פיתוח התיירות בלוד ועכו לא תורם לתושבים הערבים, הוא על חשבונם

בימים אלו, בעוד הרוחות בערים המעורבות סוערות, ופחד ואלימות שולטים ברחובות, הולך ונשלם בניית מוזיאון הפסיפס בעיר לוד. המוזיאון נבנה בדיוק במקום בו התגלה אחד הפסיפסים המרהיבים ביותר מהתקופה הרומית המאוחרת (מאה שלושית-רביעית) בארץ ובמרחב כולו. הפסיפס נחשף בשנת 1996, ולאחר שנים רבות נמצא התקציב והתורם שיאפשרו את בניית המוזיאון בעלות של כ-30 מיליון שקל.

במונחים של פיתוח תיירותי, לא מדובר בסכום גבוה במיוחד. למרות זאת לקח 20 שנה למצוא את התקציב למוזיאון, וגם סכום זה, חלק משמעותי ממנו מקורו בתרומות. הפסיפס נמצא בשכונת רמת אשכול בלוד, בקרבת העיר העתיקה. שכונה זו היא אחת השכונות העניות בעיר ואחד המוקדים לאלימות של הימים האחרונים.

שכונת רמת אשכול גובלת בעיר העתיקה של לוד. שתי השכונות מאופיינות באוכלוסייה מעורבת, הכוללת רוב ערבי ומיעוט יהודי. זאת בניגוד לכלל העיר לוד שהרוב בה יהודי והמיעוט בה ערבי. העיר העתיקה של לוד נהרסה בשנות ה-50 של המאה ה-20, למעט מבנים בודדים המספרים את סיפורה של העיר במאות ואלפי השנים האחרונות. לרוב הרחובות בשכונת רמת אשכול ניתנו שמות מאוד ציוניים: רח' הגדוד העברי, רח' החלוץ, רח' העליה ועוד. השמות בולטים ביחס להזנחה ולהרכב האוכלוסייה.

לכאורה, אין קשר בין פיתוח המוזיאון לבין האלימות על רקע כלכלי-פוליטי-לאומני. בניגוד להרבה אתרי תיירות, מוזיאון הפסיפס הוא אפילו לא חלק מהמורשת היהודית של לוד, אלא חלק מהפוליס הרומית בעת העתיקה, כאשר העיר נקרא דיוספוליס.

בלב לוד העתיקה, במרחק של כמה מאות מטרים מהמוזיאון, מבצעת עיריית לוד פיתוח מאסיבי של ח'אן א-חילו, מבנה מהתקופה הממלוכית (מאה 16-13 לספירה), שהמשיך להיות בשימוש עד המאה ה-20 והיה מתחם שוק מרכזי לאזור כולו עד שנת 1948. הפיתוח כולל הכשרת מגרש חניה גדול, והסבת הח'אן למתחם הכולל בתי קפה ומתחמים לשימוש תושבי המקום.

לכאורה, גם בפיתוח הח'אן ניתן לטעון שזוהי פעילות לטובת כלל האוכלוסייה, ויתרה מכך, שזה שימור מבנה מורשת ערבית. אולם הפיתוח התיירותי וההחלטה מה לשמר, ובעיקר איך לשמר, הם חלק בלתי נפרד מתהליך הרגשת הדחיקה שחווים תושבי לוד הערבים. בלוד ישנם כמה מבנים חשובים המיועדים לשימור ונשארו בעיר העתיקה. כך למשל בית הבד של משפחת חסונה, בית הקשתות, ועוד.

לוד הערבית, שנהרסה בשנות ה-50 של המאה ה-20, בנויה על בסיס העיר הרומית, הביזנטית, שהמשיכה ברציפות עד המאה ה-20. העדויות הארכיאולוגיות המעטות שנחשפו כדוגמת הפסיפס הרומי, המבנים הממלוכיים, תוואי הדרכים המרכזי, מעידים על העושר של העיר והפוטנציאל התיירותי שמסתתר מתחת לעוני, ההזנחה והמתיחות הפוליטית.

אולם הפיתוח התיירותי בלוד נעשה במנותק מהתושבים החיים באותן שכונות. בפועל הוא מנכס את מבני המורשת והעבר של העיר העתיקה לטובת פיתוח מודרני, המתכנן להפוך אותם למרכזי תרבות, אומנות, במנותק מחשיבותם ההיסטורית. עשרות מיליוני השקלים שהעירייה והמדינה משקיעות בלוד מדי שנה לפיתוח תיירותי מוחקים בפועל את המעט שנשאר מהעיר העשירה והמרכזית שהיתה לוד מהמאה ה-13 ועד המאה ה-20.

כך למשל, בצמוד לח'אן אל חילו, בלב העיר העתיקה, התמקמה בשנות ה-90 של המאה ה-20 קבוצה של ישראלים דתיים שהקימה גרעין תורני. הגרעין התורני מתפקד כקבוצה סגורה של אנשים בעלי אידיאולוגיה זהה ורגש יהודי חזק, ומטרתם לחזק את הנוכחות היהודית בערים המעורבות. במובנים רבים, גרעינים אלו פועלים כמו ארגוני המתנחלים במזרח ירושלים. אומנם בערים המעורבות בישראל מעמדם של הפלסטינים, אזרחי ישראל, שונה מאשר מעמדם של הפלסטינים במזרח ירושלים, ולעיתים הגרעינים התורניים מצהירים על רצונם לעבוד עם כל המגזרים, אולם בפועל אלו קבוצות סגורות, שאת עיקר העבודה החינוכית הן עושות עם האוכלוסייה היהודית באותן ערים ומבדלות את עצמן מהמרקם העירוני באורח חייהן הדתי והקהילתי.

הגרעין התורני בלוד עובד בשיתוף פעולה צמוד עם העירייה. כך למשל, העירייה מגייסת מתנדבים (בנות שירות) לעבודה במתנ"ס הצמוד לחאן אל חילו במטרה לקדם סיורים להכרות ההיסטוריה היהודית של העיר.

השימוש בטיולים, הדרכות ובניית נרטיב היסטורי המחזק את הקשר היהודי לערים השונות, אינו ייחודי לגרעין התורני או לעיריית לוד. כבר בשנות ה-90 עמותת המתנחלים אלע"ד, הפועלת במזרח ירושלים, בעיקר בשכונת סילואן, שיווקה סיורים לאתר הארכיאולוגי עיר דוד, הנמצא בשכונה, כחלק מחיזוק זכותם ושייכותם לשכונה. לימים, עמותת אלע"ד שיכללה את השימוש בתיירות ובנרטיב היסטורי, עד כדי כך שהיום ביקור בעיר דוד, כמו גם באתרים אחרים באגן העיר העתיקה של ירושלים, מלווה בהדרכה של אנשי העמותה ומדגיש את הקשר ההיסטורי והזכות הלאומית של עם ישראל למקומות אלו.

עכו כתמרור אזהרה

יתכן שהמקרה של העיר עכו יכול לשמש תמרור אזהרה לגבי עתיד התושבים בלוד. יש דימיון רב בצורת הפעולה בשני הערים. גם בעכו יש מיעוט ערבי החי לצד רוב יהודי. גם בעכו, האוכלוסייה הערבית חיה בעיר העתיקה. עכו, שהוכרה כעיר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, עברה מזמן לידיים של העירייה ואנשי עסקים. התושבים של העיר העתיקה נמצאים תחת איום גירוש מבתיהם כבר כמעט כעשור.

עכו העתיקה נבנתה מחדש במאה ה-18 על ידי דאהר אל-עומר על גבי השרידים מהתקופה הצלבנית. השתמרות השרידים הצלבנים והבנייה הערבית על שפת הים הפכו אותה לעיר לאחת הערים העתיקות היפות בארץ.

