ז'נסקר)

מוסקבה עיר ענקית, ומרכז העיר פקוק כמו איילון ביום ראשון בבוקר. נסיעה של ארבעה וחצי ק"מ ארכה שעה. שגרתי. הרכבת התחתית המקומית, לעומת זאת, המוגדרת כיפה בעולם, פועלת משנת 1935 ומסוגלת להכיל עד תשעה מיליון נוסעים ביום. היא נוחה, יעילה וזולה. רק מה? אף מילה באנגלית. לא בשילוט, לא בתחנות, לא במערכת כריזה של רכבת. כלום. לעומת זאת הרכבת התחתית אצלנו… נו טוב.

מוסקבה היא עיר שרוצה להיות מערבית: היא נקייה באופן חשוד. ממש נקייה. אין אפילו בדל סיגריה בודד, לא ברחובות ולא בתחנות הרכבת התחתית – דבר מרשים בהתחשב בעובדה שאין כמעט פחים ברחובות וצריך להסתובב רבע שעה עם עטיפה של ארטיק לפני שמוצאים פח. מקומיים מספרים שהאחראים על הניקיון הם אוזבקים שבאו לחפש חיים טובים יותר בעיר הגדולה ועסוקים בשיפור פניה תמורת 100 דולר בחודש.

היינו שישה ישראלים בקבוצה, ככה שמסביבי רוב הזמן דיברו עברית, ברחוב כולם מדברים רוסית, ככה שדי הרגשתי כמו בישראל. ורק לסגור פינה על האוכל הרוסי: כשמכינים אותו כמו שצריך, הוא נהדר. כן מיונז לא מיונז, לא רלוונטי. טעים וזהו.

> הרוסים על הגדרות: מלחמת יום כיפור והמטוסים בסוריה

כיסונים עם דובדבנים מתוקים. מעדן. (צילום אדי ז'נסקר)

כיסונים עם דובדבנים מתוקים. מעדן. (צילום אדי ז'נסקר)

על הטיול עצמו אין יותר מדי מה להרחיב. חוסר הארגון שהיה בהתחלה המשיך עד היום האחרון. את שיחת ההכרות עם הארגון המארח והמשתתפים האחרים עשינו בערב לפני החזרה הביתה, למעשה כשהחלק הרשמי של התכנית הסתיים. לא מתאים לרוסים.

הטיול הוא חלק מפרויקט שנקרא Generation Next, המופעל על ידי סוכנות פדרלית לשיתוף פעולה בינלאומי עם דוברי רוסית בכל העולם ששמה Russotrudnichestvo. הפרויקט מאפשר לדוברי רוסית מכל העולם להכיר את רוסיה המודרנית. הסוכנות עוסקת רק ביחסים בינלאומיים עם מדינות אחרות: מרגע הנחיתה האחריות עוברת לחברת תיירות מקומית שאחראית על התכנית והלו"ז. בדיעבד הבנו שאין יותר מדי פיקוח על התכנים אותם מעבירה חברת התיירות.

וכך יצא שמצאנו את עצמנו בידיה של מדריכה דתית פנאטית, שסיפרה על קדושים ונסים, על כמרים נזירות, ובערך זהו. מדי פעם נתון היסטורי, אבל כמובן בהקשר דתי. גם המסלול כמובן הורכב כולו מכנסיות ומנזרים, ואז עוד קצת כנסיות ועוד טיפה מנזרים. גם במוסקבה וגם מחוצה לה. הערים וולדימיר וסוזדל בהן ביקרנו הן חלק מטבעת הזהב, שמורכבת משמונה ערים צפון מזרחית למוסקבה, שכולן בעלות משמעות היסטורית לרוסיה כולה. אבל המדריכה התמקדה כמובן רק בחלק הדתי, כולל סיפורים על דמעות של מלאכים שיורדים במרזבים של כנסיות. לא מתאים לרוסים.

כנסיה אחת מני רבות (צילום אדי ז'נסקר)

כנסיה אחת מני רבות (צילום אדי ז'נסקר)

כנסית בוגולובובו בסוזדל (צילום אדי ז'נסקר)

כנסית בוגולובובו בסוזדל (צילום אדי ז'נסקר)

200 ק"מ בערך מפרידים בין מוסקבה לוולדימיר. 200 ק"מ ועשרות שנים. בעוד מוסקבה התפתחה והפכה לעיר מודרנית, עשירה ומערבית – וולדימיר, שהייתה בירת נסיכות רוסיה במאה ה-12, היא היום עיר קטנה במונחי רוסיה, עם 350,000 תושבים. זו עיר אפורה, חסרת צבע, עם בניה סובייטית משנות ה-30, החיה סביב אתרי התיירות ברחוב אחד מרכזי. תוחלת החיים הממוצעת בעיר נמוכה ועומדת על 58. בעיקר בגלל המפעלים שפועלים בשטחה בסמוך לשכונות מגורים.

וולדימיר. עיר משמעותית פעם. אפורה היום (צילום אדי ז'נסקר)

וולדימיר. עיר משמעותית פעם. אפורה היום (צילום אדי ז'נסקר)

רחוב רוסי טיפוסי בסוזדל (צילום סשה נורנברג)

רחוב רוסי טיפוסי בסוזדל (צילום סשה נורנברג)

לפחות למדתי שקרמלין פירושו מצודה, עיר עתיקה. כמו בירושלים. אז יש מאות כאלה ברחבי רוסיה. וכמעט לכל עיר יש כיכר אדומה. ה"מרקט פלייס", ה"אגורה" המקומית. הכיכר המרכזית. באופן כללי כיכרות אדומות, גם זו המפורסמת של מוסקבה, לא קשורות לאדום בשום צורה. מקור השם הוא krasivaya, שמשמעותו "יפה", ולא krasnaya שמשמעותו "אדומה". הכיכר היפה. אין ספק, היה שווה לנסוע.

הכיכר האדומה בלילה (צילום סשה נורנברג)

הכיכר האדומה בלילה (צילום סשה נורנברג)

לסיכום, זה היה טיול שנע בין שאיפה לנוסטלגיה מתקופת הילדות לסקרנות תיירותית ונשא בעיקר אופי דתי הזוי, אך נגמר בתחושה טובה. הנוסטלגיה נמצאה בעיקר באוכל, אבל את זה אני יכול למצוא חצי שעה מהבית אצל ההורים. את התרבות הרוסית לא ממש פגשתי, אבל בשבילה אפשר לקפוץ לתיאטרון גשר או לאשדוד. את הניכור והזרות של מוסקבה הגדולה, למרות ידיעת השפה המקומית, אפשר למצוא גם בתל אביב. את השחיתות, הריכוזיות, הפגיעה המתמשכת בדמוקרטיה ובזכויות האדם אפשר למצוא בישראל. אין ספק, הרגשתי בבית.

סימני השאלה וסימני הקריאה לגבי מרכיבי הזהות הרוסית שלי, כחלק מהחברה הישראלית, קצת החליפו מקומות, אבל לא באופן דרסטי מדי. את הילדות אמשיך לחפש במקומות אחרים. או שלא.

ובהזדמנות זו אני רוצה להגיד תודה לסיוון, שובל, עופר, ג'ניפר וסשה. אתם חלק משמעותי בזיכרון החיובי מהטיול הזה.

> בעולם מנוכר דאע"ש מבטיח לצעירים להיות חלק ממשהו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf