newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האם פלסטינים יכולים לשתף פעולה עם נכדי הכובשים והרוצחים?

זאת לא שאלה קלה, ופלסטינים נוטים לחמוק ממנה - אבל אני אענה: אנחנו רוצים לשתף פעולה עם השמאל היהודי על אף הקושי, אבל יש לכך תנאים ברורים. אחרת זה לא יעבוד

מאת:

שאלו אותי לאחרונה: מהו התנאי לשותפות ערבית יהודית אמתית בשמאל בישראל?

בעלי דעה פלסטינים חכמים, כמו שאני מנסה להיות לפעמים, יימנעו מתשובה לשאלה מכשילה זו. זה הגיוני, עצם ההיענות לאתגר היא תשובה ששותפות כזו היא אכן אפשרית, ועמדה כזו מחייבת ומוציאה את הערבי, וגם את היהודי, מאזור הנוחות החמים והנעים.

היהודים מהשמאל גם כך לא נמצאים בעמדת נוחות, הם מזמן הפסיקו לחלום על השלטון וכרגע הם עסוקים במיצוב עצמם בעמדת הנרדפים בידי זרועות הימין הגסות. אני מבינה, כצפוי, כי תחושת התבוסה המתמשכת והמעיקה על כך שאין להם שותפים יהודים פוטנציאלים קשה מנשוא, ולכן בלית ברירה הם חייבים פרטנר אחר בזירה הפוליטית. אך יחד עם זאת, לישראלים היהודים עדיין קל יותר לפנטז על רעיון השותפות הערבית-יהודית בשמאל מאשר לאזרחים הערבים עצמם.

נמאס לי לנקות את פחי האשפה של ישראל

אחת הסיבות לכך היא כי לנו, הפלסטינים, יש עוד מאחז אחד שלא נכבש בידי אף יהודי, ושום ישראל לא יקח לנו – אנחנו הקרבן האולטימטיבי של המפעל הציוני. התסבוכת כאן היא שמי שהעניקו לנו את המעמד הזה היו מייסדי התנועות הציוניות הסוציאליסטיות. הם אלו שגרמו לנכבה של העם הפלסטיני, אך צאצאיהם נמצאים היום בעמדת מיעוט בחברה הישראלית. זה מורכב, אני יודעת, אבל הגיע הזמן להתמודד רבותי – לפחות ברמת הרעיון.

אני רוצה לסכן את עצמי בדיון הזה ולנסות להיענות לאתגר: איך אפשר לבנות שותפות, ברית או תיאום פעולות בין אזרחים פלסטינים ויהודים נגד שיטפון הימין שמציף את כולנו?

> לציונות אין יותר מה להציע לאנשים הגונים

הפגנה יהודית-ערבית לאורך כביש 60 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

הפגנה יהודית-ערבית לאורך כביש 60 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

אני לא נענית לזה כי יש לי אומץ מיוחד – להפך, יש לי פחד מיוחד. עם חוק ההסדרה, חוק המואזין, ההריסות בוואדי ערה כדי לנקום את פינוי עמונה, "הערבים נוהרים לקלפיות", וגם "הערבים לא צריכים בכלל להגיע לקלפי" (של ח"כ ביטן), ההסתה נגד הפלסטינים בישראל והאשמתם בכל דבר כמעט מימי השואה והמופתי ועד היום – התגברה אצלי התחושה שאין מנוס.

ההכללה הזו אינה כוללת פגיעות מיניות של יהודים בעמדות מפתח, פרשת הצוללות, גזענות מוהל התינוקות האתיופים והשחיתות למעלה. בפרשיות הללו טרם נמצאו עילות להסתה נגד הערבים, אבל בכל השאר אפשר תמיד לגלגל לפתח ביתי את פחי האשפה של החברה הישראלית, ולי כפלסטינית נמאס לנקות, לגנות, להתגונן, להכחיש ולהיאבק כמעט לבד על כל דבר. פשוט נמאס.

לכן, חברים פוטנציאלים עתידיים שלי, הנה חלק מהצעדים שמכשירים את הקרקע ומסייעים פסיכולוגית לפלסטיני הממוצע לקחת צעד אחד קדימה לעבר שותפות בת קיימא.

צעדים בוני אמון: להפסיק עם ההכחשה, ולהיפטר מהציונות

קודם כל די עם ההכחשה. תודו שהיה פה ב-1948 הרג וגירוש, מעשה קשה, אלים, שבשפה חופשית נקרא כיבוש. לא צריך ליפות, לנפנף או לטאטא מתחת לשטיח האיראני שנלקח, נגנז, נגזל או נמצא בבית פלסטיני מפואר ו"נטוש".

הכרה בעוול ובנכבה שלנו היא צעד ראשון בשיקום כל מערכת יחסים, ולנו יש צורך בזה כדי להמשיך הלאה. יש לנו רגשות ומצב נפשי כמו כל עם, אנחנו אולי לא טובים בהנצחתו, הלאמתו והפיכתו לתכנית אסטרטגית לעשיית צדק ושלום לעם הפלסטיני מצד הקהילה הבינלאומית, אך עדיין מכם – ממי שעשה לנו את זה – אנחנו דורשים הכרה במה שהיה לפני כשבעים שנה. אגב, הפלסטינים מודים שהייתה תבוסה. יעני, ניצחתם במלחמה ההיא, חלאס. לא צריך להתפאר בזה בכל דרך אפשרית השכם והערב, ולדרוש מהערבים לשכוח. זאת במיוחד לאור העובדה שתכנית לימודי ההיסטוריה מבקשת מהתלמידים הערבים לזכור גם מה היה לפני 3,000 שנה.

שנית, חשוב מאוד להביע נכונות אמתית לפתוח את תיבת הפנדורה שנקראת "ציונות". הציונות, יהודים יקרים, ולא היהדות כדת או היהודים כבני אדם – כי כאלה היו בפלשתינה מאז ומתמיד.

"התנועה הציונית" היא חסם מאוד רציני בפנינו. בעיקר החלק שמדבר על הבלעדיות היהודית על חלקת האדמה הזו, ולא זה שמדבר על הזכות של היהודים לחיות בשלום ובטחון. מאחר ומיליוני פלסטינים נמצאים בין הנהר לים, ואין להם כוונה ללכת לשום מקום בדיוק כמו מליוני היהודים שכאן, אנחנו דורשים מכם לוותר על הבלעדיות על המקום לטובת העתיד של כולנו.

אני אישית מבינה את הצורך של רוב היהודים להתמוגג מגאווה בעקבות הצלחת המפעל הציוני והקמת מדינת ישראל אחרי ההיסטוריה הקשה של היהודים ברחבי העולם, שלא ממש עמדנו מאחוריה או גרמנו לה. אני מבינה, אך לא מקבלת את התוצר הסופי שאני ומשפחתי שילמנו את מחירו. לא הגיע הזמן לפקוח עיניים ולדבר על זה? לא התבגרנו מספיק כדי לסמן את הפיל שבחדר ולעשות אתו סלפי לכל הפחות?

אנחנו בסוף 2016, מדינת היהודים עדיין מתעקשת להילחם עם כל העולם ולטעון שהיא מותקפת. היא משקיעה בהתחמשות ומייצרת נשק שיכול להחריב את כל המזרח התיכון, אין מישהו בעולם שלא יודע מה יכולתה הצבאית של ישראל המוצהרת לפחות. תאמינו לי שהבנו.

הציונות ההיא של המאה הקודמת פג תוקפה, עשתה את שלה – אתם לא חושבים? הימין המתנחל הוסיף עליה את חלקו של אלוהים בציונות, ובאופוזיציה עדיין חולמים שהקמת המחנה הציוני תחזיר עטרה ליושנה? אפילו מפלגה כמו מרצ צריכה להתפאר כי חקיקת חוק למען הנכים "זאת ציונות" – למרות שהחוק לא היה עובר בלי הח"כים הערבים? להקים מפעלים בפריפריה "זאת ציונות", ולהרוס את אום אל חיראן ולהקים עליה את חירן היהודית – זה גם ציונות?

> עליית הציונות בתשלום והציונות בכפייה

ציונות, הגיע הזמן להיפרד? דוד בן גוריון בטקס הקמת המדינה (לשכת העיתונות הממשלתית)

ציונות, הגיע הזמן להיפרד? דוד בן גוריון בטקס הקמת המדינה (לשכת העיתונות הממשלתית)

מהצד השני של הגדר צועקים המתנחלים שבניית יישובים על אדמה פלסטינית בכל מקום "זאת ציונות", ולכו תתווכחו עם זה – איך מתיישב להם לומר שהתנחלויות שחולבות את הקופה הציבורית, בה יש לי חלק כמובן, וגזלת קרקעות של פלסטינים לא אזרחים, יחד עם מלחמת חרפה בבית המשפט הגבוה לצדק, כל זה ציונות – ועוד לטעון שאפשר לקיים דמוקרטיה וגם ציונות בו זמנית, ולנסות למכור לעולם את התמהיל הזה.

לפני שתחליטו בדיון הפנים-יהודי מה זו "ציונות אמתית", ואני בספק שההכרעה בסוגיה אפשרית בכלל, תגידו לי למה צריך אותה בעידן הנוכחי? כאשר החברה הישראלית, או לפחות החלק בתוכה שמאמין בחיים משותפים, צדק חלוקתי וסיום הכיבוש של העם הפלסטיני יאזור כוח להיאבק עד הסוף למען ערכים אלו, אני והרבה כמוני נתייצב יחד, אך ככל שאתם ממשיכים "לשבת על הגדר", תמשיכו להפיל קבוצות שלמות של יהודים לחיקו של הימין בגיהינום בלית ברירה, והם עוד יעמידו פנים שכיף להם שם.

לנו הפלסטינים אין כל כך הרבה אופציות, האמת. אנו חייבים להמשיך להיאבק למען הזכויות שלנו, העתיד של ילדינו ולמען הצדק והשוויון. נשמח לעזרה מצדכם, למרות הסתירה הפנימית בין האזרחות במדינה ובין הלאומיות הפלסטינית המלאה, ובין מדינת רוב יהודי לכמיהה לשוויון ושותפות גורל.

אם עדיין יש שם בפנים גרגיר של עליונות יהודית ושאיפה לריבונות יהודית בלעדית על המקום, בניית שותפות אמתית ערבית-יהודית תהיה משימה קשה. קשה קשה, אך לכו תשכנעו פמיניסטית פלסטינית שזה בלתי אפשרי. ברור לי כאישה ששום גבר לא יוותר על כל היתרונות שלו כגבר סתם כך ללא מאבק, בלי דרישה מתמשכת, בלי שינוי תודעה כואב שהוא הדבר הנכון לכולנו. מניסיון, אני קובעת שזה אפשרי. לא קל, אבל אפשר להיגמל מפריבילגיות. תאמינו לי.

על הצעדים הפרקטים ואיך עושים את זה חברים, נדבר בהמשך.

> כשהמציאות מערערת לך את הציונות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf