רוית הכט, פרודיה של חוצפה ציונית

השמאל הציוני כולו יצא להטיף לה מוסר. ח"כ ג'ידא רינאוי-זועבי (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

מרגע שהודיעה חברת הכנסת ג'ידא רינאוי-זועבי על פרישתה מהקואליציה, ניתן האות למקהלה הנצחית של השמאל הציוני להתחיל להטיף לה מוסר ולהסביר לה מה האינטרסים האמיתיים שלה ושל הציבור הפלסטיני בישראל, שהיא משתייכת אליו.

בטורה "ג'ידא רינאוי-זועבי, עוד ביביסטית בארון" שהתפרסם ב"הארץ", רוית הכט מביאה את הקול הזה עד למחוזות הפרודיה ממש. כל משפט במאמר הזה הוא עדות לעיוורון המתנשא ועז המצח של השמאל הציוני, שמתאכזב ונפגע בכל פעם, שבה הערבים לא משרתים אותם ואת האינטרסים שלהם, כפי שמצופה מהם.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

זה מתחיל מהכותרת. רינאוי-זועבי היא, לשיטתה של הכט, ביביסטית בארון, כיוון שלא יכלה עוד לשאת את המדיניות הגזענית, האלימה והקיצונית של הממשלה שבה יושבת מפלגתה. כל זה לא רלוונטי כלל מבחינתה של הכט, שעולמה הפוליטי – כמו זה של המרכז-שמאל היהודי כולו – מתמצה בחלוקה הפשטנית שבין מחנה נתניהו ומחנה אנטי-נתניהו. זוהי דה-פוליטיזציה מסוכנת של השיח הפוליטי ועקירתו מכל מהות אידיאולוגית, שעלולה חלילה לחשוף את הפערים בתוך מחנה ה"רק לא ביבי" המקודש.

נכון, איימן עודה אמר, כפי שהכט מזכירה, שאין ראש ממשלה בישראל שהסית נגד הערבים כמו נתניהו. אבל הכט שוכחת בנוחות כי מוסי רז, חברה למפלגה של רינאוי-זועבי, אמר על הממשלה הזו שהיא "הימנית ביותר בתולדות ישראל".

כמובן שעולה שאלה מה רז עצמו, איש ראוי ללא ספק, עושה בממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה. אבל הציפייה של הכט מחברת כנסת פלסטינית להמשיך ולתחזק את הממשלה הקיצונית הזו, שרומסת את הפלסטינים בשטחים הכבושים ומדכאת אותם ביד קשה בתוך גבולותיה, רק משום שלמי שעומד בראשה לא קוראים בנימין נתניהו, היא ביטוי אומלל במיוחד של העליונות הזחוחה של המחנה שהיא משתייכת אליו.

"אני מכבדת הרבה יותר אנשים נעדרי תודעה פריווילגית, שמביטים נכוחה במציאות ובוחרים בכאב באפשרות הגרועה פחות כדי לשרוד. מי שמחזיק בתודעה פריווילגית אינו יודע סבל או מחסור, ולכן אינו נדחק לפשרה מכאיבה. נראה שאיימן עודה, אחמד טיבי ורינאוי־זועבי אינם סובלים", כותבת הכט.

אני באמת סקרנית לשמוע מאיפה שואבת הכט, יהודייה החיה במשטר העליונות היהודית, את ידיעותיה הרבות על העדר פריווילגיות ועל מאבק הישרדות. איזו מין תודעה אדנותית יכולה לגרום לה לדרוש לעשות "פשרות כואבות" ממי שכדורי משטר העליונות היהודית פגעו, מילולית, בראשו? על מה הכט עצמה מתפשרת, מלבד על הזכויות הבסיסיות ביותר של הפלסטינים?

הכל חוץ מדו קיום

הצדקנות האטומה הזו מגיעה לשיאה הגרוטסקי בקביעה: "נראה שבניגוד למה שחשבנו, דו־קיום, שבו נפתלי בנט מגן בנאום בכנסת על מנסור עבאס מפני גזענים פרועים, אינו ערך רצוי".

זקוק לו לקיום הקואליציה שלו. ראש הממשלה נפתלי בנט עם מנסור עבאס (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

יש מקום להתעכב על מהותו של אותו "דו-קיום", שבשמו הכט משתלחת ברינאוי-זועבי וביתר חברי הכנסת הערבים. אלה, לשיטתה, מחויבים בהכרת תודה לאיש הימין הקיצוני נפתלי בנט, משום  שלצורך ההישרדות הפוליטית שלו הוא הגן על מנסור עבאס בנאומו.

כלומר מס השפתיים הזה של בנט אמור לרַצות את חברי הכנסת הערבים, ותמורתו הם נדרשים להיפרע מזהותם הלאומית ולהתעלם מהאלימות השיטתית שהמשטרה מפעילה נגד אזרחים ותושבים פלסטינים בירושלים המזרחית, מהחיבוק החם שהממשלה מעניקה למתנחלים האלימים ביותר, מקידום ותמיכה בחוקים הגזעניים ביותר שאמורים להעביר חלחלה בגבו של כל אדם הגון, כמו חוק האזרחות או חוק הלאום שנפתלי בנט חגג את אישורו, מהריסות הבתים, מהטיהור האתני המתעצם בגדה.

