newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פסטיבל חיפה הווירטואלי: נשים בחזית

הפסטיבל נערך השנה מ-3 עד 10 באוקטובר, ושומר על אותן קטגוריות, תחרויות, ראיונות ואירועים שוטפים כמו בעבר. הלקט הקולנועי מגלה עבודת אוצרות מעניינת, שהרבה מתוכה מאפשרת במה למגמה של נראות נשית דינמית בחזית היצירה הקולנועית

מאת:

הרבה זמן לא כתבתי ביקורות קולנוע. כשהסתכלתי ביומן, זה עמד על קו התפר של חצי שנה. מעבר לזה שהזמן מתמוסס לו בין האצבעות, התחושה היא שכל מה שקורה כעת סביב הקולנוע, בזמן שבתי הקולנוע סגורים, הוא מאולץ.

פסטיבל, למשל, נתפס בעיני כאירוע שכל החן שלו נשען על מפגש. פרימיירה הוא אירוע חגיגי מעצם ההתכנסות לחגוג סרט חדש. הקרנה עם במאי זה רגע אינטימי של חשיפה לקהל מעצם הנוכחות המשותפת. ועל זה שהטלוויזיה או המכשירים הניידים מגמדים כל סרט כבר כתבתי בהרחבה בעבר.

הֲכָנוֹת להיות יחד לזמן בלתי ידוע, סרטה של הבמאית ההונגריה לילי הורוואט (צילום: יח"צ פסטיבל חיפה)

הֲכָנוֹת להיות יחד לזמן בלתי ידוע, סרטה של הבמאית ההונגריה לילי הורוואט (צילום: יח"צ פסטיבל חיפה)

ההמרות הווירטואליות האלה לא מעבירות את החוויה החיה וסוחפת החושים ששמה קולנוע. מעבר לזה שיש בישיבה לבד, למשך שעות מול המסך, משהו מתיש.

אבל לאחרונה התחלתי להבין שזה מה שיש, ועם זה אני חייבת ללמוד לחיות עד לזמן בלתי ידוע. וכך ,אחרי חצי שנה של תקווה, שבה חלפו ביעף וירטואלי פסטיבלים אהובים, אני חוזרת לכתוב כמו אחרי חופשה.

אל תיבהלו אם אני לא בכושר או הופכת לווירטואלית באופן טוטלי תוך כדי כתיבה. הווירטואליזציה משפיעה וממכרת באופן כזה שאני עשויה להשתכנע לחלוטין שאתם הקוראים לא אמיתיים. אמנות הפיקציה, אחרי הכל, היא התזה הכי ממשית להווה.

פסטיבל חיפה מתפרש מדי שנה לאורכו של חג הסוכות, ומצליח לפרוש בליל של יצירות קולנועיות מגוונות ז'אנרים מהארץ והעולם. השנה יתקיים הפסטיבל בין התאריכים 3 עד 10 באוקטובר, באופן וירטואלי, וישמור על אותן קטגוריות, תחרויות, ראיונות ואירועים שוטפים.

סקירה זריזה של הלקט הקולנועי מגלה עבודת אוצרות מעניינת, שהרבה מתוכה מאפשרת גם במה למגמה של נראות נשית דינמית בחזית היצירה הקולנועית. כך למשל, סרטו הכוריאוגרפי, הוויזואלי והמרשים של בועז יכין, אביבה (Aviva), הדן בגבולות גבר-אישה ומערכת יחסים.

אביבה, סרטו של בועז יכין (צילום: יח"צ פסטיבל חיפה)

אביבה, סרטו של בועז יכין (צילום: יח"צ פסטיבל חיפה)

בהקשר זה בולט גם סרטה של הבמאית ההונגריה לילי הורוואט, הֲכָנוֹת להיות יחד לזמן בלתי ידוע (Preparations to Be Together for an Unknown Period of Time), שבמרכזו מרתה, אישה בת כמעט 40 שחוזרת לבודפשט אחרי שעזבה לניו ג'רזי, בעקבות אהבתה לרופא הונגרי שטוען שהוא כלל לא מכיר אותה ומעולם לא נפגשו.

הסרט, שכולו קונטרסט אסתטי לתודעה הנשית המתעתעת בין הווה לעבר ומסופר במבנה של תיעוד אישי, מעצב את הדיוקן הנשי של מרתה באמצעות קורים דקים שפורטים בו פורטרט שנע בין אהבה לשיגעון, מציאות ובדיה, זרות ושייכות. הנרטיב נשי ומהודק לאורכו, והתוצאה פואטית מאוד – בייחוד בשל הבעות פניה המשורטטות של הגיבורה הראשית (מהפנטת ממש).

לצד הרגש המרהיב בצבעיו והקודים הפנימיים שמביאה אתה גיבורת הסרט, מפציע הפרויקט גיבורה בבכורה ישראלית, שניהלו אמנותית הבמאיות מיכל ויניק (ברש) ומיה דרייפוס (ההיא שחוזרת הביתה), ובמרכזו רצף סיפורי נשים שנשזרים לסרט אחד, שכתבו וביימו שני אגוזין, שירה שניידר, חוה רוכלין ומיה קפלן.

ארבעת הסיפורים המובאים בוחנים אומץ נשי באמצעות דחיפת הגיבורות לקצה הריאליסטי, ובכך היצירה מחדדת את אותו קול אישי ונשי שמבטא אומץ מסוגים שונים – ואומץ זה הוא שמתעתע בגיבורותיו ובנו הצופים לאורך ולרוחב.

הגיבורות שקוראות תגר על אימהות, זוגיות והשתנה בעמידה מצליחות לגעת בנקודות כאב, שלעתים אפילו מוקצנות ומאתגרות לצפייה, אך כולן תגובות טבעיות לצד היותן לא צפויות מצד נשים.

כוח באיחוד

השובל הנשי מודגש השנה גם ברצועה הדוקומנטרית של הפסטיבל, ושיאו מתבטא בפסקול הראיונות שקיבצה יחד לאלבום הבמאית סמדר זמיר בסרטה על כיסא הבמאי יושבת אישה.

אני מכנה את היצירה "אלבום", כי יש במעברים שבו משהו שמעניק תחושה של תמונותיהן של מקבץ במאיות שהותירו את חותמן על הקולנוע הישראלי (וזו תרומה לא זניחה כשמדובר בתעשייה שרק 60 נשים זכו לעשות בה סרטים לאורך קיומה ולרשום על שמן 100 פיצ'רים בלבד מתוך 800).

זמיר תווה את הפילמוגרפיה הנשית מחלוצת הבמאיות אלידע גרא, ובהמשך מצטרפות מיכל בת אדם, דינה צבי ריקליס, ציפי טרופה, חנה אזולאי הספארי, מיה דרייפוס, מייסלון חמוד, טליה לביא, ג'ולי שלז, לי גילת, לינה צ'פלין, אפרת כורם, שירה גפן, איילת מנחמי, קרן ידעיה, רמה בורשטיין, אסתי עלמו וקסלר, אורנה בן דור, מיכל ויניק, דנה גולדברג, מיכל אביעד, יעל קיים, רוני קידר, טובה אשר והגר בן אשר.

אני בכוונה שמה כאן את רשימת המשתתפות הארוכה שבחרה הבמאית, כדי להגיד שכל אחת מהן היא עולם וראויה לסרט בפני עצמו. במקום זה, ניתן לכל אחת מהן סלוגן במאסף אחד.

אבל גם לאיחוד הזה בסרט אחד יש כוח, כאשר כל אחת שולפת תובנה שהולכת ומהדקת את המשמעת שלנו, הצופים, יותר ויותר. הצבתן במרכז הפריים יחד, כבמאיות עם עשייה מוכחת והשקפות עולם שונות ולעתים אף מנוגדות, מעוררת השראה ותאתגר כל צופה.

בקטגוריה הדוקומנטרית בולטים סרטים נוספים. אחד מהייחודים שבו צפיתי הוא דבש מר, סרטם של אודי קלינסקי ורויטל אורן, על כוורן ועל עולם שמשתנה, סרט שמעניק צוהר לעולם סמוי מהעין שמוכר לנו בעיקר מצנצנות הדבש ופחות מהתהליך הארוך של הפקתו.

דבש מר, סרטם של אודי קלינסקי ורויטל אורן (צילום: אודי קלינסקי)

דבש מר, סרטם של אודי קלינסקי ורויטל אורן (צילום: אודי קלינסקי)

הפסטיבל מעניק השנה הצצה לפריטים מהפילמוגרפיה העשירה של המבקר והבמאי הצרפתי אריק רוהמר (2010-1920), במלאת מאה שנה להולדתו. רוהמר נמנה על יוצרי הגל החדש בקולנוע הצרפתי. הוא ביים 25 סרטים, מתוכם ביים לאורך הקריירה שלו שלוש סדרות סרטים.

את הסדרה שישה סיפורי מוסר, סדרה מעוררת מחשבה על בחירות ומערכות יחסים, שכללה שישה סרטים (השניים הראשונים קצרים וארבעת האחרים ארוכים), הוא ביים בין 1963 ל-1972; השנייה, קומדיות ומשלים, הורכבה אף היא משישה סרטים ובוימה בין 1981 ל-1987; והשלישית, עונות השנה, מכילה ארבעה סרטים.

המחווה שמציג הפסטיבל מאפשרת לפגוש נציגים מכל שלוש הסדרות (אגדת חורף, אהבה אחר הצהרים, הברך של קלייר, הלילה שלי אצל מוד, סיפור סתיו, פאולין על החוף, קיץ) ולראות את האופן שבו הבמאי חווה את הנשיות הבוסרית לעומת זו הבשלה כפי שבאה לידי ביטוי במגוון הדמויות הנשיות שעיצב בסרטיו.

קיץ, סרטו המבקר והבמאי הצרפתי אריק רוהמר (צילום: יח"צ פסטיבל חיפה)

קיץ, סרטו של המבקר והבמאי הצרפתי אריק רוהמר (צילום: יח"צ פסטיבל חיפה)

כך, הוא מנסה לפענח כוחות עליונים כמו תשוקה וגורל, ולקשר כחייט מומחה בין צירופי המקרה. בכל סרט ניתנים דימויים שונים לדגשים מתוך עולמן הקונפליקטואלי של הדמויות, דימויים שהופכים לעזים מבעד לפילטרים הרומנטיים.

כשמקלפים את הקליפה רואים הרבה מהתנועתיות התקופתית ומההשפעות השונות, בעיקר בממד הפילוסופי האדיר שפרץ לתודעה הבינאישית בכל הנוגע למחשבה החופשית, המשתוקקת לעצב את המציאות באמצעות משמעות, כמגמה כללית שאפיינה תקופה.

מרלין וניג היא מבקרת וחוקרת קולנוע, יוצרת ומשוררת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf