newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הקינה הקולקטיבית של אלה שגונבים להם את המדינה בכל יום מחדש

התסכול של גברים אשכנזים, חילונים וילידי הארץ משינוי יחסי הכוח בחברה מניח כי יחסי הכוחות הפוליטיים הם לא בין שחקנים לגיטימיים, אלא בין הבעלים ה"טבעיים" לשודדים שגנבו, קלקלו וכעת נדרשים להחזיר את המדינה למי שבאמת טוב עבורה. פרויד קרא לזה מרה שחורה

מאת:

כותבת אורחת: נוגה אריאל-גלור

קול קינה עלה בארצנו. קולם של אראל מרגלית, רוגל אלפר, יאיר גרבוז, אמיר חצרוני, יוסי קליין, גידי אורשר ואחרים, המלינים על ההדתה ועל התמזרחות המרחב הציבורי. לעתים אף נדמה כי קולם כמעט זהה, כמו חיה מיתית מרובת ראשים שמדי פעם זוקפת ראש נוסף. כותבים אלה הם חלק מקבוצה בחברה הישראלית שהתייחסו אליה בשמות רבים, אך לצורך מאמר דעה זה אקרא להם גאח"ים (גברים אשכנזים, חילונים וילידי הארץ), אותו מעמד "פריבילגי" שחווה בעשורים האחרונים את התרופפות שליטתו במרחב הציבורי. במובנים רבים חשוב להבין את המנגנונים הנפשיים שעומדים בלבה של קבוצה זו, משום שהם דומים למה שהתרחש בארצות-הברית ושהוביל לעליית טראמפ לשלטון.

מהיכן נובעים קולות קינה אלה? זיגמונד פרויד התייחס למלנכוליה (מרה שחורה) כאבל לא מעובד, כתחושה של אובדן שמותירה חוויה עמוקה של חלל חסר שם, שלא ניתן למלאו. בעוד שפרויד התייחס אליה במובן הפתולוגי, ניתן להתייחס אליה כמצב אישיותי או קבוצתי שאינו פתולוגי, אלא שמרמז על מבנה או דפוס מסוים של רגשות.

תחזירו את המדינה, קיבינימט!

בהקשר זה אני רוצה ללכת בעקבות תיאורטיקנים פסיכואנליטיים שעסקו בחוויה המלנכולית לא של היחיד, אלא של הקבוצה. האובדן משותף לקבוצת אנשים ובכך הוא הופך לתופעה חברתית ולא אישית. על אף שאין התארגנות מכוונת של פרטים אלה, הם שותפים לרצון לשנות את החברה הישראלית כדי להחזיר לעצמם את מה שאבד. הלהט בו נאמרים דבריהם מצביע על כך שאנרגיה ליבידיניאלית עדיין נותרה מושקעת באותו אובייקט אבוד וגורמת להם להמשיך לעסוק בו כדי להחזירו אליהם.

אותו אובייקט אבוד הוא למעשה מופשט – אידיאל ה"לבנות". אידיאל הלבנות מניח קודם כל כי להיות גאח"י משמעו להיות פריבילגי ובעל כוח ושליטה. ואכן הפריבילגיות הגאח"יות ברורות: התרבות הגאח"ית מופיעה בטלוויזיה, ברדיו ובפרסומות. היא קובעת את אידיאל המראה, המקצוע והמבטא הנכונים, ולכן מי שברשותו כמה שיותר פרמטרים מאלה סיכוייו להצליח חברתית ועסקית גבוהים יותר. אך בפועל קיים פער מספרי בין המחזיקים בפריבילגיות למחזיקים בכוח כלכלי-חברתי. לכן קורה מהלך כזה: גאח"ים עדיין שולטים ברובו של המרחב הציבורי, ועם זאת מעטים מהם מגיעים לעמדת הכוח שהם חשים שהובטחה להם. במקום זאת, הם נאבקים כמו כולם באוניברסיטה ובעבודה ואין להם דירה. הם מרגישים נגזלים, מרומים, וזועמים על כך שאידיאל הלבנות חמק מידיהם. הם מרגישים לא רלוונטיים. הם מתבוננים סביבם ומחפשים את מי להאשים בכך.

כשאראל מרגלית זועק "תחזירו לנו את המדינה", הוא מגייס את אותם גאח"ים נגזלים להחזיר לעצמם את השליטה, ובאותה נשימה הוא מפצל בין מי שהמדינה "שלו" לבין מי שהיא "לא שלו". בעיני עצמו, מי שנתן לו את הזכות לעשות כן הוא אותו אידיאל לבנות שהוא מרגיש שהוא וחברי קבוצתו עומדים בו ולכן זכאים לזכויות יתר, כלומר לעיצוב המרחב הציבורי רק בצלמם. הנחת היסוד המובלעת בדבריו היא כי יחסי הכוחות הפוליטיים הם לא בין שחקנים לגיטימיים, אלא בין הבעלים ה"טבעיים" לשודדים שגנבו, קלקלו וכעת נדרשים להחזיר את המדינה למי שבאמת טוב עבורה.

עיוות מחשבתי זה נגוע בדיכוטומיות המשתייכות לזמנים אפלים יותר, כגון נאורות מול פרימיטיביות, טוהר מול טומאה וזכות מול חסד. אך כמובן שהוא אינו נובע בהכרח מפגם כזה או אחר במרגלית עצמו, אלא מצביע על האופן בו אידיאל מסוים משתלט על המחזיקים בו עד כדי קושי לשקול את מורכבות המשמעויות שהוא מייצג.

> לפעמים רק מאבק "לא פוליטי" הוא הדרך לשינוי פוליטי

תחושת גזל המעוררת תוקפנות שבאה לידי ביטוי בשיח כוחני. אראל מרגלית

זכויותיו הטבעיות של הגאח"י

סיבה נוספת למלנכוליה הגאח"ית נובעת מהתחושה כי הקבוצה הרחבה יותר אליה הם משתייכים – דהיינו החברה הישראלית – אינה מקיימת את אידיאל הלבנות המערבי ו"הנאור" שהם מחזיקים בו בעיני רוחם. לכן אולי לא תמה כי רבים מגאח"ים אלה הם אנשי שמאל, שמלינים על הכיבוש ועל ההפרה הבוטה של זכויות האדם במסגרתו, אך באותה נשימה היו מעדיפים שלא תושמע מוזיקה מזרחית בגלגל"צ. סתירה זו עשויה להצביע על שימוש פטישיסטי בפלסטינים, ועל ההתחברות איתם כדי להחזיר את תחושת הנאורות העצמית, בעוד שבפועל השאיפה היא דווקא לשמור על נפרדות תרבותית.

מכל אלה ניתן לראות כי הגאח"י חש מצוקה אמיתית, שנובעת מאובדן אידיאל שהרגיש מחובר אליו, אידיאל לא מדובר שהבטיח לו חיי שגשוג ונחת, אך לדידו חמק מידיו ונגזל על-ידי אחרים. תחושת גזל זו מעוררת בו תוקפנות שבאה לידי ביטוי בשיח כוחני. השיח כוחני בשל ההנחה המובלעת כי הנכחת תרבות אחת בהכרח דוחקת את השנייה, מעלימה אותה והופכת אותה ללא רלוונטית. הוא גם כוחני משום שהוא גורס כי מי שהקים את המדינה – ה"חזקים ביותר", הם גם הטובים ביותר, ולכן השליטה בה היא זכות טבעית שניתנה להם. מכאן שהנחת היסוד הנחשפת היא מתוך דיאלקטיקה של אדון ועבד, בה ידו של צד אחד היא תמיד על התחתונה. כעת הוא פוחד שהגיע תורו.

לסיום, הגאח"י הוא מעין בן בכור, "מלך שנפל מכיסאו", שתוהה אם יהיה לו מקום מרגע שנכנסים אחים חדשים לתמונה. אך האם באמת חובה לשלוט במרחב כדי להרגיש חלק ממנו? הרחבת המרחב הציבורי לכלילת תרבויות אחרות, אמונות אחרות, צלילים וצבעים אחרים אין בהכרח משמעה שצד אחד צריך לאבד את צביונו.

נוגה אריאל-גלור, מטפלת רגשית, מרצה ודוקטורנטית בתכנית לפסיכואנליזה ופרשנות, אוניברסיטת בר-אילן. מתגוררת בתל-אביב.

> בישראל של 2017 החלפת השלטון וסיום הכיבוש זה אוקסימורון

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf