צעירים משכילים בגדה קוברים את חלומותיהם ועובדים כפועלים בישראל

הגעתי למעבר מיתר בחמש בבוקר יום ראשון, לפני זריחה. מאות פועלים, צועדים מהר, קונים פלאפל או לחם בעשרות הבסטות בשוק שקם סביב מעבר בוקר. רחוב ארוך וצפוף. פגשתי שם מורים, בוגרי אוניברסיטה, עורכי דין ומהנדסים – כולם הולכים לעבוד כפועלים בישראל. דיברתי אתם, כדי להבין איך זה קורה.

מאה מטרים מהמעבר הרשמי, שבו נכנסים לישראל פלסטינים עם היתרי כניסה מהצבא, יש מעבר לא רשמי: פירצה בגדר ההפרדה. מאות פלסטינים חסרי היתר חוצים משם. בין שני המעברים עומדים ג'יפים של מג"ב, וחיילים רואים הכל. הגדר שם רק על-מנת לייצר הפרדה גזענית, לא ביטחון, שהרי כל אחד יכול לעבור בה. הצבא יודע ומעלים עין. נגיע לזה בהמשך.

במשך דורות, החברה הפלסטינית נאחזה בהשכלה כאמצעי לשמר את הזהות שלה, וגם כדרך להתנגד לכיבוש הישראלי. זו חברה משכילה מאוד, עם שיעור גבוה של בוגרי אוניברסיטה – גם בגדה וגם בעזה.

אך בין עשרות הצעירים והצעירות המשכילים שאתם דיברתי, בני דורי, שוררת תחושה קשה: אין טעם ללמוד. אחרי שנים של השקעה כספית ומאמץ באוניברסיטה, מתגלה לך, למרבה האימה, שהדרך היחידה להתפרנס כראוי זה לעבוד כפועל בישראל. ללכת לסייד קירות עם תואר בכלכלה, הנדסה או רפואה.

חברים שאתם שוחחתי חשים באשמה על כך שהם עובדים בישראל, חלקם אפילו בהתנחלויות – שמהן מגיעים רעולי הפנים שתוקפים אותנו שוב ושוב. הם מנסים להתמודד אתה בדרכים שונות. "אין לנו ברירות אחרות",  מצטדק אחד מהם, "הייתי מרגיש אשמה אם הייתי יושב בבית, מובטל", אומר אחר. "אנחנו גרים בארץ כבושה. זה נכפה עלינו. אפילו על תעודת הזהות הפלסטינית שלי יש חותמת בעברית. אז למה שארגיש אשמה?" אומר מרואיין נוסף.

סלאח אבו ג'ונדיה, בן 22, גר בכפר הלא מוכר טובא. מאז כיתה א', חיילים מלווים אותו לבית הספר, כי הדרך לשם חולפת במאחז חוות מעון, שם מתנחלים אלימים נוהגים לתקוף את הילדים. ביתו של סלאח מאויים בצו הריסה, כמו שאר הכפר, שחסר תשתיות בסיסיות. הוא בחור שקדן שהצליח כנגד כל הסיכויים.

"ההורים שלי היו גאים בי", סיפר לי. "הצלחתי בבגרויות. הם עשו מסיבה גדולה לכבודי, כי ממש הצטיינתי בלימודים. בגיל 18 הלכתי ללמוד משפטים באוניברסיטה. חלמתי להיות עורך דין, להגן על הזכויות של הורי, על כל השכנים שלי בכפרים במסאפר יטא, שסובלים מהרס בתים, מעצרים, מניעת מים וחשמל, וכיבוש צבאי. זה בער בי במיוחד. אולי כי הייתי באמת ילד שחיכה לחיילים שילוו אותו לבית ספר. וזה היה קשה. אחרת מתנחלים יתקפו. כך גדלתי, עד גיל 18, בוקר בוקר".

"למדתי משפטים במשך ארבע שנים. להגיע לאוניברסיטה כל בוקר היה מאתגר. הצבא מונע מאתנו כבישים סלולים בטובא. המשפחה שלי ענייה. לימודי משפטים בגדה עולים כ-10,000 שקל בשנה. זה סכום אדיר. אמי ואבי, רועי צאן, מכרו את הכבשים כדי לממן את זה.

"והיום? אני פועל בטון, בישראל. כמו כל בני הכיתה שלי. אין עבודה אחרת. אין לנו אפילו מקום לעשות בו התמחות".

סיבה פוליטית

במסאפר יטא, האזור שבו אני חי, במשך שנים ארוכות בכלל לא היו בתי ספר בגלל הכיבוש הצבאי. ילדים לא למדו. כך למשל אבא שלי, הוריו של סלאח, ושאר בני הדור שמעלינו – לא קיבלנו הזדמנות ללמוד. מעטים עשו את הדרך הארוכה עד לעיר הגדולה, שם היו בתי ספר. כאן, באזור הכפרי, הצבא אסר להקים מוסד לימודי או כל מבנה אחר – במטרה לגרש אותנו מהאזור. האיסור הזה תקף עד היום.

בית הספר הראשון במסאפר יטא, שבו אני למדתי, נבנה ב-1998, בכפר שלי תוואני, בזכות מאבק שהנהיגו גם אמי ואבי. כשהחלה הבנייה, הצבא הגיע לעצור את הגברים מהכפר כשעבדו, והחרים את חומרי הבניין. כעבור כמה חודשים, לאמי היה רעיון: תנו לנשים לבנות. אותם הצבא לא עוצר. וכך קרה. הנשים עבדו ביום, הקימו את בית הספר, והגברים עבדו בלילה.

חמזה רבעי למד בבית הספר הזה. הוא סיים בהצטיינות. "אחרי הלימודים הלכתי לאוניברסיטה, לעשות תואר בהיסטוריה", סיפר, "חלמתי להיות היסטוריון, או אולי מדריך סיורים, לתיירים. עבדתי, בחופשת הקיץ, כמעט בלי לישון, כדי להצליח לממן את הלימודים. אבא שלי גם עזר. מדובר ב-50 אלף שקל בארבע שנים. לא קל בכלל.

"אבל היום, אחרי שסיימתי, אני מרגיש שבזבזתי את הזמן. אני מסתכל סביבי, וכמו כל שאר בוגרי המחזור שלי, באוניברסיטה: אין לנו שום אפשרות למצוא עבודה. הפכתי להיות פועל בישראל, מרצף בתים. התנאים שם קשים. אין בטיחות. לפני חודש נפלתי במהלך העבודה, צנחתי מהקומה השנייה. נשברו לי הצלעות ונקרעו שרירים בגוף. היום אני יושב בבית – מובטל".

זה לא רק חמזה. לפי לשכת הסטטיסטיקה הפלסטינית, בני דורנו, בני 20-29, סובלים משיעורי אבטלה גבוהים במיוחד: 35% בגדה, ו-78% בעזה, שנמצאת תחת סגר מוחלט.

התלות בעבודה בישראל, הסיבה לכך שאין עבודה בגדה – היא פוליטית. הכיבוש הצבאי הרס את הכלכלה הפלסטינית. ישראל שולטת על מעברי הגבול ומונעת יבוא או יצוא פלסטיני עצמאי. כל משאבי הטבע, כמו מינרלים בים המלח, מחצבות, שטחי חקלאות, מאגרי מים – נמצאים בשטחי C, תחת שליטת הצבא, ונאסר על פלסטינים לפתח אותם.

מחקר שביצע הבנק העולמי קבע כי מגבלות אלה הם החסם המרכזי בפני שגשוג פלסטיני ויצירת משרות לצעירים. בלי ריבונות על השטחים הפתוחים, המרחב הפלסטיני מפורר ל-169 מובלעות צפופות, ואין מקום אפילו להקים אזורי תעשייה.

שטחי C מוקצים אך ורק למתנחלים, שמקיימים שם כלכלה תוססת ורווחית מאוד. בתמיכת גופי הממשלה, הם מקימים אזורי תעשייה ומתחמי חקלאות, שזוכים לחיבור לרשת המים, שאליה חקלאים פלסטינים מנועים מלהתחבר. במסאפר יטא למשל, אפילו אם נחפור בור מים כדי לאגור מי גשמים, יגיעו חיילים ויסתמו את הבור עם בטון – כי הכל אסור. כך, בלי מים או דרכי גישה, חקלאים אינם יכולים עוד להתפרנס מהאדמה שלהם. הם הולכים לעבוד בישראל.

גם רועי צאן פלסטינים הופכים לאט לאט לפועלי בניין בישראל – בגלל פוליטיקה. בשנות ה-80 ישראל הפקיעה מרועי הצאן את כל אדמות המרעה, והכריזה עליהם כ"אדמות מדינה". בחמש השנים האחרונות, הכיבוש מקים עשרות מאחזים, חוות רועים, על אדמות אלו, ונותן אותם לרועי הצאן המתנחלים. באפרטהייד הזה, אדוני האדמות החדשים מההתנחלויות מגרשים את רועי הצאן שנמצאים בהן מאות שנים.

היתרי עבודה כאמצעי דיכוי

השב"כ משתמש בתלות בהיתרי העבודה בישראל כאמצעי לדאוג שצעירים יורידו את הראש. אקטיביסטים כמוני, למשל, לעולם לא יקבלו היתר. אני ברשימה השחורה. במאי אלפים איבדו את ההיתרים שלהם כי עשו לייקים בפייסבוק לסטטוס שתמך בהתנגדות פלסטינית.

לכן, רבים מבני גילי, במקום לתעד את הצבא הורס להם בתים, נאלצים ללכת לבנות בתים לישראלים ולהעביר צינורות מים בהתנחלויות, פשוט כדי להתפרנס. אתה שותק כדי לקבל היתר עבודה מהשב"כ. כדי לא למות מרעב.

למרות כל זאת, רוב הצעירים בוגרי האוניברסיטה לא מצליחים לקבל היתר. הכיבוש קבע שכדי לקבל היתר, צריך להיות נשוי לאישה ומעל גיל 22. בפועל, צעירים נכנסים בלי היתר כי אין להם מספיק כסף כדי להתחתן ולהתחיל את החיים.

איך נכנסים בלי היתר? פשוט חוצים את הגבול. הצבא יודע: יש עשרות פרצות בגדר ההפרדה. זו מדיניות מכוונת, ישראל תלויה בעובדים האלה. קל לנצל פועל בלי היתר. אפשר לא לתת לו זכויות ולשלם לו הרבה פחות משכר המינימום. לכן זה מצב רווחי עבור רבים בישראל, והם משמרים אותו. מנפיקים מספר קטן של היתרים, ויודעים שאלפים יכנסו בכל זאת, פשוט כדי לחיות.

אסף אדיב, מנכ"ל איגוד העובדים מען, מקדיש את חייו לסייע לפועלים פלסטינים. הוא מוסיף עוד ממד אכזרי לתמונה: סחר בהיתרי העבודה. ישראל, כאמור, מנפיקה מספר מצומצם של היתרים. הביקוש אדיר, ומתקיים סחר פלסטיני לא חוקי בהם, של סוחרים המנצלים את המצב על מנת לגרוף רווחים.

"היתרי הבנייה זה נושא מוטרף לגמרי, פגיעה קשה בזכויות של הפועלים", אומר אדיב, "תעשיית הסחר בהיתרים

גוזלת מהפועלים כמיליארד שקל בשנה, שנאלצים לקנות היתר כניסה מתוך הצורך הנואש לעבוד".

"כך משכורת של פועל צונחת הרבה מתחת למינימום הנדרש בחוק. כלומר, פועל שמרוויח 6,000 שקל בחודש צריך לשלם בין 2,500-3,000 שקל לסוחר שמכר לו את היתר הכניסה.

"הסוחרים מפרסמים מודעות מכירה של היתרים בפייסבוק, באופן גלוי, אף שזה לא חוקי. המשטרה לא מגישה נגד אף סוחר כתב אישום. אין אכיפה. שמעתי את נציגי המינהל האזרחי מודים בוועדה בכנסת כי התופעה הזו לא צפויה להסתיים בקרוב".

סאלם אל-הליס, חבר טוב שלי, למד אתי יחד בחוג למשפטים באוניברסיטת חברון. אני זוכר שהיה אחד מהסדטונטים הכי מוכשרים. לא נפגשנו כבר שלוש שנים, והתקשרתי אליו אתמול. "זה כמו כלא", אמר לי, "אני קם בשלוש והולך לבנות בתים בישראל. נזכר בלימודים שלנו – ומגחך על עצמי. מה חשבתי. אני אוכל וישן שם, בעבודה, בבניין. רחוק מהחיים. מהמשפחה".

גם אני, כמו סאלם, לא מצליח למצוא תעסוקה בגדה. בארון מעלה אבק התעודה שלי, תעודת סיום לימודי משפטים. אני מפחד להפוך, כמו חברי, לצעיר הזה שהצטיין באוניברסיטה והפך לפועל בניין, בדרך כלל תחת מנהל שלא למד יום בחייו.