בשני העשורים האחרונים, יש תהליך מואץ מצד עיריית עכו לפתח את עכו העתיקה כעיר תיירות. הנרטיב המרכזי המוצג למבקרים הוא עכו מהתקופה הצלבנית. כך למשל מוצע מסלול טיול במנהרת הטמפלרים, המצודה הצלבנית ועוד. לזכותה של העיריה יש לציין, שחלק מסלולי התיירות כוללים מבנים מהתקופה העות'מאנית, כמו מבנה הממשל – הסראיה ועוד.

כחלק מהפיתוח התיירותי, מתנהלים בעיר שני תהליכים מקבילים: האחד הוא בניית שווקים ומלונות בלב העיר העתיקה והשני הוא ניסיון לפנות את תושבי עכו העתיקה העניים מבתיהם לטובת אוכלוסייה מבוססת יותר (ויש מי שיאמר, יהודית יותר). דוגמא לפיתוח תיירותי, שבעצם מתעלם ואף מוחק את העיר העתיקה, ניתן לראות בהחלטה לבנות בית מלון בח'אן אל עומדן. ח'אן אל-עומדאן ("חאן העמודים" בתרגום מערבית), נמצא בקרבת נמל עכו ונחשב לחאן הגדול ביותר בישראל והשמור מבין כולם. החאן הוקם בשנת 1784, בתקופת שלטונו של אחמד אל ג'זאר, ושימש כשוק מרכזי במאות ה-18 עד אמצע המאה ה-19.

לצד הפיתוח התיירותי בעכו, הגיע לעיר בשנות ה-90 הגרעין התורני שמטרתו "הרמת הדגל לחיזוק צביונה היהודי של חלקה המערבי של העיר עכו". כמו בלוד, גם בעכו, הגרעין התורני עובד בקשר צמוד עם העירייה ומקדם תיירות, בדגש על הנרטיב היהודי. אם בלוד, הגרעין התורני טוען שהוא פועל לטובת כלל האוכלוסייה, בעכו הגרעין התורני לא מסתיר את מטרותיו לחיזוק הזהות והנוכחות היהודית בעיר.

המקרה של עכו מלמד רבות על מזלה הטוב של העיר לצד גורלם האומלל של תושביה. העיר העתיקה, שזכתה להיות אתר מורשת עולמית ונחשבת אחת מערי התיירות החשובות בישראל, היא גם עיר ענייה שתושביה חווים קיפוח ורדיפה עשרות בשנים. הפיתוח וההכרה העולמית לא רק שלא שיפרה את מצבם של רבים מתושביה, אלא עליהם להתמודד עם ניסיונות לפנות אותם מבתיהם כחלק מאותו פיתוח מבורך. יתכן שלא במקרה האלימות בעכו הופנתה למיזמי תיירות.

בלוד, מחיקת העיר הערבית נעשה כבר בשנות ה-50, ובימים אלו נעשות פעולות, שמטרתן פיתוח תיירותי והסבת אתרי המורשת הערביים למתחמי ציבור ומשאב תיירותי. בדרך זו, עיריית לוד מוחקת פעם נוספת את המורשת המפוארת של העיר ובמקביל רואה בתושביה הערבים מקור מפריע במקום בסיס להשקעה.

יש סיבות רבות לאלימות שהתפרצה בערים המעורבות בימים האחרונים. להבנתנו, מחיקת עברן המפואר של הערים האלה הוא לא רק עוול היסטורי, אלא בעיקר עוול עכשווי לתושבים הערבים של ערים אלו ולציבור בכללותו. כמו שאלימות אינה פתרון, גם מחיקת זהות היסטורית והפיכת מבני חאן למרכזי יצירה אינם אמצעי לקרב בין שני עמים, המסרבים להכיר במורשת של האחר כחלק מהארץ הזו.

יונתן מזרחי הוא מנכ"ל עמק שווה, ארגון העוסק בזכויות תרבות ומורשת ושמירה על אתרי העתיקות כנכס ציבורי, השייך לכל הקהילות והעמים.