השנה עצרת רבין שלי תהיה בפתח תקווה

כותבת אורחת: כרמלה כהן שלומי

לא אלך במוצ"ש לכיכר רבין לעצרת לזכר ראש הממשלה, שנרצח על ידי איש ימין דתי, שפעל באווירת הסתה קשה שהתירה את דמו של יצחק רבין. הוא ארב לו בתום עצרת שלום, ירה בגבו ורצח אותו בכוונה תחילה, אחרי שנועץ ברבנים שראו בראש הממשלה בן-מוות, בשל רצונו להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים.

מה שכתבתי בפסקה הקודמת אינו מובן מאליו. את העובדות, הפשוטות כעפר, החליפו מילים ריקות על אחדות העם. לא רק השנה: מאז הרצח הוחלף חזון השלום של המנהיג המת בחזון "מסטיק בזוקה": עם אחד – לב אחד. לא הלב שנורה ונדם. בעיני מארגני העצרת, כנראה, לב זה לב.

שירו איתי כיכר רבין. ימנים, שמאלנים, ידיים למעלה, בוגדיםםםם! אופ'ס, אמרתי בוגדים. לא יפה. העם רוצה איחוד לבבות. איחוד לבבות אחד על האש. שירו שיר לאיחוד!

הרוצח יגאל עמיר לא פעל בחלל ריק. פרחי הרוע לא צמחו בחגווי הסלע, אלא בערוגות הימין המוסת על ידי ראשי קהילה ורבנים. הרוצח נועץ בהם, וקיבל חיזוק שגרם לו להאמין שהוא עומד לגאול את עם ישראל מהצורר הנאצי היהודי.

> השתיקה המביכה של המנהיגים הדתיים מול השחיתות והגזל

ראש ממשלה, שדמותו במדי אס-אס נאצי מתנוססת על שלטי מחאה הנקרעים בסכין בהפגנות המוניות בכיכר ציון, כשעל המרפסת מריעים מנהיגי העם – בהם ראש הממשלה הנוכחי המחייך בשביעות רצון – הוא מנהיג שדינו נגזר, הרבה לפני ההוצאה להורג בכיכר עיר אחרת.

נר לרבין בפתח תקווה

לא אלך לעצרת בכיכר רבין כי המסר שמנסים להטביע בנו, שנה אחר שנה, הוא מסר כוזב של אחווה מדומה. אין אחווה, יש שבטים מסוכסכים ומנהיגות מפלגת. המילה 'שלום' הושלכה לקרן זווית בשם אחדות מדומה ומיוחצנת לעייפה. בפי המנהיגות הזאת 'שמאל' הוא מילה נרדפת לבגידה, והמסר הזה מחלחל היטב למטה, אל כל שדרות העם, עד בתי הספר היסודיים.

כשנכדי בן ה-11 (שנולד ב-4.11, אגב) מספר לי שלמד כי "רבין נרצח בגלל מחלוקות בעם", כאילו היה כאן ריב נהגים עממי שנגמר ברצח, אתה מבין שהרצח הפוליטי הנורא נפרט לפרוטות של אחווה מדומה, ריקה מתוכן, ובכוונת מכוון. כשאני מספרת לילד על הלילה ההוא, על ההלם מהמעשה הנורא, על הרצח של מנהיג שדרכו שזורה בהיסטוריה של מדינת ישראל, לוחם תש"ח, רמטכ"ל, ראש ממשלה, הוא משתומם. זה לא מה שסיפרו לו בכיתה. זה לא מה שאומר הרחוב.

הרי איש ירה ואיש נפל.

מי ירה ומי זה שם נפל?

ואני מספרת לו. הוא יוליך למעני את הקול. קול קטן מאוד.

לראשונה מאז 4.11.95 לא אלך לעצרת בכיכר רבין כי המסר לזכר ראש ממשלה שהוצא להורג על ידי בן עמו איננו איחוד העם, פרחים ולבבות אלא מסר קשה ותובעני. תמרור אזהרה, השב ומתריע שמה שקרה בכיכר ב-4.11.95 אינו תאונת דרכים, אלא רעידת אדמה מטלטלת. השברים עדיין נבעים תחת רגלינו. רצח שהתרחש בעם מפולג פוליטית, חברתית ודתית, עלול עדיין להתרחש כי איננו עם אחד. עוד לא. אולי לעולם לא נהיה אבל מותר לקוות. להתפלל אפילו, אם זה יעזור.

במוצ"ש הבא אזכור את יצחק רבין בפתח תקווה, בהפגנה ה-50 שרובנו לא טורחים להגיע אליה, לבד מקומץ מובחר וחרד מאוד שמוחה על שחיתות שלטונית, שחיתות שמסתייעת בשומרי סף שנרדמו.

שם גם נדליק נר זיכרון ליצחק רבין. מנהיג שניסה ונרצח. הידיים הרוצחות היו ידי בן עמו, אבל הקול של הרוצח היה קולם של רבים אחרים. גם הם מבני עמו.

כרמלה כהן שלומי, עוסקת זעירה, כותבת המון וסופרת מעט. סיפור שכתבה מופיע בספר "עד קצה הזריחה" שיצא לאור השנה.

> שקט מסיתים: נתניהו נואם והתקשורת עוברת לדום