גם לעצם ישיבתה של מפלגה ערבית בממשלה הרעה והקיצונית הזו אין דבר וחצי דבר עם דו-קיום. הפוליטיקה הערבית בישראל חצויה עמוקות בשאלת השותפות עם מפלגות ציוניות, ובמידה ובאופן התמיכה בממשלה, מתוכה או מחוצה לה. הדיון הזה מתקיים, כמובן, גם בקרב הציבור היהודי.

אבל גם אלה התומכים בישיבתה של מפלגה ערבית בקואליציה זקוקים למידה לא סבירה של נאיביות כדי לראות בזה עדות לדו-קיום, במקום לקרוא למציאות בשמה: מקח על הזכויות הבסיסיות ביותר של האזרחים הערבים, זכויות כמו חיבור למים וחשמל, תשתיות, אישוריי בניה וחינוך ראוי, שהיו אמורות להיות מובטחות להם בכל דמוקרטיה מתפקדת, וזאת בתמורה לאישוש נוסף והעמקה של העליונות היהודית במדינה. אפשר לכנות את מערכת היחסים הזאת בשמות רבים. דו-קיום איננו אחד מהם.

הכט חושדת ברינאוי-זועבי שאולי איננה מבינה את משמעות הצעד שבו נקטה, ומתנדבת להסביר לה אותו במילים פשוטות, כמורה לתלמידה קשת הבנה: "משמעות המעשה של ח"כ רינאוי־זועבי היא בחירה בבנימין נתניהו, משום שהמציאות כאן פשוטה מאוד, פשוטה מדי, עד שמביך להסביר אותה. במציאות הזאת יש בחירה בין שתי אפשרויות בלבד: או הממשלה המכהנת, או ממשלת נתניהו־סמוטריץ'־בן גביר".

המחלה של הפוליטיקה הישראלית

הרטוריקה הזו של מחנה השמאל-מרכז היהודי, המפחידה אותנו תדיר מכך שיכול להיות גרוע יותר, היא ללא ספק מהחוליים ההרסניים ביותר של הפוליטיקה הישראלית מאז ומתמיד, וביתר שאת בשנים האחרונות. זוהי עמדה נכלולית ומרושעת, שמטילה את האחריות למנוע את המשך הסחף לימין על הקורבן של הימין הזה, מבלי לשרטט את הקווים האדומים שלה עצמה.

אם אכן פרישתה של רינאוי-זועבי תביא להפלת הממשלה, האם יכולה לקום תחתיה ממשלה קיצונית יותר? התשובה היא כן. אבל האם בשם האיום הזה אפשר לדרוש הכשרה של כל שרץ ומתן לגיטימציה לכל מדיניות? האם יש קו אדום שמתחתיו לא ניתן עוד להבליג בשם האלטרנטיבה המאיימת?

הבה נניח, למשל, שבמערכת הבחירות הבאה, כחלק מהמירוץ הנצחי אחר קולות הימין, מחנה נתניהו יתמוך בטרנספר של האזרחים הפלסטינים מהארץ, ואילו מחנה רק-לא-נתניהו יתמוך "רק" בשלילת אזרחותם. האם גם אז יידרשו חברי הכנסת הערבים לתמוך – מבפנים או מבחוץ – בממשלת רק-לא-נתניהו כי "יש בחירה בין שתי אפשרויות בלבד"? לשיטתה של הכט, התשובה היא חיובית. זהו המלכוד המוסרי שלתוכו פוסע המחנה הזה, ועוד מעז להטיף בשמו מוסר לפוליטיקאים ערבים.

הבחירה היא לא רק בין פאשיזם רך לפאשיזם קשה. נפתלי בנו ובצלאל סמוטריץ' (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

אני מבינה שהמציאות בעינייך, רוית, היא "פשוטה מאוד, עד שמביך להסביר אותה", אבל בכל זאת אסביר לך משהו: הבחירה היא לא בין שתי אלטרנטיבות בלבד, או לפחות לא בין השתיים שציינת. הבחירה האמיתית היא בין דמוקרטיה לפשיזם, בין צדק ושוויון לכל לבין משטר של אדנות ועליונות. מצג השווא כאילו הבחירה היחידה היא בין פשיזם רך לבין פשיזם קשה הוא לא נכון ולא מוסרי. והוא גם לא חכם פוליטית, כי על ידי ההכשרה החוזרת הזו של הפשיזם הרך בשם הפשיזם הקשה, הוא מזיז בהתמדה את קו האמצע של הפוליטיקה הישראלית ימינה.

כאשר מרצ מצביעה בעד חוק האזרחות, אחד החוקים הנתעבים ביותר בספר החוקים של ישראל, היא זו שמכשירה את הלכי הרוח הפשיסטים האלה, הופכת את החוק הזה לחלק מהקונצנזוס של השמאל-מרכז, והופכת בהכרח את מה שמימין לה לקיצוני יותר.

העובדה שבן גביר כבר יושב בכנסת וממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר מידפקת על הדלת איננה אשמת הפלסטינים. אם כבר, היא באשמת המחנה שהכשיר וממשיך להכשיר את השרצים המוסריים הנתעבים ביותר בשם איזו פרגמטיות מדומיינת, ועוד יש לו את עזות המצח להטיף מוסר לקורבנותיהם.