newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא צריך לחכות לפשע השנאה הבא בשביל להיאבק בגזענות ובהומופוביה

ביום חמישי תתקיים בירושלים עצרת לזכר שירה בנקי שנרצחה במצעד הגאווה. יום אחר כך, מרחק שתי תחנות ברכבת הקלה, יציינו בשייח ג'ראח שש שנים לפינוי משפחות בשכונה מבתיהן לטובת מתנחלים. הגעתו של ראש העירייה לאירוע הקהילה הגאה היא הישג, אבל מתי יעלה בדעתו לבנות צעדי אמון כאלה גם עם הקהילות שבעיר המזרחית?

מאת:

כותבת אורחת: מעין דק

ביום חמישי הקרוב תתקיים בירושלים עצרת במלאת חודש להירצחה של שירה בנקי ולדקירות במצעד הגאווה הירושלמי (שזה משפט שאי אפשר לכתוב בלי מחנק בגרון). את העצרת מארגן הבית הפתוח תחת הכותרת "עיר עוטפת אור- עצרת לקידום הסובלנות".

בחודש שעבר מאז אותו יום חמישי מתקיימות פעילויות רבות בירושלים. פעילות להט"ביות (וגם כאלה שלא) רבות מסרבות להפקיר את המרחב הירושלמי ומצטרפות בכך לפעילויות שונות שצמחו והתארגנו בעיר במהלך קיץ 2014 ומציבות את עצמן בדרכים שונות אל מול מרחב אלים, בלתי סובלני, גזעני ולהט"בופובי. יותר קשה לקיים עצרת כזאת בכיכר ספרא מאשר בגן מאיר, לכן היא חשובה. גם אם הדוברים המרכזיים בה, כמו ניר ברקת, גורמים לאקטיביסטית הרדיקלית הטיפוסית לנוע בחוסר נוחות או לרצות להוציא את המגפון ולמחות.

> בכו את המתים, היאבקו בכל הכוח למען החיים

מאות חברים, חברים לכיתה, מורים וחברי קהילת הלהטב״ק משתתפים בהלוויה של שירה בנקי, בקיבוץ נחשון,  3באוגוסט 2015. שירה בנקי, 16, נדקרה  במצעד הגאווה בירושלים ב-30 ביולי 2015  ומתה מאוחר יותר מפצעיה. שישה צועדים אחרים נדקרו במצעד ועדיין מתאוששים. (אקטיבסטילס)

מאות חברים, חברים לכיתה, מורים וחברי קהילת הלהטב״ק משתתפים בהלוויה של שירה בנקי, בקיבוץ נחשון, 3באוגוסט 2015. שירה בנקי, 16, נדקרה במצעד הגאווה בירושלים ב-30 ביולי 2015 ומתה מאוחר יותר מפצעיה. שישה צועדים אחרים נדקרו במצעד ועדיין מתאוששים. (אקטיבסטילס)

למחרת, ביום שישי ה- 4.9, תתקיים בשייח' ג'ראח הפגנה במחאה על ייהוד ירושלים המזרחית והאפליה הגזענית הממוסדת. ההפגנה מציינת שש שנים מאז החל (הסיבוב הנוכחי של) המאבק בשייח' ג'ראח ובסולידריות עם תושבי השכונה ותושבי ירושלים המזרחית בכלל.

בשנים שחלפו המשיכו וממשיכות עמותות מתנחלים, לקדם את הפינוי של משפחות פלסטיניות בשכונות שונות בירושלים המזרחית (סילוואן, שייח' ג'ראח ועוד), שטחים מופקעים מידי התושבים הפלסטינים לטובת הקמת "גנים לאומיים" (כמו שקרה בעיסאוויה ובסילוואן) וכל זה בחסות שלטונות החוק כמובן.

העצרת במלאת חודש לרצח במצעד הגאווה וההפגנה בשייח' ג'ראח הן שני אירועים שלכאורה לא קשורים זה לזה. אבל יש ביניהם חוט מקשר שמחזיר אותי כמעט באופן בלתי רצוני שש שנים אחורה, ללילה בו נרצחו ניר כץ וליז טרובישי ונפצעו עוד 11 בנות ובני נוער, ללילה בו שלוש משפחות פלסטיניות איבדו את בתיהן בירושלים.

בלילה שהתחיל ב-1.8.2009 ישבתי עם חבר בלב הבועה הלהט"בית בתל אביב, באחד מהגלגולים של פאב המינרווה המיתולוגי. הטלפון שלא הפסיק לצלצל וההודעות הרבות גרמו לי להבין שמשהו לא טוב קורה. יצאתי החוצה לרגע ושמעתי על הירי בבר-נוער. חזרתי פנימה חיוורת ורועדת. בתוך שנייה התחלפה האווירה במקום במשהו שנע בין אימה לזעזוע, ללחץ, להלם. הדלתות ננעלו מחשש שהיורה ממשיך להסתובב.

ברגע שאפשר היה, רבות יצאו לכיוון פינת הרחובות רוטשילד ונחמני, שם נמצא הבר-נוער. משם מעט מאוחר יותר התפתחה צעדת זעם וכאב ספונטנית ברחובות תל אביב. כמו שקרה כמה שעות אחרי הדקירות במצעד הגאווה השנה, צעדנו וצעקנו "כולנו ביחד – בגאווה בלי פחד". למרות שרבות מאיתנו רעדו מפחד. ואולי דווקא לכן צעקנו בדיוק את זה.

באותן שעות ממש השתלטו מתנחלים על בתיהן של שלוש משפחות בשכונת שייח' ג'ראח, בהנהגת עמותות המתנחלים ובחסות משטרת ירושלים.

משפחות בנות עשרות נפשות – משפחת אלכורד, משפחת חנון ומשפחת ראווי – נזרקו לרחוב. ילדים ישנו ברחוב על שמיכות, ובתוך הבית בו גרו משפחותיהם למעלה מחמישים שנה, בחדר בו הם ישנו בכל לילה לפני כן, היו עכשיו אנשים אחרים. מתנחלים. זו לא טרגדיה אישית חד פעמית כי אם מציאות מתמשכת של ייהוד וגזל בחסות רשויות המדינה.

> עיסאוויה: הורים מאיימים להשבית את הלימודים בשל חסימת הכניסות לשכונה

שייח ג'ראח. ביתה של אחת המשפחות שפונו בתחילת אוגוסט 2009 מביתן. בחצי מביתה של משפחת אל-כורד, שנזרקה לרחוב, נכנסו לגור מתנחלים. וכך נשאר המצב עד ליום זה (אורן זיו/אקטיבסטילס)

שייח ג'ראח. ביתה של אחת המשפחות שפונו בתחילת אוגוסט 2009 מביתן. בחצי מביתה של משפחת אל-כורד, שנזרקה לרחוב, נכנסו לגור מתנחלים. וכך נשאר המצב עד ליום זה (אורן זיו/אקטיבסטילס)

בשנתיים האחרונות משפחת שמאסנה משייח' ג'ראח ומשפחת סוב לבן מהרובע המוסלמי עלו מדי פעם לכותרות כמי שחיות תחת איום פינוי והריסה מתמשך ונאבקות על הבית אל מול עמותות המתנחלים, אל מול רשויות המדינה. אלה הן "רק" דוגמאות, אבל המציאות היא יומיומית. כמו שלא כל הערה וגם לא תקיפה הומופובית ברחוב מגיעה לסיקור תקשורתי (ומתרחשות כאלה בכל יום), כך גם המציאות בירושלים המזרחית היא יותר שגרת יומיום מאשר אייטם תקשורתי.

המאבק בשייח' ג'ראח הפך לפני שש שנים מהר מאוד לאחד המאבקים המרכזיים שנראו באזורי השמאל בארץ מזה כעשור. ממנו התגבשה תנועת "סולידריות שייח' ג'ראח" (שכמו שהיא נסקה, ככה היא התרסקה על הראש של תושבי השכונה ושל פעילות רבות).

שני האירועים השבוע – העצרת של הבית הפתוח וההפגנה בשייח' ג'ראח – לא נועדו רק כדי לזכור דברים שקרו אלא בעיקר כדי להזכיר שהמציאות הזאת נמשכת בכל יום, ואסור לנו לשכוח ממנה או להזניח את המאבקים לשנות אותה.

מזל גדול הוא שרוב הזמן להט"בופוביה לא נגמרת ברצח, אבל המזל הזה אולי גורם לרבות מאיתנו לתחושת קהות אל מול המציאות היומיומית. אנחנו מקבלות את זה שיש מקומות שעדיף לא ללכת בהם יד ביד, מקבלות את זה שצועקים לנו הערות ברחוב. רובנו מקסימום נכתוב על זה סטטוס.

גם כשאין משפחה שנזרקה השבוע מביתה, ומתוך ידיעה שזה עוד יקרה, בכל יום שישי עומדים תושבי שייח' ג'ראח במחאה על המצב המתמשך ואיומי הפינוי. איתם עומדת בחמסין ובשלג (באופן מילולי ביותר) קבוצת פעילים ופעילות מסורה. השבוע הם קוראים לנו לעמוד איתם וזאת גם הזדמנות לשמוע מה קורה היום בשכונות שונות במזרח העיר. מה קורה בסילוואן, בה השתלטו רק בשבוע שעבר מתנחלים על בניין בן 12 דירות, מה קורה בעיסאוויה, שהכניסות אליה נחסמו שוב השבוע בבטונדות וערימות עפר (ונפתחו שוב בעקבות מחאת התושבים).

מבחינתי היומיים האלה בסוף השבוע הם קצת בבחינת הגרסה השמאלנית של "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי".

> שהשמאל ילמד מהקהילה הגאה איך לעמוד על עקרונותיו ולהפסיק להתנצל

הפגנה בשיח' ג'ראח 14.5.2010 (צילום: אקטיבסטילס)

הפגנה בשיח' ג'ראח 14.5.2010 (צילום: אקטיבסטילס)

רציתי לכתוב כמה דברים על שני האירועים האלה, זה שבא בעקבות הרצח במצעד הגאווה וזה שבא יום אחריו בשל המצב בירושלים המזרחית. שני אירועים שמתקיימים בהפרש של פחות מ-24 שעות במרחק של שני קילומטר, או שתי תחנות ברכבת הקלה.

אני רוצה לחיות במקום בו נערים ונערות לא יפחדו לצאת מהארון ויוכלו לצעוד בביטחון בכל עיר ובכל מקום. אני רוצה גם שלהב"ה לא יסתובבו באין מפריע עם הסתה להט"בופובית וגזענית שמובילה באופן ישיר לאלימות. בשביל זה אני ללא ספק רוצה ראשי ערים ומנהיגים שמבחינתם הומופוביה היא מחוץ לגבול. עוד הרבה לפני שהיא נגמרת ברצח.

אני רוצה לחיות במקום שכולן יוכלו לחיות בו באותה רמת ביטחון. רוצה שנערים ונערות בירושלים המזרחית לא יפחדו שיזרקו אותם מהבית או יעצרו אותם באמצע הלילה (גם לא ביום). מקום בו פלסטינים יכולים ללכת ברחוב ללא חשש מתקיפה גזענית, ושנשים לא תפחדנה לדבר בערבית באוטובוסים וברכבת מחשש שיתקפו אותן. מקום בו מתנחלים לא פולשים לבתיהם של משפחות פלסטיניות בחסות החוק.

ירושלים שהייתי רוצה לראות היא באמת "עיר עוטפת אור והיא עולה בשלל צבעי הקשת", כמו שמתואר בשיר ממנו לקוח גם שם העצרת. ירושלים של הימים האלה יותר קרובה לעלות בלהבות מאשר בשלל צבעי הקשת. אבל זה לא חייב להיות ככה.

> תמונות החודש: בין שמחת העיד אל-פיטר לשרשרת פשעי שנאה

צעירות וצעירים בהפגנת זעם בכיכר ציון, לאחר פיגוע הדקירה שאירע במהלך מצעד הגאווה בירושלים (קרן מנור/אקטיבסטילס)

צעירות וצעירים בהפגנת זעם בכיכר ציון, לאחר פיגוע הדקירה שאירע במהלך מצעד הגאווה בירושלים (קרן מנור/אקטיבסטילס)

יש חשיבות מאוד גדולה לנוכחות של ניר ברקת בעצרת של הבית הפתוח השבוע. הנסיבות הנוראות בהן מתרחש האירוע הזה לא מפחיתות מגודל ההישג שטמון בהכרה הזאת של העירייה. דווקא בירושלים, כמובן.

הייתי רוצה לראות את ההישג הזה יחד עם צעדים נוספים, כאלה שמטרתם להפסיק את העוול המתמשך, ולבנות אמון עם קהילות שונות שגם להן מגיע לחיות בכבוד, בביטחון, עם קורת גג מעל הראש. גם אלה הפלסטיניות שחיות בירושלים המזרחית עם מחסור באלפי כיתות לימוד, כשלמעלה ממחצית מהן ללא אספקת מים סדירה. אלה שילדיהן נעצרים ונחקרים שוב ושוב. גם אלה שמאה אלף תושבים מתוכן, שנשארו מחוץ לחומת ההפרדה, מנותקים לגמרי מתשתיות, מופרדים ממרקם חייהם.

חברי עידו קטרי נאם במצעד הגאווה שנה לאחר הלילה הארור הזה של 1.8.2009. הלילה של הרצח בבר נוער, של הפינויים בשייח' ג'ראח ושל מבצע מעצרי ילדי מהגרים שהתנהל בדרום ת"א בדיוק באותן שעות. בדברים שנשא על הבמה בירושלים הוא אמר בין היתר (ואני ממליצה לקרוא את כל הנאום שלו):

בלילה ההוא שבו לא יכולתי לעשות דבר, ניצחו השנאה והאלימות שלוש פעמים. כך שגם אם לא ביקשתי לחבר בין מאבקים, גם אם לא אבקש מכן לראות את האופן שבו דיכוי יכול ללבוש פנים רבות, ולפעול בצורות שונות להחרבת צבעים שונים של חיים ותרבויות, הרי שהמציאות עשתה זאת עבורי.

והמציאות ממשיכה לעשות זאת עבורנו פעם אחר פעם ודבריו תקפים גם היום, בדיוק באותה מידה.

השנאה והאלימות ניצחו עוד הרבה מדי פעמים מאז קיץ 2009, ניצחונות כואבים. בכל ניצחון כזה משהו נסדק או נשבר לגמרי. אבל איכשהו רובנו עדיין פה. הלוואי שבעוד שש שנים לא יצטרכו להיכתב בדיוק אותם דברים. ואם כן, אני רוצה להאמין, ובטוחה, שיהיו מי שיכתבו אותם. ובמציאות הזאת שאנחנו נאבקות כדי לחיות בה, אולי גם זו נחמה.

> מה היה קורה לילד מנבי סאלח אם החייל היה מצליח לעצור אותו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf