newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אם יאנוש קורצ'אק היה חי בדורנו כנראה שבנט היה מפטר אותו

קורצ'אק הציע, למען הילדים, להציג להם את חולשותינו, לזרוק את ספרי הלימוד, לבטל את הבחינות ולהגדיל את שכר המינימום. לו היה חלק ממערכת החינוך של ימינו, בנט היה דורש ממנו לחזור בו מדבריו

מאת:

שר החינוך נפתלי בנט, הוא חסר סבלנות לכל מי שאינו הוא עצמו. החל מהחרמת תאטרון אל-מידאן ועד תגובתו הלילה לסגן הרמטכ"ל, בנט מפחד שתשמע כל דעה אחרת. שהבית היהודי שלו לא יעמוד בטלטלה.

יאנוש קורצ'אק, מחשובי המחנכים שקמו לנו, כנראה היה מוציא אותו מדעתו. האם בנט בכלל היה מקבל למערכת החינוך את האדם שהתנגד לכך שתפקידה החינוך הוא להקנות ידע ולהנחיל ערכים, ודגל בלמידה שהיא התנסות, יצירה והתפתחות מתוך עולמם של הילדים עצמם? לכבוד יום השואה החלטתי לחבר בין השניים.

תפקיד המחנך להשתנות בהתאם לילד, לא לשנות אותו

אהבת הילד היא ודאי אחד מעיקרי מורשתו של קורצ'אק, אלא שבזה אין די. השאלה החשובה היא, מה אנחנו עושים עם האהבה הזאת. קורצ'אק, צריך לומר, לא הגה תיאוריה חינוכית יש מאין, אלא היה אחד מרבים אשר יישמו את מה שנקרא אז "חינוך פרוגרסיבי" (כלומר חדשני). גם כיום הגישה הזאת היא חדשנית, ומוסיפים לה שמות כגון חינוך הומניסטי, חינוך טבעי או סתם חינוך ייחודי.

יאנוש קורצ'ק

יאנוש קורצ'ק

אחד ההוגים החשובים בגישה זאת היה יוהאן פסטאלוצ'י (הזכרתיו כבר כאן וכאן) שקורצ'אק למד והשתלם בשיטתו. הוא טען שהילדות היא תקופה בעלת איכויות משל עצמה, ועל המחנך לכבד את המציאות האחרת של הילדים, ולאהוב אותם כפי שהם. מכאן, שתפקיד המחנך לאפשר לילדים להתנסות במצבי חיים, מתוך עולמם שלהם. אני מדגיש: מתוך עולמם שלהם, ולא מתוך עולם המבוגרים.

במרבית בתי הספר שלנו, תפקיד המורים הוא לבטל את הילדות, או לכל הפחות להתגבר עליה. הילדות נתפסת כשלב של שטות ובורות שצריך למחוק על מנת להכשיר את הילדים אל עתידם כמבוגרים. הנה למשל מטרות החינוך של מדינת ישראל מנוסחות כך שהן מתחילות בפעלים: לחנך, להנחיל, ללמד, לבסס, לחזק ולפתח. כולם פעלים שמופעלים על הילדים מבחוץ. המבוגר משנה את הילד.

קורצ'אק האמין שהכיוון הוא הפוך: הילד משתנה ומתפתח מתוך עצמו, והמורה נדרש להתאים את עצמו לכל ילדה וילד ולכל שלב בהתפתחותם. הוא כתב: "אני כשלעצמי יודע מעט. אני יודע מה שלמדתי מהילדים […] קראתי ספרים מעניינים. עתה אני קורא ילדים מעניינים".

חשוב מאוד להציג בפני הילדים את תבוסותינו

המחנך המנחיל משתדל, בדרך כלל, להאדיר את הדרך שבה הוא מפרש את העולם. הוא מתאר אותה כטוב וכאמת מושלמים, על מנת לפתות את הילדים לרוכשה. אולם המציאות אינה פשטנית. למעשה, אין אידיאולוגיה מושלמת, במובן זה שלעתים אנו חייבים לבחור בדבר אחד, תוך פגיעה מסוימת בדבר אחר.

קורצ'אק, מתוך הכבוד לילד, כתב כך: "נתפסים אנו לאשליה, כי ימים רבים יוכל הילד להסתפק בהשקפת העולם של מלאך, שלפיה הכול פשוט ונבון בטיבו; כי יעלה בידינו להעלים ממנו את חוסר הידיעה, החולשה, הסתירות, את תבוסותינו ונפילותינו ואת העדר נוסחת האושר […] וכי רצונך שההתפתחות תבוא לפתע?"

במערכת החינוך שלנו חוששים מפני הצגת המורכבות של הקיום, אולי היא תבלבל ותחליש את התלמידים. זה בדיוק הטיעון שבשמו פסלה דליה פניג מהמזכירות הפדגוגית את הספר "גדר חיה". קורצ'אק הבין להיפך: ההתמודדות עם המורכבות היא זאת המקנה כלים לחשיבה ולהתפתחות. עולה בי המלצה כנה, שבחדרי המורים בבתי הספר יתלו שלט: "נא להציג לתלמידים את תבוסותינו ונפילותינו". איזה עולם נפלא יהיה אז.

תוכניות הלימודים וספרי הלימוד מסרסים את המערכת

מתוך עיקרון המורכבות, קורצ'אק הבין גם את חולשתם של תוכניות הלימודים וספרי הלימוד. הוא כתב: "הילד אינו תובע חכמה שעל נייר […] הפרוגרמה היא המסלפת והרוצחת את הדעת". במערכת החינוך שלנו מכנסים את הדעת והחוכמה בספרים, דורשים מהילדים לשנן אותם, ולבסוף בוחנים אותם כמותית על מידת "שליטתם בחומר". בדרך זאת מסרסים אותם מלחלוק על האמת הכתובה, לנסות לבחון אותה במצבים משתנים, לערער עליה ולחתור להבנה מעמיקה או שונה.

לכן "גישה נכונה לחינוך מתגבשת מתוך ניסיון החיים, לא מבין ספרי הלימוד", כפי שכתב קורצ'אק. וזה נכון לא רק לתלמידים אלא גם עבור המורות והמורים. תוכניות הלימודים מדכאות את חופש ההוראה שלהן ואת יכולתן להמציא עצמן מחדש לנוכח התנאים המיוחדים בכל כיתה וכיתה. וזה אגב, בדיוק הסיבה שמשרד החינוך כה מקדש את ספרי הלימוד: כדי למנוע מהמורים את חופש ההוראה, כדי למנוע מהתלמידים את חופש הלמידה, וכדי לחייב אותם אל האמת האחת של הספרים והבחינות.

> "תתחילו להרגיש!": המטרה של הנסיעות לפולין היא לא להבין

יאנוש קורצ'ק וילדי בית היתומים "ביתנו"

יאנוש קורצ'ק וילדי בית היתומים "ביתנו"

הבחינות, הבקרה והתעודות מדכאים את החלשים

כך כתב קורצ'אק: "ומה יש בידנו, איזו תוכנית, לילדים ולנוער? הכינונו להם – בחינות בבית הספר". ומה יוצא מזה? "התעודה היא רישיון לדירה בת חמישה חדרים במרכז העיר, לרהיטים מרופדים, לעוזרת ולנסיעות. מי שאין בידו תעודה, עובד יותר, אוכל מזון דל יותר, מתגורר בדירה דלה יותר, וכשיחלה לא ישיג רופא".

ואכן, אנחנו יודעים שיש קשר ישר בין רמת ההשכלה הפורמלית לבין השכר. מי שמחזיק בתעודת השכלה בכירה יותר, זוכה להכנסה גבוה יותר, בדיוק כפי שהבין קורצ'אק. ומה רע בזה? זה רע לראשונה משום שכל תהליך ההוראה והלמידה מתכנס אל המעט והפשטני שניתן למדוד בבחינות. על כך כתב קורצ'אק: "כשיתחיל בית הספר להקנות לילדים דעת ולא יתרונות, ניתן לילדים את האביב במקום את הבחינות".

זה רע בשנית, משום שזה מגדיל את הפערים על רקע כלכלי. קורצ'אק כתב כי בגלל הבחינות "על בית הספר לקטול את התיאבון של אלה שלא נבחרו, שגם הם היו רוצים בחדר מדרגות יפה ובאמבטיה עם תנור גז". ובמילים שלי: כדי לשמור על הסדר החברתי, בית הספר מדכא את שאיפתם של החלשים להשכלה ולחיי מותרות. הוא עושה זאת על ידי הכנעת ערכם העצמי, באמצעות ציונים נמוכים. "נכשלת במבחן!" אומרת המורה לתלמיד, "אני כישלון" משכנע הילד החלש את עצמו.

מסקנתו של קורצ'אק מדיון זה היא מדהימה: "האם מובן כי הפועל צריך להשתכר הרבה, כדי שלא נגזול את האביב מילדי בית הספר?" כלומר, אם פערי השכר לא היו תלויים במבחני המיון שנערכים בבתי הספר, המורות היו יכולות להעניק הזדמנות ואפשרות, לכל הילדים כולם. הקשר בין השכלה לשכר הוא הפוך ממה שנדמה לנו: זה לא שהשכלה נמוכה היא הסיבה לשכר נמוך; אלא השכר הנמוך של ההורים הוא הסיבה שבית הספר לא נותן לילדיהם הזדמנות להשכלה. מדהים! קורצ'אק כאחד מראשוני הפעילים לצדק חברתי מציג רעיונות שבמשרד החינוך לא יבינו לעולם.

בנט היה מתפלץ

את מורשת קוצ'אק סיכם היטב פרופ' אדיר כהן (בספר "להיות אור"): "לא הקניית דעת, לא שינון מידע, לא איסוף של חומר, לא קבלת תורה, לא אחידות של דרך, לא פילוסופיה אחידה ולא ראיית עולם אחת […] אלא להיות מגלה ומחדש, יוצר ובורא".

אם אכן קורצ'אק היה פורס את משנתו בפני שר החינוך, היה בנט מציע לו שיחזור בו מדבריו. הוא אולי היה מבין את עומק הרעיונות, אבל לא מסוגל להכיל את משמעותם.

> מה הסיפור של הסרבן הזה?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf