פעלה להציל את אספקת המים במדינתה, והורשעה בטרור

בתחילת החודש ניתן גזר הדין של ג'סיקה רזניצ'ק (Reznicek), פעילה אמריקאית שחיבלה בצינור הנפט דקוטה אקסס (DAPL) של חברת אנרג'י טרנספר (Energy Transfer), וצפויה כעת למאסר של שמונה שנים.

הפרקליטות הפדרלית הגישה תחילה נגד רזניצ'ק ושותפתה לפעילות רוּבּי מונטויה (Montoya) תשעה סעיפי אישום, עם עונש מקסימלי מצטבר של 110 שנה. השתיים הסכימו להודות באשמה בסעיף אחד בלבד, עם עונש מקסימלי של 20 שנה, תמורת ויתור על יתר הסעיפים. גזר הדין של מונטויה צפוי להינתן גם הוא בקרוב.

עונשה של רזניצ'ק הוחרף על בסיס סעיף מ"חוק הפטריוט" הידוע לשמצה מתקופת הנשיא בוש הבן, המאפשר להגדיר חבלה בתשתיות אנרגיה כפעולת טרור. השופטת קיבלה את טענת התביעה שלפיה פעילותן של רזניצ'ק ומונטויה נועדה להטיל מורא על הממשלה, וקבעה בהחלטתה כי יש להרתיע אחרים מלפעול כמוהן.

עורכי דינה של רזניצ'ק צפויים להגיש ערעור על גזר הדין, ומתקיים כבר כעת קמפיין ציבורי הקורא לנשיא ג'ו ביידן לחון אותה.

מצטערות רק שלא הספיקו לפגוע בצינור עוד יותר

פעילות החבלה של השתיים החלה בליל יום הבחירות 2016, היום בו נבחר דונלד טראמפ לנשיאות. אחרי שהשתתפו במחנה המחאה הענק שהקימו תנועות ילידיות נגד הצינור בדקוטה הצפונית וניסו שורת פעולות שונות נגד הקמת הצינור, יצאו השתיים למסע חבלה במטרה להפסיק את הפעלת הצינור, גם במחיר אובדן חירותן.

תחילה הן הציתו כמה דחפורים באחד מאתרי העבודה להקמת הצינור, ואז למדו כיצד להפעיל מבער ריתוך וחתכו שסתומים של הצינור בזה אחר זה. הן הפסיקו רק כאשר, בניסיון לחתוך שסתום נוסף, הן גילו כי כבר החל לזרום נפט דרך הצינור.

הצמד לא נתפס בידי הרשויות, אלא הצהיר על המעשים במסיבת עיתונאים קטנה מחוץ לרשות ממשלתית של מדינתן, איווה, אשר נתנה אישורים להפעלת הצינור. בהצהרתן, הן פירטו בדיוק כיצד עשו את אשר עשו, ועודדו אחרים לעשות כמוהן. הן הביעו חרטה רק על כך שלא הספיקו לחבל בצינור עוד יותר.

מיד אחרי שהקריאו את הצהרתן, מול המצלמות ובמרחק יריקה מכמה שוטרים, הוציאו השתיים כלי עבודה והחלו לפרק את השלט של הרשות, עד שהשוטרים עצרו אותן. הן שוחררו תוך זמן קצר, וחיכו כשנתיים עד שהרשויות הגישו נגדן כתב אישום.

בהגנתה, הדגישה רזניצ'ק את הסכנה למים באיווה. לפי הרשויות, מרוב זיהום, ייתכן שממש בשבועות הקרובים תיפסק אספקת המים הטבעית מנהרות האזור לעירה של רזניצ'ק, דה מוין, בירת המדינה.

אחרי גזר הדין אמרה: "מעציב אותי להתכונן לכליאה, אבל רוחי נותרת חזקה, ואני מרגישה שאני מוחזקת באהבה, בתמיכה ובתפילה של אנשים רבים כל כך, קרובים ורחוקים". היא הביעה תקווה שהתנועות להגנה על המים ימשיכו במסגרת המאבקים הנוכחיים נגד הקמת צינורות נפט נוספים בארה"ב.

"The conclusion that I made was that in my heart this was the right thing to do. In my heart this is not violent. In my heart the laws that protect this pipeline are the laws that are violent" #FreeJessica https://t.co/QHXPvlnlaj

— Free Jessica Reznicek (@FreeJessRez) July 9, 2021

אנרכיזם קתולי וחבלנות אקולוגית

הגנה על המים היא לא רק הרקע המיידי לפעילות הרדיקלית של רזניצ'ק בשנים האחרונות, אלא גם מה שהפך אותה לפעילה פוליטית מלכתחילה. לפני כעשור וחצי, בשנות העשרים לחייה, יצאה לבלות כמה ימים לבדה בטבע בקולורדו, באזור שבו ביקרה רבות בילדותה. לדאבונה, כאשר הגיעה אל המקום גילתה גדרות, שלטי אין כניסה, נופים הרוסים, ומים עם נטייה מבהילה לעלות בלהבות.

המפגש שלה עם הרס הטבע בידי תאגידים תאבי בצע הובילה אותה למסלול אקטיביסטי שלקח אותה דרך מחנה אוהלים של תנועת אוקיופיי בניו יורק ועד לתנועת הפועל הקתולי – תנועה אנרכיסטית נוצרית בת 90 שנה, אשר שמה דגש על עזרה ישירה לחלשים, פציפיזם, ופעולה ישירה בלתי אלימה. התנועה מורכבת ממאות בתים אוטונומיים, רובם בארה"ב, העוסקים כל אחד בבעיות החברתיות המקומיות.

הבית בדה מוין שבו חיו ופעלו רזניצ'ק ומונטויה בעת מסע החבלה שלהן נקרא על שמו של הכומר פיל בריגן (Berrigan), פעיל בולט מהתנועה, שפעילותו שימשה השראה ישירה גם לפעילותן. הוא ואחיו הכומר דניאל בריגן פעלו בשנות ה-80 נגד חימוש גרעיני במסגרת "פעולת מזמרות" (Plowshares action) – חבלה הפגנתית בעלת מסר פציפיסטי בהשראה תנ"כית ("וכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת"). במסגרת זו פרצו האחים למפעלים ודפקו בפטישים על חרוטים קדמיים שנועדו לטילים גרעיניים, והמתינו שם עד שייעצרו.

אך בעוד פעולת "מזמרות" היא סמלית מטבעה, רזניצ'ק ומונטויה שאבו השראה גם ממסורת נוספת של פעולה ישירה: הפעולות של תנועות החבלנות האקולוגיות (או שמא "אקו-טרוריסטיות") שפרחו בין שנות ה-80 עד תחילת שנות האלפיים.

בניגוד להרס הסמלי של האחים בריגן, תנועות אלו כמו "כדור הארץ תחילה!" (Earth First!) או "החזית לשחרור כדור הארץ" (ELF), שאפו לפגוע ישירות בתשתיות החומריות אשר זיהו עם הרס הסביבה, דוגמת סוכנויות לממכר ג'יפים, אתרי בנייה לדירות יוקרה, ואתר סקי אשר נמצא בסוך לבית גידול של חיות בר.

כמו תנועות אלו, רזניצ'ק ומונטויה שאפו למקסם נזק לרכוש ולפעול באופן חשאי, יעיל וזריז, מבלי להיתפס. כמו החבלנים האקולוגיים ופעילי ה"מזמרות" כאחד, השתיים הקפידו באופן מוחלט לא להרוג, לפצוע או לסכן בני אדם אף פעם, גם לא בטעות.

אסטרטגיה של דיכוי

קביעה משפטית שפעולה שכזו נחשבת טרור מעוררת דאגה. והחלטה זו מגיעה כעת על רקע מגמה עולמית של רדיפה והפללה של פעילוּת למען הסביבה והאקלים ונגד תעשיות הדלקים המאובנים.

