newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"יש למרצ נקודות עיוורון, אבל עכשיו מרצ זה גם אני"

"יש לי שם משפחה מזרחי מובהק ואני לא מתבייש בזה, אבל אני לא בשיח פרטקולרי; מבין את בוחרי דרעי, אבל ש"ס לא קידמה מזרחים במאום; מאמין שביבי ישלם בבחירות על המלחמה האחרונה". ראיון עם אבי דבוש ממרצ

מאת:

במערכת הבחירות הזו ביקרתי את מרצ באופן אינטנסיבי למדי. ביקרתי אותה בעיקר על הפער בין הדימוי העצמי שלה כמפלגת שמאל פלורליסטית וחברתית, לבין הסנטימנט השמרני, האליטיסטי והמנוכר שהיא משדרת באופנים שונים.

אין מפלגה שמשתווה למרצ בעשייה הפרלמנטרית החשובה שלה, ובכל זאת היא מצליחה לייצר ניכור מקבוצות אוכלוסיה רחבות כל כך בארץ. הרקורד שלה היה אמור להציב אותה כאחת מהמפלגות הגדולות במשכן; מדוע, אם כן, היא נלחמת כעת על חייה על סף אחוז החסימה?

המפתח להבין ואולי גם לגשר על הפער החמקמק הזה גלום, בעיני, באבי דבוש, המוצב במקום השמיני ברשימת המועמדים של מרצ לכנסת ה-20. בן 39, מזרחי, מסורתי, בן הדרום, קיבוצניק, טבעוני.

דבוש, יליד אשקלון, גדל בבית ימני מזרחי מסורתי. חניך ומדריך בבני עקיבא, בוגר הישיבה התיכונית של אור עציון. "עד היום אני בקשר עם חברים מתנחלים, שאפילו שוקלים להצביע מרצ בעקבות ההתמודדות שלי", הוא מוסיף בחיוך.

את הפעילות החברתית שלו החל עוד לפני הגיוס לצבא, כשהתנדב עם צעירים אוטיסטים באשקלון. בפעילות זו המשיך גם לאחר הצבא, בקיבוץ רבדים, שם הקים וניהל מסגרת לנערים שסובלים מאוטיזם. מאוחר יותר, הגיע ל"מגמה ירוקה", ארגון סטודנטים למען איכות סביבה, והשתלב במאבק נגד תחנת הכוח הפחמית באשקלון.

"זה היה המאבק המכונן של חיי. הוא חיבר אותי לכל הצירים: הפוליטי, הסביבתי, החברתי, הקהילתי, הכל התחבר לי שם. במשך כמה חודשים, בכל שבוע פתחנו דוכן במדרחוב באשקלון והתחלנו לשוחח עם אנשים, שיחה שהיתה מכוננת בהמון מובנים. הם תפסו אותנו כסטודנטים אשכנזים מהמרכז, שלא רלוונטים בעליל למציאות חייהם. 'אנחנו נלחמים על הלחם ואתם מדברים איתנו על איכות סביבה?!'. הם מכירים את המופע הזה של סטודנטים שמגיעים, בגלל רצון טוב, מלגה, או סתם מתוך שעמום, ואחרי שנגמרת המלגה, הם חוזרים למרכז. ואנחנו הבנו את זה והדגשנו שזה אכן המאבק שלהם, שהם יובילו אותו, ושאנחנו שם רק כדי לסייע מאחור, בלוגיסטיקה, אירגון וכו'. ובסוף היתה התגייסות גדולה מאוד למאבק מקרב התושבים".

> רשימת מרצ לכנסת משקפת את השפעת המאבק המזרחי והפמיניסטי

גבי לסקי ואבי דבוש. האם מספר המנדטים שתשיג מרצ בבחירות יצליחו להכניס אותם לכנסת? (צילום: יעל מרום)

לא נתקל בתקרת הבטון. אבי דבוש עם גבי לסקי (צילום: יעל מרום)

בעשור האחרון דבוש עובד בשתי"ל. בין היתר ניהל את התחום הסביבתי, והוביל את הקמת ועד העובדים בקרן החדשה לישראל. בארבע השנים האחרונות מנהל תחום תוכניות בשתי"ל. בשנים האחרונות מתגורר עם משפחתו בקיבוץ ברור חיל, "שכונה של שדרות", כפי שמכנה אותה דבוש. לפני חודש היה שותף להקמת "מועצת הנגב", מועצה שהוקמה בהשראת המודל של מועצת יש"ע, המאגדת בתוכה את ראשי המועצות האזוריות בנגב כדי לקדם ביחד את האינטרסים של האזור.

"עובר כמזרחי" 

 בשנת 2009 היה דבוש חלק ממייסדי התנועה הירוקה שרצה עם הרב מיכאל מלכיאור, ומשם החיבור למרצ היה כבר טבעי מבחינתו.

"מרצ היא, מה שנקרא, 'בשכונה', מבחינת העשייה שלי. אני מודה שלא הייתה לי סבלנות להיות במפלגה בה אני צריך להתנצל כל הזמן על עמדותי. מפלגת העבודה היא מפלגה כזו. כמו הרבה מחברי, הצבעתי לעמיר פרץ ב-2006 וקיבלתי את אהוד ברק".

אין ספק שהעשייה שלך מדברת בעד עצמה, אבל כשזהבה גלאון המליצה להצביע עבורך בבחירות המוקדמות, בחמישיה השניה בה התמודדת, אפשר להניח שהיא עשתה זאת גם משיקולים של ייצוג מזרחי. אתה מרגיש שאתה נמצא במפלגה גם על הטיקט המזרחי?

"תראי, הקמפיין שלי היה 'מרצ לדרום'. זה היה אצלי מאוד בפרונט, זה הפרוייקט שלי. לא במובן של 'תצביעו לי כי אני מזרחי', אלא במובן של לסייע ליצור שמאל עממי רחב. בעיני זה יותר ממה שמרצ צריכה, זה מה שהנגב צריך, מה שהדרום, הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית צריכים: להיכנס בגאון למנהיגות של השמאל ולעשות את המהפך".

אבל הסוגיה המזרחית לא חופפת לסוגיה החברתית-מעמדית, יש בה גם מרכיב חשוב של זהות, והשאלה אם גם לזה יש מקום במרצ.

"בעיני הסלוגן 'מרצ לדרום' מקפל בתוכו את כל האלמנטים האלה: גם פריפריה חברתית וגיאוגרפית, גם מסורתיות, גם מזרחיות. יש לי שם משפחה מספיק מובהק כדי להבין את הקשר הזה. 'עובר כמזרחי', כפי שקראו לזה אצלכם, ואני לא מתבייש בזה. אני בעד הנושא של הייצוג, בתנאי שהוא מלא בתוכן. וכאן את צודקת, זה באמת יותר מורכב, ויש אזורים בעייתיים שלא תמיד אפשר להגדיר אותם במילים אבל בהחלט עוברים בתחושה".

אז תן לי לנסות להגדיר את האזור הזה במילים: זה האתוס של המפלגה. כשמרצ מפרסמת את רשימת האזרחים התומכים בה, למשל, שהיא במובהק אשכנזית, חילונית, תל-אביבית וסלבריטאית, וכלולים בה שמות כמו יאיר גרבוז, יהושע סובול, עמוס עוז, ונתן זך, שביטא עמדות גזעניות קשות כלפי מזרחים, אז אלה האנשים שהמפלגה רוצה שהציבור יזהה אותה איתם.

"אני מרגיש מחויב בראש ובראשונה לאנשים שלי, שהם אנשי הדרום. מזרחים, דוברי רוסית, ערבים, עניים, בדואים. אני רוצה שאנחנו, האנשים האלה, נהיה בעלי הבית, ולא רק אלה שיושבים על איזה דרגש ומקבלים חדר צדדי. במובן הזה אני פחות מסתכל ימינה ושמאלה, ואני מודה שאפילו לא ידעתי שנתן זך חתום על המודעה הזו. מבחינתי זה פרוייקט, שאני מביט קדימה לעוד חמש-עשר שנים ורואה מפלגת פועלים למען פועלים, פריפריה למען פריפריה, וכו'. אז נכון שבאתוס של מרצ יש את העניין המפא"יניקי הזה של 'אנחנו מייצגים אותם מצוין, את הנושא המעמדי', אבל ברור שזה לא מספיק.

"לגבי נקודות העיוורון של מרצ, אני מרגיש שמשהו משתנה. זה מתבטא בבחירה שלי, בפרק הנוסף שהכניסו למצע, ובדברים נוספים. זה משתנה גם במובן הטקטי: אני מביא את השיח למקומות שונים ואנשים מחבקים את זה, כי הם מבינים שאי אפשר להמשיך כך יותר. אני שואף למצב שמרצ תהיה מורכבת יותר מאנשים 'מחוספסים' שמחוברים לשטח, שנמצאים בכל המאבקים החברתיים שמתקיימים פה".

> מרצניקים, נראה שלא הבנתם את המאבק לייצוג מזרחי

"המשפחה של היא חצי ש"סניקית, אני מבין את המשהו הזה שדרעי עושה לאנשים". (צילום: אקטיבסטילס)

"המשפחה של היא חצי ש"סניקית, אני מבין את המשהו הזה שדרעי עושה לאנשים". (צילום: אקטיבסטילס)

אבל זה בדיוק העניין: מרצ מצטיינת בעבודת שטח חברתית, אבל אז יכולה לפרסם מודעה המקוננת על חורבנה של המדינה בגלל התערבותו של נתניהו בפרס הכי אליטיסטי בארץ, או להשוות תפילין לקמע. זה כל כך מנותק מההוויה של הציבור שלמענו מרצ מתיימרת לפעול, כמעט כאילו יש בקרביים שלה נוגדנים לציבור שגם אתה מגיע ממנו.  

"התפיסה שלי כל השנים היתה מאוד פרקטית. לא במובן של לא להסתכל על הדברים האלה, אלא למצוא את הפתרונות. לשנות. והנה, עכשיו גם אני חלק מהקרביים של מרצ. וכתבתי על יאיר גרבוז וביקרתי אותו בחריפות. אז באחת התגובות כתב אחד מתומכי מרצ 'טוב לדעת שיש מישהו עם דעות כאלה במרצ, שנדע לא להצביע לו', וייחס לי באופן מופרך איזו עמדה של אנטי-נאורות. אז יש לי ויכוח איתו, אבל אני רוצה לקיים את הוויכוח הזה בתוך מרצ.

"יכול להיות שבסוף אני אפגוש את מה שמזהירים מפניו אחיי ואחיותיי המזרחים, את תקרת הבטון, אבל אני מודה שכרגע אני לא פוגש בה. יש קשב לשיח שלי, כאמור גם ממניעים טקטיים וגם ממניעים יותר עמוקים. אני רוצה לאתגר. וזה אומר להתארגן, ולהיות חבר מפלגה וחבר ועידה ומועמד וחבר מועצה. בסופו של דבר זה מה שמשנה, וזה לא יקרה עד שלא ניכנס ונתקוטט על המקום שלנו. אשכרה נתקוטט.

"מאותם טעמים גם לא הסכמתי להיות משוריין. אני חושב שאנחנו צריכים להיות שם בזכות ולא בחסד. לא להיכנס שוב בזכות איזה פטרון שמביא אותנו, כי אז זה באמת יהיה עלה תאנה, כמו שראינו בבית היהודי".

מה אתה חושב על הבחירה של אותם מזרחים חילונים מודעים לחבור לש"ס כהצהרה פוליטית מזרחית?  

"אני יכול להבין את זה. אני בא ממשפחה חצי ש"סניקית. אמא שלי מצביעת ש"ס כל השנים ועכשיו אמרה שהיא תעלה לקבר של הרב עובדיה לבקש ממנו סליחה ותצביע למרצ. אני חושב שיש לש"ס הישגים בכל מה שנוגע לצדק הכרתי. מצד שני, אני לא חושב שבמשך שלושים שנה היא באמת קידמה את הציבור המזרחי במובן הרחב אלא דאגה לפלח ציבור מאוד מצומצם, ליטאי, חרדי, גברי. במובן הזה, קשה לי עם ההכרעה הזו. אני שמח, עם זאת, שהשיח הזה פורץ כי זה גם ביטוי לבלבול שלנו לקראת הכרעות ושינוי אמיתי, זה בסדר גמור, אבל אני לא שם. הפרוייקט שלי הוא אחר. אני חושב שאנחנו חלוקים בעיקר סביב התכלית: סמי שלום שטרית דיבר על השאיפה להביא להקצאת ארבעים אחוז מהמשאבים למזרחים. אני לא בשיח הפרטיקולרי. בעיני פוליטיקה מזרחית אמיתית היא פוליטיקה אוניברסאלית.

"אני מבין את ה'משהו' הזה שדרעי עושה לאנשים. אני מודה ומתוודה שגם לי הוא עושה משהו שאי אפשר להסביר אותו בכלל. ועדיין, אני זוכר מי זה הבן אדם הזה ואני לא מוכן שהוא ישתמש בי. אני בר פלוגתא שלו".

> זהבה גלאון: "ספגנו ירידה בסקרים כי מרצ התנגדה נחרצות למלחמה"

עצרת התנועה לעתיד הנגב המערבי (חגי מטר)

לגור בעוטף עזה, להתנגד למלחמה. עצרת התנועה לעתיד הנגב המערבי (חגי מטר)

מי זוכר את המלחמה

 קמפיין הבחרות של דבוש מתרכז, כאמור, בדרום; זה המקום בו התגבשה התודעה החברתית והפוליטית שלו, הוא דובר את שפתו במובן העמוק ביותר. כתושב ברור חיל שבעוטף עזה, זה גם המקום שהפך עבורו בקיץ האחרון מבית לחזית.

"בברור חיל זה היה פחות נורא מאשר בנירים, ובנירים פחות נורא מאשר בעזה, אבל זה היה נורא. ממש נורא. אנשים הפכו לפליטים למשך חודשיים. הטראומה הזו צרובה מאוד עמוק. גם עכשיו אנשים מחפשים לעבור כי הם רואים את ההתלהטות הבאה כבר באופק. אצלנו אגב כל הזמן יש חדירות, התראות, נפילות".

איך אתה מסביר את זה שהמלחמה הזו נעדרה לגמרי ממערכת הבחירות הזו?

"אני לא יודע להסביר את זה לגמרי. בזמנו נפגשנו עם עמית סגל בשתי"ל, והוא אמר שלדעתו צוק איתן יהיה מאוד נוכח לא בבחירות עצמן אבל בתוצאות. בדרום, השיח על המלחמה נוכח מאוד. נתניהו עדיין מנסה לעשות הון פוליטי על גב המלחמה הזו עם הסיסמאות של 'מיגרנו את החמאס' וכולי, אבל אנחנו יודעים את האמת, חמאס עושה את האימונים שלו על הגדר.

"אנחנו בתנועה לעתיד הנגב המערבי מתייעצים הרבה עם מומחי ביטחון, והמשוואה היא מאוד ברורה: אמנם חמאס מחובר לאיראן ויש שם אידיאולוגיות דתיות וכו', אבל מצד שני יש יתרון גדול בכך שאין שם סכסוך גבול. צריך ללכת לשיקום עמוק של עזה, המצב שם עדיין קטסטרופלי, כולל הקמת נמל ימי תוך כמה שנים, תמורת אי-חימוש וירי".

אתה חושב שנתניהו ישלם פוליטית על המלחמה הזו?

"אני חושב שכן. אולי זאת אוזלת יד של המחנה הציוני שמכל מני סיבות החליטו שזאת זירה שלא נוח להתעסק בה, אלא רק החברתית-כלכלית, ולא קעקעו מספיק את תדמית ה"מר ביטחון שלו", אבל אני רואה ניצנים של שינוי, בהחלט. אני מנהל עשרות שיחות כאלה בשבוע עם אנשים, ויש בפירוש יותר נכונות לשמוע. לפני איזה זמן הגענו לנתיבות, ואיך שהעמדנו את הדוכן נעצר לידינו בחריקת בלמים מורה נהיגה. הוא עצר את הרכב באמצע שיעור, חובש כיפה, רץ אלינו ולחץ את היד בהתרגשות ואמר 'איזה יופי שאתם פה, אמא שלי קנתה את הדירה שלה בדיור ציבורי בזכות החוק של רן כהן, ואני רק מרצ!'. כמובן שיש גם אפיזודות אחרות בהן אני צריך להשקיע כשעה רק כדי שירגישו שהשמאל לגיטימי בכלל, ולא בוגדים ושונאי המדינה.

"אנחנו רואים המון ייאוש וניכור מהימין, ולדעתי בגלל זה גם יהיה מהפך הפעם. אנשים שמזדהים כתומכי ליכוד, אבל כשמגרדים טיפה הם אומרים 'באמת הליכוד שכח אותנו, זה לא כמו פעם בתקופה של בגין'. אז הייאוש קיים, אבל עכשיו מוכרחים להציע לו את האלטרנטיבה. להציע להם שותפות. וזה הדיסקט שאני מנסה לשנות במרצ: אל תציעו להם להצביע לכם כדי שאתם תייצגו אותם, תציעו להם להיכנס, להשפיע. 'לא רק אתה תבחר בי, אלא גם אני אבחר בך: להנהלה, להיות המועמד הבא'. זה שינוי הדיסקט שצריך לעשות".

יש ביקורת על מרצ על כך שעמדתה נגד המלחמה לא היתה מספיק תקיפה ולא נשמעה בזמן.

"בישובים אצלנו אני דוקא שומע ביקורת אחרת, שדיברו יותר על הסבל של עזה ולא מספיק על הסבל של התושבים באזור. אני אמביוולנטי בעניין הזה, גם בגלל שבזמן הזה אני לא הייתי עסוק בעניין הפוליטי אלא עסוק בלהציל את המשפחה והקהילה שלי, אז אני לא יודע בדיוק מה היו הניואנסים.

"צריך להבין שהיינו באזור מלחמה. אמנם בוודאי שלא כמו עזה, אבל זה היה נורא. אני יודע שהתנגדו לכניסה הקרקעית, לא יודע אם התנגדו מהשניה הראשונה לעימות. היה ברור שהעמדה של מרצ היתה שזה דבר נורא וחסר תוחלת שיוביל אותנו בדיוק לאותו המקום, אבל גם מרצ בעניין הזה נמצאת במקום אמביוולנטי: מצד אחד, מפלגה ציונית שמכירה בזכות שלנו להגנה עצמית גם בכוח צבאי, ומצד שני היא מבינה יותר מכל מפלגה ציונית אחרת את חוסר התוחלת.

"ראינו את זה במתקפה האחרונה על הר דב, כשבוז'י ולבני מיהרו להצהיר שבמלחמה אין אופוזיציה וקואליציה. זאת אמירה כל כך מופרכת, הרי מחר יפטרו את עובדי כימיקלים לישראל וגם אז לא תהיה אופוזיציה? אז אני שמח שבעניין הזה היינו מאוד נחרצים, אבל אני מודה שבעניין הזה אנחנו במקום יותר מורכב מהרשימה המשותפת, נניח".

זאת בעיה אם המדינה לא תהיה יהודית

 איך אתה מסביר את העובדה שמרצ נלחמת כעת לעבור בכלל את אחוז החסימה?

"אמרתי את זה בין השורות: היא לא התחברה לקהלים רחבים. פשוט מאוד. מיליון פלוס דוברי רוסית שהיא לא התחברה אליהם בעליל, ערבים שרק עכשיו עם עיסאווי מתחברים, מזרחים, פריפריה חברתית וגיאוגרפית, מעמדות נמוכים. היא לא נפתחה למקום הזה, וזה מקום מורכב: גם מעמדי, גם זהותי, גם ייצוגי.

"אני חושב שבעניין הזה, חובת ההוכחה היא גם על מרצ אבל גם עלינו: זאת לא רק שאלה של אם מרצ פותחת את הדלתות. אנחנו צריכים לבוא ולפתוח, אפילו לא לדפוק. אני חושב שהם משוועים לזה, אנשים מתחברים לשיח הזה כשאני מדבר אותו בקיבוצים הכי הארד קור. זה לא נעים להיות עם רקורד מפואר כזה של עשייה ועם המצע המושלם, אבל לא סופרים אותך. אתה לא מתחבר. לא אופציה בכלל מבחינתם. אז יש הבנה שצריך לשנות".

כמפלגה ציונית, מה אתם בעצם מציעים למצביעים פלסטיניים?

"אני חושב שהם מכירים את אופיה של ישראל ובכל זאת מאמינים שאפשר להגיע בה לשוויון. עיסאווי הרי לא מגדיר את עצמו כציוני, וגם אין שום ציפיה כזו. אבל יש ציבור שמכיר בכך שהוא במדינה יהודית ודמוקרטית, ובמסגרת הזו אפשר וצריך להילחם על שוויון אזרחי. אני יכול להבין את כאבם, שהם לא יכולים להגיע לביטוי פוליטי אולטימטיבי, לא יגיעו למצב שבו סמלי המדינה יכללו גם סמלים של לאומיות פלסטינית. אני מבין שזאת בעיה, אבל בשבילי זאת בעיה אם המדינה הזו לא תהיה יהודית. אני ציוני".

> למה בדרום לא מצביעים, והאם הפעם זה ישתנה?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf