newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שנה לצוק איתן: עשרות נשים פתחו בצום בדרישה לנהל מו"מ לשלום

הנשים, חברות תנועת "נשים עושות שלום" הקימו מאהל מחאה מול בית רוה"מ בירושלים, ומתכננות לצום בו חמישים ימים, כמניין ימי המלחמה בקיץ הקודם. הן דורשות לפתוח במהלך מדיני שימנע את המלחמה הבאה וקורבנותיה

מאת:

בכניסה לבית ראש הממשלה בירושלים, יושבות קרוב לשלושים נשים על מזרונים כשמעליהן תלויות כרזות הקוראות למשא ומתן מדיני. על החולצות שהן לובשות מתנוסס הסלוגן "נשים עושות שלום, עוצרות את המלחמה הבאה". הן ישובות על מזרונים וחלקן נושאות שלט קטן שעליו כתוב: "בצום!". למרות הלבוש האחיד ניתן לראות את השוני בין הנשים במקום, חלקן ערביות, חלקן דתיות, מזרחיות ואשכנזיות.

היום, בדיוק שנה לאחר תחילת המתקפה על עזה, הקימה תנועת "נשים עושות שלום" מאהל מול בית ראש הממשלה בקריאה לממשלה לחזור למשא ומתן עם הפלסטינים. התנועה הוקמה במהלך מלחמת צוק איתן על ידי נשים ישראליות ופלסטיניות מכל רחבי הארץ שדורשות לחזור למשא ומתן לפני שתתחיל המלחמה הבאה ותגבה את קורבנותיה. הנשים יצומו במשמרות במשך חמישים ימים, מניין הימים של המלחמה. ההחלטה לצום הגיעה מתוך רצון של הפעילות להזדהות עם הסבל שהמלחמה גרמה בצד הישראלי והפלסטיני, וגם מאחר וצום הינו פעולה הדורשת ויתורים והתמדה, כמו המשא ומתן המדיני שאותה דורשת התנועה.

> שנה לצוק איתן: כך נעלמו הפלסטינים מהשיח המזרחי החדש

הנשים הצמות ביום הראשון לפעולה. אוהל הצום של "נשים עושות שלום" מול בית ראש הממשלה (מיכאל סולסברי-כורך)

הנשים הצמות ביום הראשון לפעולה. אוהל הצום של "נשים עושות שלום" מול בית ראש הממשלה (מיכאל סולסברי-כורך)

אחת הפעילות במאהל, יעל טריידר, תושבת חדרה, סיפרה היום לשיחה מקומית מדוע החליטו לפתוח בצום: "רצינו לעשות משהו משמעותי כי מאז המלחמה האחרונה לא הייתה שום התקדמות מדינית. המלחמה האחרונה שברה אותי, בגלל עוצמת הכח שהשתמשו בה. עוצמת הקונצנזוס. זה נורא הבהיל אותי כי התפיסה המקובלת כאן היא שרק כח פותר דברים. לי זה די ברור שזה לא עובד. הייתי ממש על הסף של לשאול את עצמי האם אני יכולה להמשיך לחיות כאן. ובשבילי התרופה היחידה לכל הייאוש הזה היה לקום ולעשות משהו".

מייסם ג'לג'ולי, יו"ר נעמת במרחב המשולש הדרומי מטעם חד"ש, שהגיעה גם היא לקחת חלק במאהל, סיפרה על השבר שיצרה אצלה המלחמה:

הייתי מאוד מיואשת והרגשתי שאין סיכוי לשלום. אני פעילה למען שוויון זכויות ובזמן המלחמה הרגשתי שכל מה שבניתי נהרס. כל גילויי הגזענות, וכל ההתנכלויות במקומות העבודה, ובטח כל התקיפות והטבח בעזה שברו אותי. לפעמים אני לא מאמינה שהחיים המשיכו הלאה. ובאמת בסופו של דבר הייתי חייבת להמשיך ולהיאבק, ולהאמין בתקווה, בעיקר למען הילדים שלנו.

כשהתחילה ההתארגנות של נשים עושות שלום זה נתן לי תקווה וישר הסכמתי להיות חלק. אחרי המלחמה והבחירות הרגשתי שאין עם מי לדבר ושכל העם הישראלי מוסת והולך כמו עדר אחרי המנהיגים. ובתנועה הבנתי שזה לא נכון ושיש קבוצות שדווקא המלחמה עשתה אצלן שינוי לטובה וגרמה להן לצאת לפעילות למען השלום. גם העובדה שנשים יהודיות מוכנות לצום בשביל ללחוץ על המנהיגים להגיע למשא ומתן יצרה אצלי את החובה לבוא ולתמוך בהם כאשה ערבית. כמובן, אנחנו לא מסכימות על הכל, אבל הדרישה להתחיל כבר משא ומתן למען פתרון מדיני היא משהו שאני מסכימה איתו. אני מאמינה בכח נשי, יש הוכחות היסטוריות לכח של נשים, ואני מאמינה שנשים ישנו את העולם.

> הסיכוי החתרני הטמון בתנועת "נשים עושות שלום"

אוהל הצום של "נשים עושות שלום" מול בית ראש הממשלה (מיכאל סולסברי-כורך)

אוהל הצום של "נשים עושות שלום" מול בית ראש הממשלה (מיכאל סולסברי-כורך)

גם לטריידר היה חשוב להדגיש את המשמעות של תנועה שמורכבת ומובלת על ידי נשים: "אני חושבת שהמנהיגים כאן הם ברובם גנרלים לשעבר שמאוד קשה להם להגיע לפתרון מדיני כי התפיסה שלהם היא מיליטריסטית בגלל המון שנים של עבודה כחלק מהצבא. אני חושבת שכאן לנשים יש משהו חדש להציע. נשים גם מאוד מחוברת לעניין של אימהות והילדים שלנו והמחיר של השכול. המחיר הרגשי של לגדל ילד ולשלוח אותו לצבא. יש גם המון דוגמאות מהעולם של תנועות נשים שהצליחו להביא שלום ולהפיל דיקטטורות. כמו כן אני בת למשפחה שכולה ואני גם מבינה את האפקט האדיר של השכול עלינו ועל הפלסטינים".

נשות התנועה מקוות כי הציבור הירושלמי ובכלל יגיעו ויצטרפו למעגלי שיח שהן יקיימו בחודש וחצי הקרובים במאהל. הן קוראות לנשים בפרט לבוא ולהיות חלק מהמפעילות במאהל ולמי שיכולה, אף לצום איתן. שעות הפעילות של האוהל הן מידי יום משבע בבוקר ועד 11 בלילה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> שנה למתקפה על עזה: קמפיין לזכר 142 המשפחות שנמחקו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf