newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עשירי העולם טסים כאילו אין מחר, וכולנו משלמים את המחיר

אחרי הקורונה חייבים לעצור את טירוף הטיסות, וגם חברות הלואו-קוסט הן חלק מהבעיה. אבל את הנזק הגדול ביותר לאקלים גורמת תופעת ה"עשירים המעופפים". הטיסות של אותם מעטים אחראיות על יותר פליטות ממה שרובנו יכולים לחלום, ואותם גם הכי קשה לעצור

מאת:

משבר הקורונה פגע קשות בענף התעופה. אחרי שנים של התרחבות מתמדת ונזק מתגבר לאקלים, שנת הקורונה הביאה לירידה של 75% בפליטות הפחמן הדו חמצני של הענף. מאז פרוץ המשבר, פעילי ופעילות סביבה מתריעים: אסור לחזור להשתוללות הטיסות שהיתה לפניו.

אך באותו זמן, ממשלות ברחבי העולם מחלצות את חברות התעופה עם מענקי סיוע כבירים. עכשיו שהחיסון המיוחל מגיע, רבים משתוקקים להיעזר שוב בשירותיהן, בפרט בישראל הקטנה והסגורה. אולי בקרוב כבר יהיה אפשר לטוס כמעט כמו פעם, אבל האם אפשר להמשיך להתעלם מההשלכות?

פריס הילטון בשנחאי (צילום: JuneAugust, CC BY-SA 3.0)

אחראית על פי 10,000 יותר פליטות מהאדם הממוצע. פריס הילטון בשנחאי (צילום: JuneAugust, CC BY-SA 3.0)

מי שמגן על חברות התעופה או על הרגלי הנסיעות האישיים שלו יטען אולי שטיסות אינן אחד מהתורמים העיקריים להתחממות הגלובלית. אכן, התעופה אחראית בסך הכל ל-3.5% מכל ההתחממות המצטברת עד כה – לא קרוב למגזרים המובילים אנרגיה, חימום ומזון.

אולם בעת שבה העולם מתאמץ לבלום את ההתחממות, מגזר התעופה דווקא נמצא במגמת עלייה מתמדת וחדה, לפחות עד הקורונה. בין 2013 ל-2018 עלו הפליטות בענף בשליש. ב-2018 טיסות היו אחראיות לכ-5.9% מההתחממות, ובמאות מוקדים ברחבי העולם מתקיימות עבודות להקים או להרחיב נמלי תעופה.

לא ניתן להמשיך להרחיב את השימוש בטיסות ובו זמנית להגיע לנייטרליות אקלימית, כפי שמדינות העולם צריכות לעשות עד 2050 לכל המאוחר. להיפך: בתור התחלה צריך להפסיק את צמיחת הענף, ולעשות כל מה שצריך כדי להביא גם אותו לנייטרליות אקלימית – אפילו אם זה אומר שיהיו הרבה, הרבה פחות טיסות.

התנופה הענקית בענף התעופה בעשורים האחרונים אינה גזירת גורל ואינה מקרית. מתדלקת אותה עליית טיסות הלואו-קוסט, שהיא תוצאה של מדיניות במדינות העשירות שמאפשרת לחברות התעופה להציע כרטיסים במחירים זעומים. המסים על דלק מטוסים, למשל, נמוכים בעשרות מונים מהמסים על בנזין או דיזל.

גרינווש ופתרונות שווא

כיוון שתעשיית התעופה צומחת בדיוק כאשר המודעות לאסון האקלים גוברת, הצמיחה הזו באה עם שכבה עבה של גרינווש – פתרונות שווא אקלימיים המאפשרים לחברות התעופה להתרחב ולהחריב בלי להראות חסרות אחריות לגמרי.

פתרון שווא נפוץ אחד הוא ההבטחה שהתקדמות טכנולוגית תציל את המצב. התעשייה, שביסודה אחד מפלאי הטכנולוגיה הכי מרהיבים בהיסטוריה האנושית, מבטיחה כי מנועיה מתייעלים, הפליטות יורדות, ואוטוטו יהיו גם מטוסים חשמליים נייטרליים אקלימית.

הבטחות שכאלה הן מה שנקרא בולשיט. התייעלות מנועי הסילון אכן מפחיתה אט אט את כמות הפליטות של כל טיסה – אך גם מוזילה את הטיסות ותורמת לעלייה מהירה הרבה יותר במספר הטיסות. סך הפליטות ממשיך לעלות.

והמטוסים החשמליים? הראשונים יהיו אולי מוכנים לשימוש מסחרי עוד 40 שנה. היעד לאפס פליטות, להזכירכן, הוא עוד 30 שנה.

פתרונות אחרים שהתעשייה מקדמת אינם רלוונטיים הרבה יותר. דלקים ביולוגיים (biofuels), למשל, שהמוביל ביניהם הוא שמן דקלים. כבר כעת, בשימוש שלו במזון, שמן דקלים הוא אחד המוצרים הכי מזיקים לאקלים ולסביבה בכלל. כבר כיום נכרתים עבורו יערות גשם. ביולוגיים או לא, המעבר לדלקים כאלה דווקא יכול להגדיל את הפליטות של הטיסות פי 3.

ואחרון חביב, קיזוז פחמן, הבלוף הגדול של עולם הגרינווש. ה"פתרון" הזה, המככב בהסכם הבינלאומי היחיד עד כה לגבי פליטות מתעופה, הוא בקושי יותר מעלה תאנה.

בתיאוריה, פרויקטים שונים אמורים לאפשר לחברות תעופה וארגונים אחרים לתרום סכום קטן למען פעילות שמועילה לאקלים, ובכך "לקזז" את הנזק האקלימי לו גורמת פעילותם העיקרית. אולם בפועל, בדיקה מצאה שרק ב-2% מהמקרים היתה בסבירות גבוהה השפעה חיובית אמיתית על מאזן הפליטות. חבל על הכסף.

כמה זה רע לטוס?

לפני כשנתיים, בערך מתי שחזרתי לגור בגרמניה, התעורר כאן שיח סביב האחריות האישית שלנו כצרכנים לנזקי התעופה. אנשים מודעים סביבתית החלו להצהיר שלא יטוסו עוד לחופשות, או בכלל. התקשורת דנה בתופעה של שיימינג אקלימי, בין היתר כלפי אנשים שממשיכים לטוס.

בשולי השיח ברשת עלו גם קולות מעט שונים, שאתם יכולתי להזדהות לא מעט. האם אדם שיש לו משפחה בצד השני של העולם, אולי כי הוא היגר מדרום מזרח אסיה או אמריקה הלטינית – אמור לראות את המשפחה אך ורק דרך מסכים עד סוף ימיו?

הדבר כמובן רלוונטי גם עבורי בתור ישראלי, למרות המרחק הקצר יותר אל המשפחה. עבור מרבית האירופאים טיסה היא עניין של נופש, אולי עסקים. עבורנו, לטיסות יש משמעות אחרת.

על רקע השיח בזמנו, קיבלתי את האפשרות שכנראה כבר לא אטוס לתייר בכל קצוות תבל. גם לבקר את המשפחה אולי אטוס פחות מאשר בפעם הקודמת שגרתי כאן. אבל לוותר סופית על טיסות? זו לא אופציה שאני יכול לקבל.

אם לפעמים אין ברירה, כמה זה באמת רע לטוס? ובכן, יחסית לכל אמצעי תחבורה אחר, רע מאוד. מאוד מאוד. במונחים של פליטות גזי חממה פר אדם פר קילומטר, זה יותר מפי 2.5 מהאפשרות השנייה הכי גרועה, לנסוע ברכב פרטי לבד.

מטוסים של חברות הלואו-קוסט וויזאייר וריינאייר (צילום: Mark Harkin, CC BY 2.0)

חלק מהבעיה. מטוסים של חברות הלואו-קוסט וויזאייר וריינאייר (צילום: Mark Harkin, CC BY 2.0)

גם לסוג הטיסה יש השפעה: במונחים של פליטות לקילומטר, טיסה קצרה – למשל מנתב"ג לאילת – מזיקה במיוחד, כיוון שהטיפוס לגובה השיוט הוא החלק הבזבזני ביותר בטיסה. אבל מבחינה אבסולוטית, אין כמעט שום דבר שאדם אחד יכול לעשות שיפגע באקלים כמו לקחת טיסה ארוכה, למשל מנתב"ג לניו יורק. לצורך המחשה, בכל טיסה כזאת, נוסעת ממוצעת אחראית לאובדן של יותר משישה מטרים רבועים של קרח בקוטב. בכל טיסה כזאת יושבים מאות נוסעות ונוסעים.

מסתבר שאפילו הדבר שהאמנתי שמשפיע הכי הרבה על טביעת הרגל האקלימית שלי – המעבר לטבעונות – לא משתווה. אפילו לא קרוב. אוכל בשר שירצה לכפר דרך הצלחת על טיסה ארוכה אחת כזאת, הלוך וחזור, יצטרך לחיות לפחות שש שנים על תזונה טבעונית.

אנחנו דגי רקק

אפשר ללכת לאיבוד בתחשיבים שכאלה, אבל חבל. כי בזמן שאני מתחבט אם אי פעם שוב לבקר את קרוביי וחבריי בארה"ב אחרי הקורונה יש אנשים שמעולם לא הפסיקו לטוס, והטיסות שלהם אחראיות על יותר פליטות ממה שרובנו יכולים לחלום.

זאת כי ענף התעופה הוא אולי הזיקוק הטהור ביותר של האי-שוויון של אסון האקלים: מחקר של סטפן גֶסְלינג (Gössling) מאוניברסיטת לונד שבשוודיה מצא כי מבחינת תעופה בלבד, סלבריטאים כגון פריס הילטון ואף אביר בריאות הציבור ביל גייטס אחראיים לכמות שומטת לסתות של פי 10,000 יותר פליטות מהאדם הממוצע. פי עשרת אלפים!

על פי דבריו של מומחה אחד, "היתרונות של טיס מתחלקים ברחבי העולם באופן כנראה הכי פחות שוויוני מכל מקורות הפליטות המשמעותיים". אך חוסר השוויון לא נגמר בתועלת: כמו כל נזקי אסון האקלים, את המחיר משלמים בכל רחבי העולם – ודווקא האנשים העניים ביותר, שלא דרכו מימיהם במטוס, נפגעים הכי קשה.

בהשוואה בינלאומית, המדינות העשירות ביותר אחראיות על הכי הרבה פליטות מטיסות, כמו מתחומים אחרים. גם בתחום זה ארה"ב מובילה בפער ניכר.

אך אפילו במדינות עשירות לא כולם נהנים מפלאי התעופה במידה שווה. באנגליה למשל מצאה בדיקה ממשלתית שכמחצית מהאוכלוסייה כלל לא טסה ב-2018, והעשירון העליון היה אחראי לבדו לכמחצית הטיסות. ה-1% העליון של תושבי אנגליה שטסו הכי הרבה היו אחראים לבדם לכמעט חמישית מכל הטיסות.

פנים של מטוס פרטי מתוצרת גאלפסטרים (צילום: Konstantin Von Wedelstaedt)

העשירון העליון אחראי על כמחצית הטיסות. פנים של מטוס פרטי מתוצרת גאלפסטרים (צילום: Konstantin Von Wedelstaedt)

אף שרוב האנשים בעולם עדיין לא נהנה מטיסות כלל, עליית טיסות הלואו-קוסט לא רק שהגבירה את הנזק, אלא מספקת לתעשייה מגן אנושי בשיח הציבורי בדמות קהל הנוסעים. כך יכולים נציגי התעשייה לטעון ש"טיסות זה לכולם" ולהעלים את האי-שוויון המשווע מהעין.

אז מה לעשות?

כפי שכבר ראינו, גם לא כל הטיסות שוות בערכן. לפי מחקר נוסף של גסלינג, כמחצית מטיסות הפנאי לא נחשבו "חשובות" בעיני הנוסעים עצמם – אלו לא הטיסות שלנו לראות משפחה או להתאוורר קצת בחו"ל, אלא סתם טיסות בשביל הכיף, כי למה לא. באירופה הרבה פעמים זו פשוט האופציה הכי זולה, אפילו ליעדים שאפשר להגיע אליהם ברכבת תוך זמן סביר.

העולם שלנו לא יכול להמשיך לשאת בפריחת הטיסות הסתמיות האלה.

אבל רק להטיף לאנשים לא ישיג הרבה. כדי להפחית את הטיסות המיותרות בקנה מידה נרחב, צריך לבנות אלטרנטיבה סבירה. במקומות כמו אירופה וצפון אמריקה המשמעות פשוטה: קווי רכבת מהירים למרחקים בינוניים וארוכים. למרחקים קצרים ובינוניים, ולתקופה שבה בונים את קווי הרכבת, אפשר להוסיף קווי אוטובוס.

עבור ישראל כל זה אולי מעט אוטופי, אבל אפילו בלי שלום ונורמליזציה עם המדינות השכנות שווה לחשוב על קו ימי מהיר לאירופה, כפי שתיאר פה פעם מתן קמינר.

בד בבד עם הקמת התשתיות החלופיות צריך להפסיק להרחיב ולהקים שדות תעופה, ולבטל את המדיניות המאפשרת טיסות זולות. במקומה תידרש מדיניות המפחיתה טיסות, אף שהדבר יגרום להן בהכרח גם להתייקר.

ועדיין כדאי שלא נתמקד אך ורק בהרגלי הנופש של אנשים מהשורה. אלו הרי כאין וכאפס לעומת החיים של העשירים והמפורסמים בין העננים.

יש הצעות להטיל מס על טיסות תכופות, אבל קשה לדמיין מס שיעשה הרבה רושם על מליארדרים. יידרשו מהלכים אגרסיביים יותר כדי להשפיע על אורח החיים ההרסני של האלפיון העולמי. איסור עולמי על מטוסי סילון פרטיים יכול להיות התחלה טובה. אם אנחנו לא מאפשרים לאנשים פרטיים לקנות טנקים צבאיים בגלל הנזק הפוטנציאלי, לא הגיע הזמן להחיל את ההגיון הזה גם על כלי התחבורה האזרחי ההרסני ביותר?

יהיה קשה להיאבק בתופעת העשירים המעופפים. מקבלי ההחלטות הרי פוגשים את ענף התעופה ונזקיו יותר כמו שפוגשים אותו גייטס והילטון מאשר עניי ניו אורלינס ומומבאי. מבחינתם טיסות הן חלק די יומיומי מהחיים, ואך טבעי שירצו להרחיב את התענוג הזה לשכבות הביניים. אפילו כמעט אצילי.

שכונת עוני בניירובי, קניה (צילום: Colin Crowley, CC BY 2.0)

מי שלא דרך מימיו במטוס משלם את המחיר הגבוה ביותר. שכונת עוני בניירובי, קניה (צילום: Colin Crowley, CC BY 2.0)

אבל אין לנו את הפריבילגיה להמשיך לטוס כאילו אין מחר עד שיגיעו מטוסי נוסעים חשמליים. יש פתרונות תחבורתיים אחרים כבר היום שיכולים לאפשר לנו לקיים ציביליזציה גלובלית ועדיין לייצב את האקלים – רק צריך להתחיל ליישם אותם.

מבחינתי ומבחינתך מה שזה אומר זה לחשוב טוב על כל טיסה, לטוס כמה שפחות, ולהמשיך לקיים כנסים ופגישות עבודה דרך האינטרנט גם אחרי הקורונה. אבל זה אומר גם להתארגן כדי לדרוש תחבורה ציבורית מודרנית ובת קיימה, להפעיל לחץ על קובעי מדיניות ועל תאגידים, ולדרוש סוף לחגיגת הטיסות ההרסנית של האולטרה-עשירים.

אם נפעל ביחד, אפשר לעצור את הטירוף של הרחבת נמלי התעופה ושל טיסות הלואו-קוסט, אפשר עוד לשנות את סדר היום העולמי.

חלק ניכר מהחומר ברשימה הזו הגיע מרשת בשם "Stay Grounded" ("להישאר מקורקעים"), שעושה בדיוק את הדברים האלה. הרשת מקדמת פעילות לריסון ענף התעופה, מאגדת ומפיצה מידע מחקרי עדכני, ומחברת בין אנשים וארגונים שרוצים להיות חלק מהשינוי. חברות בה כ-160 יוזמות שונות מרחבי העולם, וניתן לתמוך בה גם בתרומה אישית צנועה; זה כנראה יעזור הרבה יותר ממאמצי ה"קיזוז" של חברות התעופה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf