פאתן זינאתי, המנהיגה שנלחמה על השפיות של לוד, הלכה לעולמה

ביום ראשון השבוע הלכה לעולמה פאתן זינאתי, מנהלת המרכז הקהילתי הערבי-יהודי "שיקגו" בשכונת רמת אשכול בלוד, אחרי שהוכרעה על ידי מחלת הסרטן הארורה בגיל 44.

כל כך קשה לדבר על חברתי פאתן בלשון עבר. המוח מסרב להגיד שהיא "היתה" אישה גדולה מהחיים. ובאמת, פאתן זינאתי תישאר אות לחיים; לחיים המשותפים, לחיי אחווה, שמחה ותקווה לעיר שעוד לא טעמה את החיים שפאתן איחלה לה, ועבדה יום וליל כדי שלוד שכל כך אהבה תזכה בהם יום אחד.

פאתן הפכה בשנים האחרונות לדמות מוערכת, נערצת ואהובה על רוב תושבי העיר, ערבים ויהודים כאחד. אי אפשר היה להחמיץ את האנרגיה החיובית והעוצמות שפאתן פיזרה בכל מקום שבו נגעה. גם ברגעי השפל של העיר ידעה פאתן לעודד, לאהוב, לחבק ולחייך. במהלך אירועי מאי האחרון, בצל מצוקת הקורונה, ועם כל עימות או ויכוח שבו שמעה מילים קשות נגד ילד ערבי בשכונה, היא הזילה דמעה, ולמחרת פתחה עוד חזית להשגת יעד נוסף למען תושבי לוד הערבים. עוד משחקייה, עוד ספרייה – גם אם היא על משאית ניידת, עוד מועדון לבני נוער. לפאתן לא היה מעצורים, היאלא ידעה מנוחה.

הדרך שלה להתמודד עם כל מצב היתה לקום ולעשות מעשה. היא האמינה שכל מעשה, ולו הקטן ביותר, משנה את המציאות.

תדהמה ויגון בעיר

פאתן זכתה לחשיפה נרחבת ברמה לאומית כאשר כיכבה כאחת הדמויות המרכזיות בסדרה "לוד, בין ייאוש לתקווה", סדרה דוקומנטרית שליוותה לאורך זמן דמויות מרכזיות בלוד, שנמצאות בלב המאבק על העיר. הסדרה הציגה את דמותה של פאתן, ובצדק, כקול הצדק והשלום, הקול השפוי, שפועל לבניית מרחב משותף והוגן, ערבי-יהודי. היא מסמלת בסדרה הזו את התקווה בעיר מיואשת ועייפה, לוחמת צדק, ודוברת רהוטה של המוחלשים והמודרים, הנאבקת על איכות החיים עבור התושבים הערבים ומנסה לגשר ולהילחם בסגרגציה בין יהודים וערבים במתנ"ס שניהלה.

ארונה של פאתן יקירת העיר עבר ברחבת מבנה העירייה ועשרות עובדי העיר חלקו לה כבוד אחרון. ניכר היה כי התדהמה והיגון היכו בעיר. נשים בכו מחלונות השיכונים הסמוכים ואלפי מלווים במסע הלוויה הרכינו ראש מול הארון כשעבר לכיוון המסגד. בתי ספר, עמותות, מוסדות תרבות, החברה למתנ"סים, מרכזי הגישור, רשת מעוז ושותפים רבים אחרים, ליוו את פאתן בדרכה האחרונה.

מנהלת בית הספר התיכון וחברתה הקרובה של פאתן, המחנכת שירין חאפי, אמרה, עם שובה ממסע הלוויה הגדול, לאמה של המנוחה, שישבה בסוכת האבל: "דעי לך, אמא יקרה, שפאתן זכתה ללוויה ענקית. המוני אנשים עברו על פניה ואמרו שלום; לא היה בתולדות העיר אדם שזכה לאהבה הענקית הזו. אנשי ציבור, עובדים, חברים ותושבים, כולם התאחדו במראה מרהיב לכבודה, בעיר שקשה לאחד גם לרגע אחד. אפילו במותה פאתן מארגנת לנו רגעים קטנים של חסד ואחווה, כמו שרק היא יודעת לעשות".

גם ראש העירייה, יאיר רביבו, ספד לפאתן: "יום עצוב לעיר לוד, אישה חכמה ואמיצה הלכה מאיתנו. מותה בטרם עת משאיר אותנו בלי לוחמת ענקית למען חיים משותפים ושלום".

"שם צריכים אותי יותר"

פאתן החלה את דרכה בתחום החינוך והעשייה החברתית והקהילתית כמחנכת וכרכזת חברתית בבית ספר נווה שלום "וואחת אלסלאם". היא חינכה מאות ילדים, ערבים ויהודים, כולל את הילדים שלי. כשפאתן החליטה לעזוב את בית הספר, אחרי עשר שנים בכפר וואחת אל סלאם נווה שלום, ניסיתי להבין את מניעיה.

"אני אוהבת אתכם מאוד", היא השיבה, "את התלמידים הערבים והיהודים ואת הצוות המדהים. למדתי פה הרבה והשתתפתי בכל תוכנית אפשרית לשיח בין ערבים ויהודים, אבל למדתי איך עושים את זה נכון. כאשר הזהות של הערבי חזקה וברורה הוא יוכל להיפגש עם האחר".

היא הוסיפה, "אמיר שלי, עם כל הכבוד לכפר שלכם, לא יגדל פה, הוא יגדל בלוד, בשכונות של האנשים מהעיר כמו אמא שלו. שם צריכים אותי יותר. הלב שלי החליט איפה המקום שלו, והלב שלי בלוד". התחבקנו. איחלתי לה הצלחה וקבענו להיפגש בלוד, אחרי ההפגנה שארגנו נגד סגירת המתנ"ס בפני התושבים הערבים ומתן גישה לאנשי הגרעין בלבד.

בתפקידיה השונים, וכבעלת תואר שני בניהול ויישוב סכסוכים מטעם אוניברסיטת בר-אילן, מילאה פאתן בלוד שליחות ערכית חשובה, הן כמנהלת תחום החינוך הבלתי פורמלי בחברה הערבית בלוד, והן אחרי שנבחרה לנהל את אותו מתנ"ס ברמת אשכול והתעקשה לבנות אותו מחדש עבור כולם.

עם השנים, פאתן צברה כוח ומעמד מיוחד. היא המעיטה לדבר על פוליטיקה לאומית ולא עסקה ישירות בקונפליקט הפלסטיני-ישראלי. היא היתה מודעת מאוד להיסטוריה שלה ושל עמה, והיא היתה מחויבת לחברה הערבית בדרכה שלה. הרבה פעילים פוליטיים פלסטינים לא אהבו את הגישה "הפייסנית" מדי שבה נקטה. פאתן ספגה ביקורת קשה על שיתוף הפעולה שלה עם אנשי הגרעין התורני.

השותף שלה במתנ"ס היה אחד ממנהיגי הגרעין, והיא נשאה דברים לצדו מעל כל במה ובבית הנשיא. חלק מהתושבים הפלסטינים בעיר תפסו את זה ככניעה לכוח של הגרעין ולמתנחלים שמשתלטים על העיר, וטענו שהם מנצלים אותה כדי לגייס כספים ולהלבין את מעשיהם על חשבון תושבי לוד הערבים, אך היא המשיכה בדרכה והאמינה הטוב בסוף ינצח.

המורכבות של העולמות שאיתם התמודדה אישה אחת בעיר גדולה ומרוסקת בלב המדינה, היתה בלתי אפשרית. אך פאתן, שהובילה דרך ברגישות אדירה והומניות עמוקה, הצליחה לבנות מכונת תקווה, שלא מפסיקה לעבוד בשכונה הכי מאתגרת במדינה הזאת.

את המורשת הגדולה שהיא מותירה, של אהבת האדם באשר הוא אדם, חייבים לחזק ולקחת קדימה לדורי דורות. אולי אז באמת נגשים את החזון של האישה הזו, שהלכה מאיתנו בטרם עת: חזון של חיים משותפים, צדק חלוקתי, שוויון ושלום אמיתי.

זכרה של פאתן צריך להיות חרוט בכל פינה בעיר, בעוצמה וברוך.