"אני צריכה את הכסף, עבדתי בשבילו, הוא שלי"
העובדים שלא קיבלו את שכרם, מעסיק שמסרב לחתום על טופס ביטוח לאומי לעובד ששבר את ידו בעבודה, הצלקות על גבה של פליטה אריתראית – יום שגרתי במשרד, עם העובדים השקופים במדינה
כותבת אורחת: נועה קאופמן
אני עובדת מזה 6 שנים בקו לעובד, עמותה ללא כוונת רווח שמטרתה להגן על זכויות העובדים במשק הישראלי. אני מרכזת בעמותה את תחום מבקשי המקלט והפליטים המועסקים בישראל.
יום קבלת קהל הוא תמיד עמוס. בד"כ אנחנו מתרכזים רק בענייני עבודה, לא נכנסים מתחת לפני השטח. זה לא עוזר ואין לנו גם הכלים להתמודד עם התכנים שעשויים לעלות. אבל מטבע הדברים הקשיים השונים שבני אדם חווים שזורים זה בזה ומשפיעים על חלקים שונים בחייהם.
יום שגרתי במשרד. זה התחיל בקבוצת עובדים גדולה שהגיעה יחד כי כולם לא קיבלו שכר עבור חודש עבודה. חיפוש קצר בגוגל העלה שהמעסיק שלהם יושב כעת במעצר על הלבנת הון והעלמת מס. הם עבדו בבניין, עבור חברה ענקית, מהידועות בענף. אני יודעת מראש שהפניה שלי לנציגי החברה לא תיענה. לא מעניין אותם מה הקבלנים שלהם עושים לעובדים כל עוד הנדל"ן נבנה והכסף זורם.
אח"כ הגיעה משפחה, הייתי צריכה לפגוש רק את הבעל אבל הוא לא יכול להגיע לבד, הוא חולה כבר כמה חודשים ולא מסתדר בלי עזרה. אז כל הגעה שלהם לכאן משמעה לגרור את כולם – את האשה שצריכה לעזור לו ואת הילדים שאי אפשר להשאיר לבד בבית. התיק שלו נסחב כבר חמש שנים בבתי משפט עד שהתברר שהקבלן פשט רגל, וצריך להגיש בקשה לתשלום החוב לביטוח הלאומי. הסברתי להם שזה תהליך שיכול לקחת הרבה זמן, בקלות יותר משנה, ושבהמשך הם יתבקשו לשלם לביטוח הלאומי 312 ₪. הם שאלו אם אפשר לוותר על התשלום. הם כבר שילמו המון לעורכי דין, ואגרות בית משפט, ואח"כ שילמו להוצאה לפועל שהייתה מיותרת. כל זה כמובן לא מעניין את הביטוח הלאומי, או שתשלם או שלא נבדוק את תביעת החוב שלך.
> תמונתו של יעקוב אבו אלקיעאן היא קריאת ההשכמה שלנו
"כאן חישמלו אותי, וכאן חתכו, ראיתי אנשים מתים, הראש שלי לא עובד". (צילום אילוסטרציה: נתי שוחט/פלאש90)
ואז הגיע עובד ששבר את היד בתאונת עבודה, אבל המעסיק מסרב לחתום על הטפסים לביטוח הלאומי. הוא בכלל מכחיש שהוא מכיר את העובד המדובר. שאלתי את העובד באיזה בית חולים גיבסו את ידו. הוא לא יודע. המעסיק המתכחש לקח אותו לבית חולים שאינו מכיר ואז לקח את מסמכי השחרור ומסרב להחזיר. בכל מקרה, גם אם היו את המסמכים זה לא היה עוזר כי המעסיק לא עשה ביטוח לעובד, אז הוא הכריח אותו להשתמש בשם אחר של עובד אחר שכן מבוטח, כדי לקבל טיפול. אמרתי לו שאני לא בטוחה בכלל שנצליח לעזור לו, שהוא מקרה קשה מאוד וחסרות המון הוכחות. הוא הסתכל ושאל "אבל מי יוריד לי את הגבס? אם אני הולך למרפאה הם רוצים מסמכים רפואיים של הטיפול שקיבלתי". הסתכלתי חזרה. אין לי תשובות.
אין משפחה. רק אני
ובסוף בסוף הגיעה אישה שהייתה אצלנו לראשונה ב-2011. היא בגילי, ויש לה ילד בגיל של הבת שלי. היא עבדה אצל איזה קבלן שלא שילם לה שכר ולא עשה לה ביטוח, ולכן היא גם הוציאה כסף בעצמה על טיפולים רפואיים. פנינו לבית משפט, הגענו לפשרה עם המעסיק, אבל כל הצ'קים שלו חזרו. אחרי שנה היא נשברה וביקשה את התיק חזרה, נתנו לה הכל. היא חזרה אתמול. התברר שהיא פנתה לבדה להוצאה לפועל. איך היא עשתה את זה? אין לי מושג, היא אישה חזקה, היא הגיעה לישראל מאריתריאה, אז גם הגיעה להוצאה לפועל. פנתה, וכנגד כל הסיכויים צלחה את הבירוקרטיה ופתחה תיק, שילמה אגרות, מסרה דרישות, ככה במשך 5 שנים. עד שהודיעו לה שהמעסיק פשט רגל ואי אפשר יותר לקבל את הכסף מההוצאה לפועל, רק מהביטוח הלאומי. אז היא חזרה אלינו, אולי עכשיו נוכל לעזור לה?
כן, עכשיו נוכל, וכל הכבוד לה שלא התייאשה. אז פתחנו לה תיק וביקשנו מספר טלפון שלה ושל איש קשר נוסף. אין איש קשר. אף אחד? שאלתי, אולי בן משפחה? האבא של הילד שלך?
ואז הדמעות פרצו. "אין אבא. הוא נסע, עזב אותי. הראש שלי לא בסדר. אני לבד, אף אחד לא רוצה אותי, כולי מצולקת". זו לא מטאפורה, היא מרימה את החולצה ומראה לי צלקות. הכל מסיני. "כאן חישמלו אותי, וכאן חתכו, ראיתי אנשים מתים, הראש שלי לא עובד. אין עוד מספר טלפון, אין משפחה, רק אני, אבל אני אענה, אני צריכה את הכסף בשביל הילד, גם אחרי 5 שנים. עבדתי בשבילו, הוא שלי".
נועה קאופמן מרכזת בעמותת קו לעובד את תחום מבקשי המקלט והפליטים המועסקים בישראל.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