במדינות הדרום הגלובלי, ובפרט באמריקה הלטינית, כבר שנים רבות שמגיני סביבה, במיוחד מעמים ילידיים, פשוט נרצחים. כאשר מדובר באנשים מרקע לבן ומבוסס יותר, אנשים שמסובך יותר להיפטר מהם, תאגידי אנרגיה נוקטים אמצעים אחרים. כך לדוגמה עורך הדין האמריקאי סטיבן דונזיגר (Donziger), שייצג בהצלחה עשרות אלפי אזרחים באקוודור נגד ענקית האנרגיה האמריקאית שברון, נתון כבר שנים לרדיפה משפטית חריפה מטעם התאגיד.

באותו הזמן, תעשיות הדלקים המאובנים מפעילות גם לחץ על פוליטיקאים לחוקק חוקים נוקשים נגד פעילות נגדם. באפריל האחרון, פירסמו מאות מדעני אקלים מכתב פתוח המזהיר מפני מגמת ההפללה הזו.

לטענתם, פעילות בלתי אלימה של תנועות כמו שביתות הנוער, המרד בהכחדה וסאנרייז, שינתה לחלוטין את השיח, באופן שפרסומיהם המדעיים מעולם לא יכלו. אחד ממובילי המכתב, ד"ר אוסקר ברגלונד (Berglund) ממכון הסביבה של אוניברסיטת בריסטול שבאנגליה, אמר ל"גארדיאן" שמאמצי ההפללה הם מרכזיים באסטרטגיה החדשה של תעשיות המאובנים לעכב את יישומה של מדיניות אקלים פעלתנית ויעילה.

כמו מאמצי ההפללה הללו, הענישה החריפה של רזניצ'ק והגדרת מעשיה כטרור ישמשו ללא ספק להרתיע פעילות דומה, שלתפיסתה פוגעת בחפצים כדי להציל חיי אדם, ויתרמו כך לריסון המאבק הדחוף לייצוב האקלים.

דוגמה ומופת

בעוד האינטרס של תאגידי אנרגיה לדכא פעילות חבלה נגדם ברור מאליו, גם בתנועת האקלים עצמה נהוג כיום לטעון כי חבלה ממילא אינה אפיק פעולה יעיל או רצוי, ויש לפעול בדרכים של אי אלימות מוחלטת.

אולם בהצהרתן של רזניצ'ק ומונטויה, הן מספרות כיצד ניסו את כל האמצעים הרגילים למאבק נגד הצינור – מחנות מחאה, השתתפות בשימועים ציבוריים, איסוף חתימות, חרמות. הן ניסו אף שביתות רעב, וגם כבלו את עצמן לכלי עבודה ונעצרו כמה פעמים. רק אחרי שהבינו שכל הפעילות הזו, לא רק שלהן אלא של מאות ואלפים אחרים, לא עוצרת את הצינור – החליטו לעבור לחבלה, לדבריהן.

כמובן שעצם החבלה עצמה, לפחות בהיקף כזה, לא יכולה למנוע לצמיתות את הפעלת הצינור. אך היא יכולה לגרום נזקים כלכליים ישירים, כמו עלות הציוד ההרוס, ועקיפים, בעיכוב הזרמת ה"זהב השחור" שלשמו הוקם הצינור – עד כדי חוסר כדאיות כלכלית שתגרום לזניחת הפרויקט. אחרי שכל האמצעים הרגילים כשלו, זה מה שהן קיוו להשיג.

חווייה זו, של מאבק כושל בעולם שעולה בלהבות, נהייתה מזמן נחלתם של רבים. כבר 30 שנה מתקיימות פסגות אקלים בינלאומיות, המחאה הציבורית הולכת ומתרחבת – ופליטות גזי החממה רק מתגברות. לפיכך נשאלת השאלה, האם זו אכן אופציה יעילה פחות מכל מה שנוסה עד כה?

האקולוג הרדיקלי אנדראס מאלם נדרש לנושא זה בראי היסטורי, פוליטי, ופילוסופי בספרו החדש ביותר, "איך לפוצץ צינור" (How to Blow Up a Pipeline), שהתפרסם בתחילת השנה. מטרתו המוצהרת של הספר היא להפציר בתנועת האקלים להרחיב את ארסנל ההתנגדות לדלקים המאובנים ולפעול גם להריסת רכוש וחסימה פיזית של פעילות התעשיות – מעשים שהפרופסור לא סתם מטיף להם בנחת ממקום מושבו בשוודיה, אלא חושף כיצד השתתף בהם בעצמו.

מאלם מכיר בין היתר בחשש מנחת זרועה של המדינה כגורם חשוב בריסון חבלנות אקלים – ענישה כמו זו של רזניצ'ק בהחלט משחקת תפקיד בהגבלת התופעה. אך כאמור, תנועת האקלים מרסנת את עצמה גם מרצון. חלק ניכר מספרו של מאלם עוסק בוויכוח עם אותן הטענות מתוך תנועת האקלים עצמה, ובפרט אלו של הנהגת "המרד בהכחדה".

מאלם מראה כיצד הטענות בעד האסטרטגיה הזו של אי אלימות אבסולוטית, שנמנעת גם מפגיעה ברכוש, מבוססות על ניתוח מוטעה ומטעה של ההיסטוריה: כמעט כל אחד מהמקרים שמוצג בתור סיפור הצלחה של פציפיזם אבסולוטי, היה למעשה סיפור של מאבק מגוון יותר, שהיה לו גם אגף אלים.

כדי לנווט בין כל הסכנות הנשקפות לתנועה, מאלם קורא להפרדה ברורה ומוחלטת בין אלימות כלפי אנשים לאלימות כלפי רכוש – ופעולותיהן של רזניצ'ק ומונטויה מככבות בספר בתור דוגמה ומופת לאופן הפעולה הנדרש.

לטענתו של מאלם, בניגוד לגל החבלנות האקולוגית הקודם שהיה השראה עבורן, חבלה למען האקלים מתקיימת כעת בהקשר פוליטי מיטיב בהרבה. בסוף המאה ה-20 ובשנות האלפיים המוקדמות, החבלנים פעלו באופן מבודד וללא תנועה ציבורית רחבה שתתמוך בדרישותיהם. כעת, יש תנועה המונית למען האקלים ושיח ציבורי המכיר בבהילות המשבר.

על הרקע הזה, מאלם טוען כי אלימות כלפי רכוש תאגידי האנרגיה יכולה לייצר את אותה דינמיקה מועילה, שהתקיימה למשל בתנועת זכויות האזרח האמריקאית בתקופתם של מרטין לותר קינג ומלקולם אקס: תנועת ההמונים הבלתי אלימה אולי מוקיעה את האלימות של השוליים, אך הלחץ להפסיק את האלימות מעודד את בעלי השררה לשתף פעולה עם תנועת ההמונית המתונה יותר.

בעת שעוד גל חום קיצוני הורג והורס בצפון אמריקה, מזרח אירופה ודרום אסיה, בזמן שממשלות מתמהמהות ותאגידים ממשיכים לשקר ולזהם, סביר להניח שאכן יצוצו עוד פעילות נועזות כמו רזניצ'ק ומונטויה, גם חרף הענישה וכל מאמצי הדיכוי השונים. רוב פעילות ופעילי האקלים ימשיכו לפעול בדרכים בלתי אלימות לחלוטין, ואף להוקיע מעשי חבלה – וזה בסדר גמור.

אך חשוב כעת, כנגד הדיכוי וההפללה הנרחבים, להמשיך לקיים את הדיון הזה בקול ברור. הנפט שהשתיים לא הצליחו לעצור כבר בוער, ואתו האטמוספירה של כולנו.

ניתן לעקוב אחרי עדכונים לגבי ג'סיקה רזניצ'ק בפייסבוק ובטוויטר.