צפו: סגן ראש עיריית י-ם מייחל לתושב פלסטיני כדור בראש

מי שמסתובב בשכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית מאז תחילת חודש הרמדאן, יכול להתפעל משלטי החוצות הגדולים שהציבה העירייה בהם היא מברכת את התושבים המוסלמים ב"רמדאן כרים".

ניכר שמאז כניסתו לתפקיד, ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, עושה מאמץ מיוחד להפיג את החששות שליוו את בחירתו בכל הקשור ליחס למזרח העיר. לאחרונה, עם ההחמרה ברמת האלימות המשטרתית כלפי התושבים הפלסטינים, ליאון אף השיק קמפיין מיוחצן של פעילויות יזומות שנועדו "להרגיע את השטח", ובהן מופעים מוזיקליים, הקרנת סרטי קולנוע, ערבי קהילה, מופעי רחוב, טורניר כדורגל שכונתי, מופעי קפוארה, מופעי ליצנים, שירה, סיפורים וחלוקה של תמרים ומים, איתם שוברים באופן מסורתי את צום הרמדאן.

כך מבקשת עיריית ירושלים לשמר את תפקיד "השוטר הטוב" במזרח העיר (בעוד דחפוריה ממשיכים להרוס עד עפר בתים של תושבים פלסטינים), ולהשאיר את תפקיד "השוטר הרע" למתנחלים ולמשטרה, שמקפידים להבעיר את השטח באופן קבוע ולתחזק שם מלחמה נצחית נגד התושבים. אבל אסור להניח למס השפתיים הזה להשכיח את העובדה שהעירייה מושקעת באופן עמוק בפרוייקט הדיכוי של הפלסטינים בירושלים וממלאת תפקיד אקטיבי בו.

במזרח ירושלים פועלים בגדול ארבעה שחקנים מרכזיים: המדינה (והעיירה כחלק ממנה), המתנחלים, המשטרה והפלסטינים. ברור שמטרת העל של שלושת הראשונים זהה והם למעשה זרועות של אורגניזם אחד, אבל לכל אחד מהם יש נקודת כובד אחרת: עבור המדינה זו הפגנת הריבונות – ולכן היא תמנע מהרשות הפלסטינית בחירוף נפש מלפעול באזורים אותם היא עצמה מזניחה באופן פושע, ותרדוף עד חורמה כל ילד עם דגלון פלסטיני ביד; עבור המתנחלים זה נישול הפלסטינים וייהוד העיר המזרחית; עבור המשטרה זה דיכוי האוכלוסייה הפלסטינית.

כאמור, שלושתם פועלים בתוך מסגרת אידיאולוגית ואסטרטגית משותפת, אבל ההבדלים בנקודות הכובד מכתיבים גם אינטרסים טקטיים שונים. כך, בעוד המתנחלים היו מעדיפים, ככלל, לבצע את עבודתם בלי הרבה רעש ועימותים מתוקשרים, המשטרה מעוניינת בשימורה של רמת אלימות מתמדת במזרח העיר, שתספק לה את האמתלה "להיכנס בהם". מי שמכיר את השטח יודע היטב איך המשטרה מסלימה את החיכוך עם הפלסטינים לידי אלימות באופן ממש יזום: בעיסאוויה, בסילוואן, בשער שכם, בשיח' ג'ראח ועוד.

אלא שהחלוקה הזו הופכת לפחות ברורה כאשר נוצרת חפיפה בין זרועות הדיכוי השונות הללו. כאשר הכהניסט איתמר בן גביר מכהן כחבר כנסת, כאשר איש הימין הקיצוני אריה קינג מכהן כסגן ראש עיריית ירושלים, היכולת לעשות את ההבחנה ביניהן מתערערת, ובצדק. זאת הבחנה מתעתעת מוסרית וחשוב לחשוף את השקר שעומד בבסיסה.

ראו את הסרטון הקצר הזה שצילם אמש (חמישי) אורן זיו בשכונת שיח' ג'ראח, המוקד הנוכחי אליו העבירה משטרת ירושלים את מלחמתה הנצחית נגד הפלסטינים. הוא צולם זמן קצר אחרי שמתנחלים תקפו באלימות פלסטינים שקיימו ארוחת אפטאר קהילתית בשכונה שבה עשרות פלסטינים נמצאים בסכנת פינויי מיידית, והפכו אותה לתגרה המונית.

בסרטון רואים את הכהניסט בן גביר, שאף הקים בשכונה מעין לשכה מאולתרת, עומד לצד איש העליונות היהודית בנצי גופשטיין, וסגן ראש העיר אריה קינג. השלושה לועגים לאבו חומוס, פעיל פלסטיני ותיק ומוכר במזרח העיר, על כדור שחטף באחוריו באירוע אחר. בנבזיות, בארס. ואז קינג קורא לעברו של אבו חומוס "חבל שהוא (הקליע, א"נ) לא נכנס לך פה", ומצביע על מצחו. המתנחלים שלידו נראים משועשעים ומרוצים. השוטרים שעומדים מאחוריו לא מנידים עפעף.

האם בעומדו שם, לצד חבריו הכהניסטים, מייחל לתושב עירו כדור בראש, הוא בכובעו כאיש הימין הקיצוני או בכובעו כסגן ראש העירייה? האם כאשר הוא קורא ליוצאי צבא לפנות אליו כדי "לתת כתף לאחיכם שבמצוקה", קרי המתנחלים בשיח' ג'ראח, במעין ניסיון לארגן מליציה פרטית חמושה, הוא עושה זאת כאיש ימין קיצוני או כסגן ראש העירייה?

שלחתי את הסרטון המדובר לדובר עיריית ירושלים וביקשתי את תגובת העירייה לדבריו של קינג. בתשובה נאמר לי לפנות לקינג עצמו. שאלתי האם לעירייה אין עמדה ביחס להתבטאויות כאלה של סגן ראש העיר. התגובה היתה "אישי שלו".

ובכן, לא. כאשר סגן ראש העיר עומד לצד כהניסטים ואומר לתושב העיר שחבל שלא חטף כדור בראש, זה לא עניין "אישי שלו". זה עניין ציבורי שעליו עיריית ירושלים חייבת לתת דין וחשבון, שהוא חשוב ל"הרגעת הרוחות" וההיגיינה הציבורית של העיר מעט יותר מדוכני ממתקים ומופעי קפוארה וליצנים.