newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רוגל אלפר יכול לנגב את הרוק מהפנים: בנט לא משפיע על העבר

רוגל אלפר גילה כי במקראה ללימודי עברית בכיתה ב' מופיעים תכנים דתיים, שאינם לטעמו, וקשר אותם ל"אפרטהייד שמוביל בנט בעמונה". את הפרטים הוא שכח לבדוק: מתי נכתב הספר, האם הוא באמת "רשמי", ומה מקור הסיפור עליו יצא קצפו

מאת:

"המקראה הרשמית ללימוד עברית בכתה ב' בבתי הספר הממלכתיים יורקת בפרצופם של חילונים", כתב היום (ראשון) רוגל אלפר במאמר בעיתון 'הארץ', והוסיף "הרוק מגיע היישר מפיו של שר החינוך נפתלי בנט". אכן ניכר כי אלפר השקיע בדימויים ובלשון ציורית, חבל רק שהוא לא השקיע כך בבירור העובדות ובלימוד הנושא עליו הוא כותב.

המאמר של אלפר מציג בפנינו דוגמא לרדידות המסוכנת של הביקורת על תכני הלימוד במערכת החינוך הרשמית. רדידות משום שהוא חוטא בזלזול בשכל הישר הן של קוראיו והן של כותבי תכניות הלימודים; מסוכנת מכיוון שהתופעות עליהן אלפר מצביע אכן מדאיגות ולכן ראוי כי הביקורת תבוא מפיו של דובר מעמיק ורציני יותר.

"המקראה הרשמית" עליה אלפר כותב היא ספר הלימוד לכיתה ב' "המקראה שלי – מה מסתתר בסיפור ועוד". הוא אינו טורח לציין את שם המקראה, וגם לא את שם המחברת, חיה דוידזון (פרטים אלה מופיעים בכיתוב התמונה המצורפת למאמר, בגרסת הרשת בלבד). אולי הוא היה חושב שאלו פרטים חשובים אם הוא היה יודע שזוהי אינה "מקראה רשמית" אלא רק אחד מספרי הלימוד המאושרים לכיתה ב' בבתי-הספר הממלכתיים (ישנה גרסה לבי"ס בזרם הממלכתי-דתי).

מקור היריקה בפני החילונים היא עובדת הימצאותם במקראה של שני תכני לימוד, שלפי פירושו של אלפר הם קשורים קשר הדוק ל"פשיזם הישראלי החדש" בכלל ול"צעדי האפרטהייד שמוביל בנט בעמונה". לדידו של אלפר זהו תהליך חדש במערכת החינוך שעומד בניגוד למה שהתרחש בעבר: "פעם דנה נמה ודנה קמה והיום דנה יידישע מאמע שצמה", התפייט אלפר, וכמובן לא מיותר לציין שאין בסיפורים עליהם הוא כתב שום אם יהודייה שצמה (ביום כיפור? תענית אסתר?). אבל החרוז שווה את זה, אני מניח.

כמובן שלא כל יום יורקים בפניו של אלפר, ושל החילונים כולם, ולכן משמח לגלות שנמצא הפה היורק: שר החינוך נפתלי בנט. יש כמובן הגיון רב בטענה הזאת. אלפר טוען לפשיזם דתי בבתי-הספר הממלכתיים בישראל, ולכן הגיוני שהאשם יהיה שר חינוך פשיסט ודתי. אלא שטענה זו אינה רק מוטעית, אלא מעצבנת, כי היא מעידה על הזלזול בבדיקת העובדות הפשוטות ביותר. אז רוגל אלפר, הרשה לי לנגב את הרוק מפניך החילוניות ולעשות בשבילך את העבודה שאתה היית צריך לעשות לפני כתיבת המאמר.

> "המזרחים הפכו להיות בשר התותחים של חוק הגיוס"

נמצא הפה היורק. שר החינוך נפתלי בנט (צילום: פלאש90)

נמצא הפה היורק. שר החינוך נפתלי בנט (צילום: פלאש90)

אם אלפר היה טורח לדפדף מספר עמודים אחורה בחוברת הלימוד שהגיעה לידו, הוא היה מגלה על הכריכה את המשפט הבא: "באישור אגף אישור ספרי לימוד. תאריך האישור: 14.1.2014". אינספור פעמים ראיתי את חותמת האישור של משרד החינוך מבלי להתעמק בפרטים, אלא שהפעם הם חשובים: נפתלי בנט מונה לתפקיד שר החינוך בחודש מאי 2015, כמעט שנה וחצי אחרי אישור ספר הלימוד, שנכתב, סביר להניח, עוד הרבה לפני כן. כה רב כשרונו של בנט בעיני אלפר: בעוד ששרי חינוך קודמים התלוננו על יכולת נמוכה להשפיע ברמת המיקרו על תכניות וספרי לימודים, מסתבר שנפתלי בנט מסוגל כנראה להשפיע על ספרי לימוד שפורסמו עוד טרם מינויו!

חילוניות או בורות?

את עיקר מאמרו מקדיש אלפר לאגדה המופיעה במקראה הנקראת "יוסף מוקיר שבת", שבה מקופל "כל הפשיזם הישראלי החדש". ההתמקדות דווקא באגדה זו, המופיעה ברשימת היצירות בתכנית הלימודים לכיתה ב' תחת הנושא "מקורות יהודיים", מאפשרת לגלות היכן הביקורת של אלפר מחמיצה את העומק והרצינות שנדרשים בבואנו לעסוק בתכני לימודים בבתי-ספר.

אני לא יודע אם אלפר יודע זאת: הסיפור "יוסף מוקיר שבת" שהוא מצא פתאום במקראה הוא עיבוד של סיפור מהתלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף קיט ע"א. באמת שאלפר לא צריך להכיר תלמוד כדי לדעת זאת, מספיק לעשות חיפוש פשוט בגוגל, הנה – זה אפילו כתוב בויקיפדיה. זו עובדה חשובה, לא מכיוון שזה הופך את הסיפור לראוי ללימוד, יש כמובן גם סיפורים בעיתיים בתלמוד. אלא שהכרה בקדמותו של הסיפור מכניסה אותו להקשר הראוי לבחינתו: זהו סיפור תלמודי ידוע העוסק בשכר הניתן מאלוהים לשומרי השבת ומכבדיה. בשל אופיו האגדתי ומסרו הפשוט (והפשטני?) עיבודים שלו לילדים רווחו לאורך דורות רבים. אולי כדאי לספר לאלפר שגרסא של הסיפור מופיעה במקראה לתלמידי ישראל משנת 1945, כך שגם בימים בהם למדו "דנה נמה" בבתי הספר, היו מורות (ובוודאי יידישע מאמות!) שקראו לתלמידיהן את הסיפור.

חשוב להתווכח על השאלה האם נכון שתלמידים מבתי-ספר ממלכתיים (ולא חילוניים, אגב), ילמדו סיפורים מהתלמוד. ניתן גם לתהות האם אלפר היה רוצה שתלמידים חילוניים לא ילמדו בכלל סיפורים מהתלמוד? מה ההשלכות החינוכיות של אמירה כזאת? אלו שאלות מסובכות שאין לי הכרעות פשוטות לגביהן – אבל להתעלם מהמקורות וההיסטוריה של האגדה זה מעשה לא ראוי.

הנה דוגמא למה שאלפר פספס: לדבריו, במקראה לכיתה ב' נכתב שיוסף, אותו יהודי עני, עובד בשביל "איש אדומי עשיר" העושק אותו. האדומי גילה בחלומו שכל כספו יועבר ליוסף כעונש על הניצול. חזרתי לתלמוד הבבלי, והנה – אין שם אדומי אלא סתם "נכרי", יוסף כלל אינו עובד אצלו, והחוזים בכוכבים כלל לא מציינים כלום על עונש שמגיע לאותו נכרי.

כלומר, בחינה ביקורתית של הסיפור היתה מאפשרת, למשל, להשוות בין הסיפור המקורי ובין העיבוד שהונגש לתלמידים, ולכן השאלה אינה מדוע מלמדים את התלמידים דווקא את הסיפור הזה, אלא מדוע מחברת הספר שינתה פרטים חשובים כדי להשחיר את פני הנכרי אף יותר מהאגדה התלמודית? אלא שאלפר לא מעוניין בפרטים, אלא מעדיף לכתוב משפטים טפשיים כמו: "ומה הנוף הנשקף מהחלון? אפשר להניח שזו עמונה".

הבעיה במאמר של אלפר היא לא מושא הביקורת שלו: הוא כותב על טקסטים בעיתיים שראויים לבחינה, לביקורת, ללימוד ולשינוי. כזה הוא בוודאי הטקסט השני אותו מצטט אלפר, העוסק באמהות המדליקות נרות שבת ועליו התלמידים (והתלמידות) נשאלים "מה תפקידן של האמהות בערב שבת?". זה ציטוט קשה המעיד על המסרים הסקסיסטיים הנפוצים בספרי הלימוד בישראל (ממש לא רק בתכנים הקשורים ליהדות). אלא שהביקורת חייבת להיות מבוססת. כותבי ספרי הלימודים ותכניות הלימודים הם לא מטומטמים – אין סיבה שמבקריהם יהיו מטומטמים.

מה שאלפר מעודד זה לא ביקורת ולא חילוניות, אלא בורות. חילוניות שהיא לא רציונלית ולא משכילה לא ראויה להקרא חילוניות.

> כרוניקה של טיוח: כך הריגת שני נערים התגלגלה להסדר טיעון על רשלנות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf