newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

היישר מהרצועה: הראפר ששר על החיים בעזה

איימן מע'מיס מתמודד דרך הראפ עם הכאב האישי ועם הנושאים הכי בוערים בחברה: שחיתות, השליטה הגברית בחברה, ילדים שעובדים ברחובות. "הממשלה רוצה שנדבר על תקווה ואהבה, אבל אין לנו לא את זה ולא את זה"

מאת:

כותבת אורחת: דועאא׳ מוחיסן, עזה

כדי להיחלץ מידו של שליט אכזר וממוות נהגה שחרזאדה לספר סיפורים במשך אלף לילה ולילה. בחברה השמרנית של עזה, איימן מע'מיס בחר להציל את עצמו באמצעות ראפ. באמצעות האמנות הזאת – בחלקה שירה, בחלקה מוסיקה וכל כולה נשמה – הוא מתמודד עם הנושאים הקשים ביותר, מהמלחמה הבלתי פוסקת, דרך השחיתות הפוליטית ועד השליטה הגברית בחברה.

מע'מיס, כיום בן 31, התחיל לתת ביטוי לתסכול ולתקוות שלו דרך ראפ בשלהי האינתיפאדה השנייה, והיה ממייסדי ההרכב "ראפרים פלסטינים" (Palestinian Rapperz). "הייתי צעיר מכדי למות תוך כדי זריקת אבנים על חיילים ישראלים, וגיליתי את הראפ כדרך לא אלימה להתנגדות", הוא אומר. מקור ההשראה של ההרכב היה להקת DAM – קבוצת הראפרים הפלסטינית הראשונה, שקמה בישראל – אבל הלחנים של ההרכב העזתי היו נועזים יותר, וצמחו מתוך מציאות יום-יומית של עימותים עם חיילים והריסות בתים.

מאז הימים ההם התפזר ההרכב, כל אחד למדינה אחרת. מע'מיס הוא היחיד שבחר לחזור לעזה בסיום כל סבבי ההופעות שלהם בחו"ל. למה? הוא מספר שהסיבה הראשונה היא היותו הבן הבכור במשפחתו, והאחריות שמוטלת עליו לכלכל את אחיו לאחר שאביו נרצח. שנית, כי הראפ שלו לא יכול להיות אמיתי וכנה אם הוא יעשה כשהוא חי מעבר לים, כשהוא מנותק מהפחד והכאב של בני עמו. הוא מאמין שאלמלא המצור, אם הגבולות היו פתוחים, עזה הייתה מוכרת בעולם לא בשל קורבנותיה אלא כמקום מוצאם של אינספור בעלי כשרונות.

"הראפ עבורי היום הוא כבר לא דרך של התנגדות, למרות שזה היה כך עבור איימן בן ה-18", הוא אומר. "היום זו הדרך שלי להימנע מהבריחה לכל מיני משככי כאבים וסמים, כמו טרמדול, כדי להקהות את הכאב של הדיכוי הבלתי נגמר שתחתיו אנו חיים".

"תהיי עצמך"

מבחינת מע'מיס המאבק הפך לאישי במהלך המתקפה הישראלית על עזה ב-2008-2009, לאחר שאביו נהרג מפגיעת ארבעה טילים ישראלים בזמן ששהה בביתו. הוא אומר שהראפ שלו הפך למעודן יותר בעקבות האירוע.

איימן מע'מיס שר לביתו:

אחרי שמע'מיס התחתן ונולדה לו ילדה הרבה מהפוקוס של הראפ שלו עבר להתעסקות בשאלה איך לגונן עליה מפני החברה העזתית הפטריארכלית. הוא הקדיש את אחד משיריו האחרונים "סיפור לפני השינה" לבתו בת ה-3.

בית אחד בשיר אומר כך:

בתי, תהיי עצמך.. אל תפחדי
אל תעצרי כדי להסתכל לאחור.. תמשיכי לאתגר
אל תסתתרי תחת צלו או מאחורי כנפיו של אף אחד
היי בתה של אל-קודס, התקווה למחר.

והפזמון:

בואי תתקרבי תינוקת שלי. הגיע הזמן ללכת לישון
אני אספר לך סיפור לפני השינה.
היה היה פעם, לפני שנים רבות,
לילדה חמודה כמוך היו מלא חלומות.

איימן היה רוצה שבתו הקטנה תגדל להיות אשה עצמאית, שאחראית לבחירות של עצמה. "נשים רבות בעזה לא באמת מודעות לזכויות שלהן", הוא אומר, "ואלו שכן פיתחו מודעות מגלות שקשה מאוד להתנגד לחברה הפטריארכלית".

"הרשות הרביעית"

מונעם עוואד, אחד מעמיתיו הראפרים, מספר שהוא לא הצליח לישון ימים שלמים לאחר ששלושת ילדי משפחת אל-הינדי נשרפו למוות, כשהמחסור בחשמל בעזה אילץ אותם להשתמש בנרות לתאורת הבית. כדי להתמודד עם האבל הוא כתב והפיק סרטון לזכרם.

"הם [הממשלה] רוצים שאנחנו נדבר על תקווה ואהבה, אבל אין לנו לא את זה ולא את זה", מסביר מונעם. הוא רואה בראפ את "הרשות הרביעית" שכן המוסיקה הזאת חושפת את האמת בפני התקשורת המושחתת. מוענם, שמשתמש ביוטיוב כפלטפורמה להפצת יצירותיו, אומר שלא אכפת לו לכמה צפיות הסרטונים שלו זוכים, אלא מה חושב הציבור הרחב. לעיתים קרובות הוא מבקש מנהגי מוניות אקראיים להאזין לשירים שלו. "התגובה שלהם, לראות אותם מניעים את הראש שלהם בהנאה, זה מה שבאמת מעניין אותי", הוא אומר.

ומע'מיס מאבחן: "עזה היא מרחב של סתירות ויצירתיות". הוא מאמין שהאמנות בעזה נדחקת לשוליים, ובהיבט הזה הראפ לא שונה מכל יצירה אחרת. למשרד התרבות אין תפקיד משמעותי בקידום האמנות. "אם אתה רוצה לקבל תמיכה, אתה צריך לממן את עצמך או למצוא סוכנות זרה שתסייע לך", הוא מסביר.

למעשה, הוא ומונעם מאמינים שהממשלה מהווה את המכשלה הגדולה ביותר לצמיחתה של מוזיקת ראפ בעזה. מוענם צוחק כשהוא נזכר בפעם הראשונה שבה הוא הופיע ברחוב – חבר שהתלווה אליו האיץ בו לברוח מהר, מיד כשהוא מסיים לשיר. הוא לא שאל את החבר למה הם בורחים עד שהם היו במרחק של מאות מטרים מהמקום והחבר אמר לו שחמאס עלול היה לכלוא או לענות אותם.

מונעם עוואד, נר חף מפשע:

אנשים בעזה שמתנגדים לראפ חושבים שהמוזיקה הזאת מתעסקת רק בסמים, נשים ואלכוהול – כי זה מה שהם רואים בטלוויזיה. אבל אם הם היו מקשיבים לשירים של איימן ומונעם, דעתם ככל הנראה הייתה משתנה. הראפ של השניים הוא בדיוק כמו זה של האפרו-אמריקאים הראשונים: הם מבטאים את התסכול והזעם שחש כל עזתי.

איימן עובד בימים אלה על השלבים האחרונים של השלמת אלבום הסולו הראשון שלו. האלבום מורכב מעשרה שירים, וכל אחד מהם עוסק בנושא אחר. השיר "סאפאר" (מסע) מספר על הקונפליקט של בחור שחי במחנה פליטים בחו"ל עם אהובתו, אבל משתוקק גם לפלסטין. "בין שווארע" (בין הרחובות) מדבר על ילדים עובדים, ושיר נוסף ששמו "אלעלם ליתנין" (העולם הוא בשביל שניים) עוסק בזכויות נשים.

הסיפור של איימן מע'מיס מוכיח שהאמנות היא לא רק אוניברסלית, אלא גם דרך חזקה במיוחד להעצמה של צעירים, בעיקר כאלו שגדלים באזור מלחמה. ואכן, בהחלט אפשר לומר שהראפ בעזה משגשג, כאשר ברצועה יש כיום יותר מ-30 ראפרים מקצועיים פעילים.

והערה לסיום: הבימאית ג'קי סלום יצרה סרט דוקומנטרי שמתעד חמש שנות יצירה והתפתחות של מוסיקת ראפ בעזה ובגדה המערבית. הסרט, שנקרא Slingshot Hip Hop, זמין לצפיה ביוטיוב.

> אמני קרקס במיצג בתל אביב: שחררו את הליצן אבו סח'א ממעצר מנהלי

דועאא׳ מוחיסן היא סטודנטית לתואר ראשון באנגלית ובספרות באוניברסיטה האסלאמית בעזה. היא מתנדבת ב"מרכזי הערבי בעזה" וחברה בפרויקט "אנחנו לא מִספָּרים" אשר נותן לכותבות וכותבים צעירים מעזה אפשרות לתקשר עם העולם ולספר את סיפורם במילים שלהם. שם פורסם הפוסט במקור.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf